האנשים שביום בהיר אחד החלו לגמגם

בפה כבד: הם לא היו מצביעים בכיתה, התחמקו מהקראת הקטע שלהם בליל הסדר, נדחו ממקומות עבודה ובכלל, חיו בחוויה של הסתרה ובושה לאורך שנים רבות. האנשים שביום בהיר אחד בילדותם החלו לגמגם – כבר לא מפחדים לדבר

למי מאיתנו זה לא קרה – מרוב לחץ, חרדה או פאניקה, המילים לא יצאו מפינו והתחלנו לגמגם? אבל, מה קורה כשהגמגום הוא חלק בלתי נפרד ממך? מה גורם לבן אדם להתחיל לגמגם לפתע?

אני יוצאת לפגוש את האנשים שמתמודדים עם גמגום יום יום, שעה שעה, ובכל זאת, לא נותנים לגמגום להגדיר אותם. הם משתפים אותי בכברת הדרך שעברו: מילדות מוקדמת בה התמודדו עם גמגום כבד מאוד עד שבקושי הצליחו לדבר – דבר אשר הוביל להסתרה ובושה, כאשר לא מעט דלתות נסגרו בפניהם רק בשל היותם אנשים שמגמגמים – אך, הם לא ויתרו. הם חלמו, נלחמו, העזו והצליחו לקטוף הישגים מרשמים בחייהם.

כשיונתן ליבר (35) החל לדבר בגיל שנתיים, הוריו שמו לב כי הדיבור שלו שונה מיתר בני גילו. בבית הוריו דיברו שתי שפות: עברית ואנגלית. בשל הקשיים בדיבור הוריו שלחו אותו לקלינאית תקשורת שהמליצה להם להימנע מלדבר אנגלית בבית בשל התאוריה שרווחה בעבר (שכיום התבררה כלא נכונה, ש.ס), שחשיפה תדירה לשתי שפות מבלבלת את הילדים. אך למרות שהוריו יישמו את ההוראה, הגמגום של יונתן לא עבר.

עד גיל 12 יונתן התבייש בגמגום והתמודדות שלו לא הייתה פשוטה כלל. הוא משתף אותי בחוויה לא נעימה שהתרחשה בגילאי היסודי – מי שבדרך כלל נמנע מלהשתתף בכיתה ולהביע את דעתו מול כל התלמידים, אזר אומץ יום אחד, וכשהמורה שאלה מי רוצה להקריא את שיעורי הבית הוא התנדב בשמחה ותגובות הילדים והלעג לא איחרו לבוא, כפי שהוא משתף בכאב:

"בדרך כלל לא הייתי מדבר בכיתה. לומר את השם שלי בסבב שמות, למשל, זה הדבר שאני הכי שונא לעשות, מכיוון שהשם של האדם זו הזהות שלו, ולומר את שמי לאט כשכולם מסתכלים עליי זה לא נעים. אבל יום אחד, כשהמורה שאלה מי הכין שיעורי בית החלטתי שהפעם אצביע ולא אפחד. תוך כדי שאני מצביע והמורה קוראת לי ללוח שמעתי את אחד הילדים אומר לחבריו 'עד שיונתן ידבר כבר תהיה לנו הפסקה'".

"את שומעת את ההתרגשות שלי בקול?", הוא מפנה את תשומת ליבי לכך שהגמגום שלו מתגבר כעת, בגלל שנגענו בנושא כואב ורגיש עבורו. לפתע הוא מתבלבל במילים ומתקשה להביע עצמו כראוי.

הגמגום כמסננת

ההתמודדות עם הגמגום לא נגמרת בגילאי היסודי. עליה לתורה בבר המצווה, הרגע לו כל נער מחכה בקוצר רוח – מאתגרת במיוחד עבור נער מגמגם. אני מנסה להבין מיונתן איך צולחים אירוע כזה כשאתה מגמגם, והוא מסביר:

"בכיתה ה' לקראת בר המצווה הוריי שמעו על שיטה יעילה לילדים שמגמגמים כיצד ללמוד לקריאת התורה, מה שלימים התברר כשיטה אשר שינתה לי את רמת הגמגום מקשה לקלה עד בינונית. ממגמגם כבד בתור ילד – פתאום התחלתי לדבר". כך, יונתן הצליח לקרוא בתורה את הפרשה המלאה למרות הגמגום, דבר שהיה נראה לסביבה הקרובה שלו כמשוכה בלתי אפשרית.

