אם בתחילת השבוע תראו המוני חיילים עם במבה וקולה, תדעו שזה בגלל מבצע ג'וחא # אם הילד שלכם שמשרת ליד בית אריה-עופרים קיבל קערת מרק – תדעו שזה מעמותת הבית של דרור # שני אנשים מיוחדים שהיו ואינם, יוחאי ודרור ז"ל, ידעו לראות את האחר באופן שלא הרבה יודעים. שני יישובים שונים ממשיכים את הרוח שלהם
בשבעה של רס"ן יוחאי (ג'וחא) קלנגל ז"ל, אביו, יוסף ברוך, היה מוכרח לשאול את חבריו של יוחאי מה פשר החיובים שבנו קיבל ללא הרף מחברת האשראי, שעמדו על 4.80 ₪ או על מכפלותיו. החברים מהצבא צחקו, והסבירו שזה דבר ידוע – כל חייל שהיה מבואס ויוחאי היה עובר לידו – היה מקבל ממנו את כרטיס האשראי שלו ונשלח לקנות לעצמו במבה ובקבוק קולה, כדי שיתעודד.
יוחאי ז"ל גדל באלעזר שבגוש עציון. הוא היה נשוי לטלי ואב לילדה בת שנה, אלינור, והוא ואשתו ציפו לבת שניה. יוחאי, שכולם קראו לו "ג'וחא"- שטותניק, עוד מימי בית הספר היסודי, שירת בשירות קבע כמ"פ בגדוד צבר בחטיבת גבעתי ונהרג לפני 8 שנים בגיל 25, בפעילות מבצעית בגבול עם לבנון, במורדות הר דב, במהלך סיור מפקדים שבמהלכו ירו עליהם מטח של טילי נ"ט, כחלק מנקמה של החיזבאללה על חיסולו של עימאד מורנייה. איתו נהרג סמל ראשון דור חיים ניני.
יום לפני שנהרג הוא עוד היה בבית, חגג יום הולדת שנה לאלינור. למחרת עלה לצפון ונהרג. חצי שנה לאחר שנהרג, נולדה בתו השניה, ליאב.
באותה שבעה המשפחה נחשפה לסיפורים – שלא הפסיקו – מאנשים ששירתו עם יוחאי, ותיארו כמה טוב לב היה לו, ואיך היה מופיע בדלתות בתים – מביא איתו אוכל למשפחה, או מגיע עם מקרר או מכונת כביסה, מחבר אותם לחשמל ועוזב מבלי להגיד דבר.
כל חייל שהיה מבואס ויוחאי היה עובר לידו – היה מקבל ממנו את כרטיס האשראי שלו ונשלח לקנות לעצמו במבה ובקבוק קולה, כדי שיתעודד
הנוער של היום
כמה חודשים אחרי שיוחאי נהרג, בני הנוער ממושב יונתן שברמת הגולן היו בטיול בגוש עציון, ונפגשו עם יוסף ברוך קלנגל, אביו של יוחאי, שסיפר על בנו ועל האובדן. זה טלטל בהם משהו. הם התחברו לדמותו של יוחאי והחליטו שהם רוצים להנציח אותו. הם נזכרו בסיפור על הבמבה והקולה שיוחאי היה נותן לחיילים שנזקקו לתשומת לב, והחליטו להמשיך את דרכו, לעודד בני אדם עם במבה וקולה.
וככה נולד מבצע ג'וחא. במשך יום אחד בשנה – וקצת יותר, המוני בני נוער, וממש לא רק, רוכשים במבה וקולה ומצרפים דף שבו תמונה של יוחאי וכמה מילים עליו ויוצאים לרחוב, לתחנות האוטובוס, לתחנות הרכבת, מי שיכול ורוצה – גם לבסיסים, ניגשים לחיילים אקראיים ומגישים להם את המארז בתוספת חיוך, ובעצם ממשיכים את הדרך של יוחאי ומאמנים את השריר של היכולת לראות את האחר ובפרט את מי שקשה לו.
המבצע מתקיים בכל שנה, ביום הנפילה של יוחאי – ח' בשבט, וגם לא מעט זמן לקראת התאריך. המבצע יתקיים השנה בפעם השמינית, בימים ראשון-שני הקרובים.