הוא מפרט איך השיטה הזאת עובדת: "אנשים שמגמגמים מפחדים להיתקע, ולכן הם מדברים עם הפה ועם הלשון ולא משתמשים בהברות. בשל כך, חודש שלם לקראת העלייה לתורה למדתי לדבר באמצעות הברות. כאמור, שיטה זאת העלתה את רמת השטף שלי בדיבור ועד היום אני משתמש בטכניקה הזאת והיא מסייעת לי רבות".

למרות שהגמגום השתפר, תגובות הסביבה והיחס הלא נעים המשיכו לפגוש אותו בלא מעט צמתים בחיים, כמו בתנועת נוער, מול נותני שירות שלא היו סבלניים מספיק כשדיבר איתם, ועוד.

כצפוי, גם בעולם הדייטים יונתן חווה הרגשה לא נעימה של דחיה, אולם בחוכמתו בחר לראות את בצד החיובי שבדבר: "לא סיפרתי שאני מגמגם בדייט הראשון, אלא מהדייט השלישי. בחרתי לקחת את הגמגום כמסננת. אם מישהי פוסלת אותי בשל הגמגום אני יודע שהיא לא בשבילי וזה הפסד שלה. אם הגמגום מפריע לה אז לא מתאים שנמשיך את הקשר כי הוא חלק ממני. אז אני שמח ומודה שהיא אומרת לי את זה עכשיו משום שיכול להיות שאתקע בחופה או בברית של הבן שלי. מבחינתי כל 'פסילה' שחוויתי ה' הביא לי כמתנה והיום אני נשוי למישהי שלא מגמגמת שמכבדת ואוהבת אותי".

התגובות הלא נעימות מצד החברה לא הפסיקו גם בעת שניסה להתקבל למקומות עבודה. כשקיבל תשובות שליליות אחרי ראיונות מוצלחים, החליט לבדוק מדוע: "משהו בתוכי אמר לי לבדוק למה זה לא עבד וכך עשיתי. דיברתי עם מישהי שאני מכיר שעובדת במקום בו התראיינתי וביקשתי ממנה לברר עבורי מדוע לא קיבלו אותי לעבודה. היא אמרה לי שהמרואיינת פסלה אותי בשל הגמגום כי חשבה שהעבודה לא תתאים לי כי היא כוללת הרבה שיחות טלפון. אבל, אני חושב שהיה נכון לשאול אותי אם מתאימה לי עבודה מסוג כזה ואז להחליט. בסוף התקבלתי לעבודה שאני נהנה ממנה והממונה מרוצה ממני".

 

בדרך כלל לא הייתי מדבר בכיתה. לומר את השם שלי בסבב שמות, למשל, זה הדבר שאני הכי שונא לעשות, מכיוון שהשם של האדם זו הזהות שלו, ולומר את שמי לאט כשכולם מסתכלים עליי זה לא נעים

'אוהב את הגמגום'

יונתן, אשתו ושלושת ילדיהם מתגוררים בקיבוץ בית רימון, ובימים אלה נמצאים בשליחות חינוכית בסנטיאגו צ'ילה. הגמגום, שמלווה אותו כל חייו, משמעותי עבורו גם בבגרותו – הוא פעיל בארגון אמב"י, ארגון האנשים שמגמגמים בישראל, בעבר ניהל קבוצת פייסבוק של אנשים שמגמגמים, וכיום הוא מעביר הרצאות אודות סיפור חייו.

יונתן מעולם לא ביקש הנחות, אדרבה, הוא התאמץ והשיג כל יעד שחלם עליו: למד בחינוך רגיל, היה פעיל במועצת תלמידים, שירת כמפקד 4 שנים בצבא, היה גבאי בבית כנסת וסיים תואר שני. בימים אלו, הוא נמצא בשליחות חינוכית בסנטיאגו צ'ילה דרך בני עקיבא העולמית וההסתדרות הציונית. הוא כבר לא נותן לפחד לנהל אותו ומאדם מגמגם מלידה שבקושי הצליח לדבר – היום הוא לומד ומדבר שלוש שפות.

"לפני חצי שנה טסתי לשליחות לארץ דוברת ספרדית והיה עליי ללמוד שפה חדשה. מאד חששתי מהשליחות, איך יקבלו אותי וכיצד אבצע זאת. כדי להתגבר על הפחד שמתי את הדברים על השולחן ויידעתי את המנהל שאני מגמגם. הצוות והילדים יודעים שיש להם שליח מגמגם ואני לא מתבייש בזה, להפך, בעיניי יש להם ערך מוסף. אם כי זה אתגר עבורי ללמוד שפה שלישית והדבר מצריך ממני להתכונן רבות לפני כל שיעור, הרצאה או פעילות שאני מעביר", הוא מתאר.