יעקב שה לבן, מי שהיה רכז נוער במושב יונתן, ליווה את בני הנוער במבצע, נשאב, והוא ממשיך ללוותם גם הרבה אחרי שסיים את התפקיד. כשהם פנו אליו לראשונה, הוא חשב שזו יוזמה מקסימה אבל לא האמין שהמבצע יגיע למימדים אליו הגיע – ברחבי הארץ, והשנה לראשונה גם בתפוצות.
המבצע מנוהל על ידי נוער מושב יונתן, ועובר כפרויקט מדור לדור במושב. "כשהמבצע התחיל השמיניסטים שלנו היו בכיתה ד'", יעקב מספר. "הנוער במושב יונתן מנהל את המבצע, שנמצא בלוח השנה של המושב. בני הנוער עושים הכל ורכזי הנוער, מנהלת החינוך ואני רק תומכים בהם".
"כל הקסם במבצע זו הפשטות שלו", הוא מוסיף. "אין בן אדם במדינת ישראל שלא יכול להשקיע 10-15 ₪, לקנות במבה וקולה ולהביא לחייל בתחנת אוטובוס".
יעקב לא הכיר את משפחת קלנגל או את יוחאי לפני המבצע, אבל הוא למד את דמותו של יוחאי והתחבר אליה. "כל שנה אני שומע עוד סיפור על ג'וחא ומגלה עוד רובד בדמות שלו. זה להתגעגע למישהו שמעולם לא הכרת", הוא מתאר, ומסביר:
"הנצחה זה להתמקד באיך הבן אדם חי ולנסות לקחת את הערכים שלאורם הוא חי ולהעביר את זה הלאה לחיי היום יום. אני מספר את הסיפור שלו לתיכוניסטים כי אני רוצה שהם יהיו אנשים יותר טובים, שיסתכלו על הסביבה שלהם ויעשו את המחוות הקטנות האלה שנותנות כח לבן אדם. זאת המהות של המבצע".
פתאום קלטנו את הקסם – הנקודה היא לא רק לפנק את החיילים, אלא לראות את הבן אדם שקשה לו. בדיוק כמו יוחאי
רואים אתכם
במבצע ג'וחא בשנה שעברה, היו מעל ל-300 נקודות חלוקה, ובמושב יונתן מעריכים שכ-35 אלף חיילים קיבלו מארזים. משנה לשנה יש יותר ויותר יוזמות מאורגנות לקראת המבצע, חלקן מגיעות מהצבא עצמו, והמארגנים צופים שהפעם יגיעו לכ-50 אלף חיילים.
יעקב: "אנחנו רואים התארגנויות – אנשים שמגייסים במבות וקולות בסופרים כדי לקחת חסות על כל הבסיסים בעוטף עזה או ברמת הגולן, יוזמה שתהיה השנה בעיר הבה"דים, שם יעברו ביום ראשון כעשרת אלפים חיילים ומתנדבים יחלקו להם מארזים של במבה וקולה, כמה בסיסים פנו אלינו כדי לעשות יום ג'וחא – הם יעבירו עליו שיעור ומתנדבים יחלקו לחיילים במבה וקולה, ועוד. בני הנוער הם המנוע של הדבר הזה, אבל יש קהילות שלמות ושותפים – כמו רשת רוח הגולן ורשת אמית, שלוקחים חלק בכל שנה במבצע ג'וחא".
במשך 5-6 שנים המבצע התקיים כשהפוקוס היה על חיילים. אבל, כשהקורונה הגיעה וכולנו היינו סגורים בבתים ומוגבלים במרחק, המתנדבים לא יכלו להגיע לבסיסים כדי לחלק לחיילים מארזים.
"אנשים התבאסו, הם התרגלו להשתתף במבצע ג'וחא בכל שנה, אבל גם בקורונה מצאנו כל מיני דרכים לקיים את המבצע", יעקב מתאר. "פתאום קיבלנו תמונות מבתי חולים – מישהו הסביר לנו שהוא לא יכול להגיע לחיילים, אבל צוותי הרפואה עובדים קשה והוא רצה להראות להם שאכפת לו, אז הוא לקח תמונות של ג'וחא, צירף לבמבה וקולה וחילק בבתי חולים. הייתה עוד מישהי שמאוד רצתה לעשות את המבצע אבל לא הייתה לה דרך להגיע לחיילים בתקופת הקורונה. ביום המבצע, היא שלחה לנו את התמונה הכי מרגשת שקיבלתי לאורך השנים. היא גילתה שיש בבניין שלה 58 משפחות בבידוד – אז היא קנתה 58 מארזי קולה ובמבה, הכינה פתק מיוחד של מבצע ג'וחא וחילקה את המארזים לשכנים שלה.