מאיפה הכוחות לא לוותר אחרי כל כך הרבה תגובות לא נעימות מהסביבה?

יונתן: "הכל תלוי בקבלה והשלמה עצמית. היום אני אוהב את הגמגום ויודע שהוא חלק ממני. אני לא משקר לעצמי שאין לי קושי או מגבלה, אבל אני לא נותן לגמגום לעצור אותי ומזכיר לעצמי שיש בי הרבה מעבר, אני אדם עם נשמה ותכונות אופי מלבד הגמגום. אף אחד לא מושלם, לכל אחד יש התמודדות וקושי בחיים, אבל אני מאמין שאם ה' נתן לי קושי הוא גם ייתן לי את הכוחות לצלוח אותו. היום אני נמצא במקום בטוח יותר, דבר אשר הפחית את הגמגום משמעותית", הוא סבור.

סוגים של גמגומים

אייל ספרא (35), החל לגמגם לפתע, יום אחד, בגיל 7-8. כיום הוא נשוי, עובד כשף פרטי, בעל קייטרינג ומדריך נוער בקיבוץ צרעה בו הוא מתגורר, ומתנדב גם הוא באמב"י.

אני מנסה להבין ממנו מה קרה באותם גילאים בהם הופיע הגמגום. הוא מפרט:

“כשאני מנחה מפגשי העצמה לאנשים שמגמגמים, אני שומע מהם מגוון דעות לגבי מה גרם להם להתחיל לגמגם. אחד מאמין שהמקור הוא חוויה סובייקטיבית או טראומה כלשהי. אחר מאמין שהגמגום נובע מסיבה פיזיולוגית מולדת. חשוב להבין שגמגום התפתחותי (שמופיע בגילאי הילדות, ש.ס) הינו תופעה נוירופיזיולוגית ובמרבית המקרים אינו נובע מטראומה כזו או אחרת. עם זאת, ארועים רגשיים קיצוניים בהחלט עשויים להוות טריגר להופעה שלו על פני השטח.

"מההכרות שלי עם הגמגום, הוא יכול להופיע בעוצמות גבוהות מאוד, עוצמות נמוכות או כלל לא להופיע, והעוצמות קשורות לחוויה רגשית של האדם יותר מאשר למשהו מדעי או פיזיולוגי. לי אישית אין זכרון ספציפי מאירוע מסוים – טריגר – שגרם לי להתחיל לגמגם בילדותי. אני כן זוכר אוסף של חוויות ורגשות שלא רואים אותי או שלא מבינים אותי, שהעצימו את הגמגום שלי. עד היום כשאני מרגיש חסר ביטחון בסיטואציה כזו או אחרת, הגמגום שלי מתגבר".

אני אומרת לאייל כי נשמע שהוא מדבר "רגיל" ואני לא שומעת חזרות, תקיעויות או כל קושי אחר בדיבור.

האם יש סטיגמות וסטריאוטיפים של החברה על איך מתבטא גמגום, או שיש דרכי ביטוי שונות לגמגום אצל אנשים שונים?

אייל: "זה לא קשור לסטיגמות אלא לידע על עולם הגמגום. יש סוגים שונים של דרכי ביטוי לגמגום וקיימים בו הבדלים. בתוך הקהילה של האנשים שמגמגמים אנחנו מכירים את סוגי הגמגום, אולם אנשים מבחוץ, שלא מגמגמים, רואים את הגמגום כחזרות. אצלי למשל, הגמגום משתנה כל הזמן. לפעמים אין לי בכלל גמגום ולעיתים כל מילה שניה שאני מנסה לומר לא יוצאת לי מהפה. הגמגום שלי קורה גם עכשיו אבל את לא מבחינה בו. בכל פעם שיש הפסקה בדיבור שלי אני נתקע, כך הגמגום שלי בא לידי ביטוי".

על אף שאצל אייל הגמגום לא מתבטא בחזרות הוא מרגיש שבחוויה הפנימית והאישית שלו עם הגמגום הוא בדיוק כמו אדם מגמגם לכל דבר: "יש לי את אותה חוויה כמו אדם שחווה גמגום בחזרות. בהרגשה הפנימית אין הבדל. כאדם מגמגם אני מרגיש בושה, כאב והסתרה וחושב הרבה האם יקבלו אותי או לא? איך ישפטו אותי בגלל הגמגום? כל אדם שחווה גמגום תופס את זה אחרת בהתאם למסע חיים והדרך שעבר. השוני בין אנשים מתבטא בקבלה שלהם את הגמגום וכן, תלוי בתמיכה שהייתה להם מהסביבה".