"פתאום קלטנו את הקסם – הנקודה היא לא רק לפנק את החיילים, אלא לראות את הבן אדם שקשה לו. בדיוק כמו יוחאי. אנחנו עושים את זה דרך חיילים כי בסוף ג'וחא הוא חלל צה"ל, אבל כל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו ופשוט לראות את הבן אדם שאפשר לעודד אותו באמצעות פעולה פשוטה".
הנצחה זה להתמקד באיך הבן אדם חי ולנסות לקחת את הערכים שלאורם הוא חי ולהעביר את זה הלאה לחיי היום יום
גם בתפוצות
השנה, מבצע ג'וחא יגיע גם לתפוצות – שליחים של בני עקיבא, הסוכנות היהודית, שליחי חב"ד ועוד, מאוד רצו לקחת חלק במבצע. רק שבתפוצות – קשה להשיג במבה… לכן, מארגני מבצע ג'וחא העמידו בפני המתנדבים מהתפוצות מספר אפשרויות; להכין בקהילה שלט תמיכה בחיילי צה"ל לזכרו של יוחאי, לחלק קולה עם חטיף כל שהוא – או רק קולה, לאמץ חייל באמצעות תרומה פשוטה – 5$ שבהם ירכשו במבה וקולה לחייל מסוים וישלחו תמונה שלו לתורם, ומערכי שיעור שנבנו לבתי ספר וקהילות עם המסר שחשוב לראות את האחר, שיועברו בתאריך הנפילה של יוחאי.
"ביקשנו ממי שפנו אלינו מהתפוצות לעשות שיעור על יוחאי ולבחור בן אדם אחד שצריך את היחס הזה- זה יכול להיות המנקה בבית ספר, אב הבית, השומר – ולהעניק לו קולה ומשהו שדומה לבמבה. העיקר שיעשו את המחווה הקטנה הזאת וככה בעצם נמשיך את הרוח של יוחאי. אבל מבחינתנו כשמישהו מכין עם התלמידים שלט ומעביר להם את השיעור שהכנו – כבר עשינו את שלנו", יעקב מפרט, ומוסיף:
"בכל יבשת יש לנו מישהו שעושה מבצע ג'וחא, ומחלק מהמקומות כבר קיבלנו תמונות. מדהים לראות איך כל אחד לוקח את זה למקום שלו. בסיציליה המתנדבים לא מצאו במבה אבל הצטלמו עם בקבוקי קולה ושלט, וחילקו את הקולה לאנשים ברחוב כדי לשמח אותם. בתאילנד צילמו לנו שלט שהכינו – 'גם בתאילנד זוכרים את ג'וחא', ובבית חב"ד מכינים שלט על יוחאי ומתכננים לחלק ב-ח' שבט לכל המטיילים שיגיעו קולה וחטיף והם ידברו על יוחאי. בגרמניה ביקשו מאיתנו מערכי שיעור בגרמנית. כל מקום עושה את זה קצת אחרת והעיקר שהם חלק מהמהלך הגדול הזה של מבצע ג'וחא".
כל תמונה של שלט מהמבצע עוברת למשפחתו של יוחאי. ובנותיו – שאחת מהן כלל לא זכתה להכירו, משתתפות גם הן במבצע.
"משפחת קלנגל הם חלק אינטגרלי ומאוד חשוב מהמבצע", יעקב אומר. "אח של יוחאי אמר שיש לו הרבה הנצחות – יש עמותות שעוזרות לנזקקים, עמותות שעובדות עם נוער בסיכון, ועוד, אבל היופי במבצע ג'וחא הוא שהדבר הזה הביא את ג'וחא לציבור – זה מה שחשף את הדמות של יוחאי להכי הרבה אנשים, זה מהלך ארצי שעכשיו נמצא גם בעולם, והמשפחה מאוד אוהבת את זה ומוקירה תודה על זה.
"זה מרגש לראות מה זה עושה להם ולהיות שותפים למשימה להמשיך את הרוח של הבן שלהם. ויש גם רגעי שיא – לקבל הודעה מחייל שכותב שהיה בדיכאון ופתאום בא אליו בן אדם באמצע הרחוב, חיבק אותו ונתן לו במבה וקולה ואמר לו תודה, והוא אומר – 'שיניתם לי את כל המצב רוח'. ואמא ששמחה שמישהו דואג לבן שלה ומשמח אותו. בסוף זה מה שאנחנו מחפשים – להיות ג'וחא ליום אחד. אנחנו רוצים להעביר הלאה את התחושה שג'וחא היה נותן לאחרים – שמישהו רואה אותם", הוא מקווה.
האזרח הראשון
ויש יישוב נוסף שלקח על עצמו משימת חיים לאורו של אדם יקר שנהרג וכל כולו היה נתינה.
דרור חנין בן ה-37, נשוי ואב לשלושה ילדים, היה האזרח הישראלי ההרוג הראשון במהלך מבצע 'צוק איתן'.
דרור נהרג כשהוא עשה בדיוק את מה שהכי אפיין אותו. כשהמבצע החל, הוא החליט לנסוע ולשמח את הכוחות בחזית בעצמו, פעל לאיסוף תרומות של ממתקים וצ'ופרים ממפעלים וחברות, ארז חבילות אישיות עבורם ובי"ז תמוז התשע"ד, נסע לעוטף עזה יחד עם חברו שרון אלפסי, כדי לחלקן.
ואכן, הם פגשו חיילים, ביקרו בחמ"ל הישוב "נתיב העשרה", השאירו חבילות לכל הצוות ודרור היה נחוש להמשיך ולחלק חבילות באופן אישי לכל חייל שמאייש עמדה באזור. דקות ספורות אחרי שיצאו מ"נתיב העשרה", נורה מטח מרגמות. דרור וחברו נטשו את הרכב ורצו לתפוס מחסה. דרור נשכב בצמוד לחומה אך נפגע מרסיסים של מרגמה שהתפוצצה מטרים ספורים מהם. אחד הרסיסים, קטן וקטלני, פגע ישירות בצד בית החזה וגרם למותו. כוחות ההצלה שהגיעו בתוך דקות, לא הצליחו להציל את חייו.
"המעשה הזה מאפיין אותו מאוד, כך הוא היה לאורך כל חייו, בן אדם פעיל ומתנדב, שנמצא כל הזמן בעשיה והתנדבות ובניסיון לעשות טוב ולגעת באנשים", מתארת אושרית טולציס, המכירה את דרור מילדות ומקימת העמותה 'הבית של דרור', להנצחתו. "היה הד מאוד גדול לסיפור שלו ובעקבות הנסיבות בהן הוא מצא את מותו היה גל רחב של אזרחים שהגיעו לאזורים הללו לאורך 'צוק איתן', תרמו והתנדבו למען כוחות הביטחון באזורי ההתארגנות של החיילים ולחיזוק תושבי קו העימות".
לא מובן מאליו
עמותת 'הבית של דרור' החלה כפרויקט קהילתי לאחר מותו של דרור חנין, תושב בית אריה-עופרים, שבדרום מערב השומרון.
כדי להנציח את דרור ואת רוחו, קהילת בית אריה-עופרים החלה בפרויקט בו התושבים מבשלים מרק ומחלקים אותו לחיילים במחסומים ובאזורים שבהם כוחות הביטחון נמצאים בגזרה שסביב היישוב.
"אנחנו מחלקים להם מרק חם בימים מאוד קרים שמאוד לא נעים להיות בהם בחוץ, מתוך הבנה מאוד ברורה שהם אלה ששומרים עלינו. הם אלה שנמצאים בחוץ בכל תנאי מזג האוויר ומשקיעים את השעות ואת השנים הכי יפות שלהם כדי שכולנו נוכל לגדל את המשפחות שלנו בשקט ובשלווה יחסית", אושרית מסבירה.
עם הזמן הפעילות הקהילתית התרחבה, עד שהפכה לעמותה – הבית של דרור.
עיקר פעילותם, שכולה על בסיס התנדבות מלאה, היא לעשות טוב, להוקיר תודה ולהפגין אהבה לכוחות הביטחון וההצלה שנמצאים בשטח עבורם. תושבי היישוב מבשלים מרקים וארוחות חמות לחיילים, מארגנים יוזמות של משלוח מארזים מפנקים או ערכות טואלטיקה לחיילים בודדים, מארחים לוחמים, זמינים להקפצה בכל נסיבות ביטחוניות משתנות שיאפשרו להם לדאוג לכוחות עוד ועוד – ובעצם עוסקים בעשייה מתמדת של הדבר האחרון שדרור עשה וכל כך אהב לעשות – לשמח חיילים.
זו לא השקשוקה שהכנת לחייל ואפילו לא המרק שחימם אותו לעשר דקות, אלא מה שגרמת לו להרגיש. זו התחושה שרואים אותם, שזה לא מובן מאליו שהם שם
כשהעמותה מחלקת מארזים – יוכנסו אליהם גם כמה מילים על דרור ועל העמותה שהוקמה לזכרו, ובכל יוזמה מאורגנת של העמותה המתנדבים משתדלים לספר על דרור. בחלק ניכר מהפעמים שרון אלפסי, שנפצע באירוע שבו דרור נהרג, מגיע ומספר עליו. והם מאמינים שאין הנצחה מתאימה יותר לדרור מזאת.
אושרית: "הכרתי את דרור טוב מאוד הרבה מאוד שנים. הוא היה באמת בן אדם מיוחד. הוא היה משהו אחר. אנחנו מאמינים שכל הפעילות שלנו – בין אם כלפי כוחות הביטחון ובין אם כלפי הקהילה, והחדרת הערכים של ערבות הדדית והכרת הטוב לנוער שלנו מתוך העשייה עצמה – זו המהות. זו הליבה. זה יוצר לנו חברה טובה יותר פה בבית, בבית אריה – עופרים. זה יוצר מעורבות, אהבה וערבות הדדית יוצאת מן הכלל. מדהים לראות את רוח ההתנדבות ביישוב ולהיות חלק מקהילה כזאת.
"המטרה היא באמת להעביר את זה הלאה- הלכה למעשה, מתוך עשיה, לא מתוך דיבורים באוויר, אלא באמת, בשטח, לעשות את הדברים ולהראות לכוחות הביטחון שאנחנו איתם ושאנחנו מעריכים את מה שהם עושים. זה לא מובן מאליו שילד בן 18 מתגייס לצבא".
איך הם מגיבים?
"זה אושר", היא משיבה. "את חוזרת מאירוע כזה עייפה נורא, כי אחרי יום עבודה עוד בישלת וארגנת והלכת לחלק דברים, אבל את מגיעה מלאה כי התודה שלהם, החיבוק שלהם והשמחה שלהם, וזה שהם קוראים את מה שאנחנו מצרפים לחבילות – זה אושר שצריך להיות שם כדי להבין אותו.
"וזו לא השקשוקה שהכנת לחייל ואפילו לא המרק שחימם אותו לעשר דקות, אלא מה שגרמת לו להרגיש. זו התחושה שרואים אותם, שזה לא מובן מאליו שהם שם. כשלי חם בבית – להם קפוא בעמדת שמירה. והתחושה שרואים אותם תלך איתם הרבה יותר רחוק מקערת מרק או שקשוקה. זו התפיסה שלנו".
מעבר לעיטוף החיילים, בעמותה ממשיכים את רוחו של דרור גם באמצעות קידום פרויקטים ויוזמות קהילתיות – בדגש על מעורבות חברתית של בני הנוער, ומסייעים למשפחות נתמכות ביישוב ובאזור – כמו בפרויקט הצטיידות לבית ספר, בו הם אוספים תרומות ומעניקים למי שזקוק לכך את כל הציוד שיצטרך לשנת הלימודים.
מה המשפחה של דרור חושבת על פעילות העמותה?
"המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהעמותה. אייל חנין, אח של דרור נמצא בוועד המנהל ומלווה אותנו בהחלטות. המשפחה רואה את התמונות מהעשייה וזה מאוד מרגש אותם. זה לא מחסיר את האובדן, אבל אני מאוד מאוד מקווה שזה נותן להם במקום מסוים תחושה של המשכיות של הרוח שלו. הלוואי", אושרית מקווה.
לאתר העמותה: https://www.drorhouse.org.il/
(בא תשפ"ג)