כשהייתי הולך עם חברים למסעדה הייתי מבקש מהם להזמין בשבילי כי פחדתי שלא אהיה מסוגל לדבר מול המלצר או אעכב את כולם

להסתיר את הגמגום

במשך 31 שנה אייל הסתיר את הגמגום, התבייש בו ונמנע מלפגוש אותו בעצמו, ובשל כך הוא נאלץ להתמודד עימו לבד ורוב חייו לא קיבל תמיכה מהסביבה בנושא וכל האנרגיה שלו הייתה מושקעת בהסתרת הקושי והכאב. כדי לסבר את האוזן – אשתו של אייל קלינאית תקשורת ועדיין, 7 שנים שהמילה 'גמגום' לא נאמרה בביתם, בגלל הבושה שלו.

את הגמגום הוא הסתיר בכל מיני דרכים, אחת מהן היא באמצעות הימנעות ובריחה מהמציאות, כמו זו שסיגל לעצמו בכל שנה בליל הסדר, אותו הוא מתאר כליל אימה עבור אנשים שמגמגמים: "יש לנו מנהג, כמו רוב הבתים בישראל, שבו כל אחד מבני המשפחה מקריא קטע מההגדה. אני מחכה לחג הפסח כל השנה עד לרגע שבו אצטרך לקרוא מול כל המשפחה ואז אני מתחיל לפחד ולחשוב מה יהיה עם הגמגום. לכן, ברגע שמגיע תורי אני הולך לשירותים ועד שאני חוזר כבר מדלגים עליי בסבב".

איך הרגשת עם ההסתרה הזאת?

"בדיעבד זאת חוויה פנימית מאד קשה", הוא משיב. "למשל, אם אני לא מצביע בכיתה למרות שאני יודע את התשובה – זה מחזק את התחושה שאני פגום, שמשהו בי לא בסדר ושצריך להסתיר את הגמגום. זה הצריך ממני לחיות עם המון תסכול, תחושות קשות ובזבוז אנרגיה".

והוא מוסיף ואומר: "זה סבל נוראי להסתיר חלק ממני שאני לא יכול באמת להיפטר ממנו. אני אדם מגמגם כמו שיש אנשים שמרכיבים משקפיים. אם אדם שלא רואה טוב יתכחש לזה שהוא צריך משקפיים זה יגרום לו לסבל. ואותו דבר עם הגמגום, אם אני מתכחש לגמגום ומנסה להסתיר אותו אז אני מצמצם את עצמי ומונע מעצמי לקבל את מה שאני באמת רוצה. לדוגמא, כשהייתי הולך עם חברים למסעדה הייתי מבקש מהם להזמין בשבילי כי פחדתי שלא אהיה מסוגל לדבר מול המלצר או אעכב את כולם. עם הזמן הבנתי שככה החיים שלי פחות טובים בשביל עצמי".

התובנה הזאת אט אט חלחלה ולבסוף אייל הפנים שאין סיבה שיתבייש בגמגום. אדרבה, זה טבעי שיהיו ימים שבהם יגמגם יותר ויהיו ימים שפחות, אבל מה שחשוב הוא, שגם אם הגמגום נוכח בשיחה הוא אינו מלמד דבר על אישיותו.

"למדתי לקבל את זה שיש ימים שבהם אני לא אוהב את הגמגום וזה בסדר. יחד עם זאת, אני מנסה לקבל את עצמי ולחזק בעצמי את התחושה שגם אם הגמגום יגיע עכשיו או לא, זה לא אומר עליי בתור בן אדם שום דבר. אני אדם שמגמגם לצד צדדים נוספים שיש לי באישיות", הוא אומר ומוסיף:

"בנוסף, למדתי לדבר על זה ולהגיד מה קשה לי. כשאני פוגש את התחושה וההרגשה שלא רואים אותי או שאני לא מובן, אני מסביר לעצמי שאין סיבה לשנוא את עצמי בגלל זה, משום שלמדתי שאם אני לא אוהב את עצמי זה יגרום לי לסבל ואני לא רוצה להגיע לשם".

היו דברים שחשבת שלא תצליח להשיג בשל הגמגום?

"ב- 5 השנים האחרונות אני עוסק בתחומים שלא חלמתי שאהיה מסוגל לעשות אותם. היום אני מנחה של קבוצות תמיכה של אמב"י לאנשים שמגמגמים – צעירים, נוער ומבוגרים. בעקבות ההתנדבות באמב"י הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית ולעסוק בהדרכת נוער. וגם, עכשיו אני בדרך להיות אבא. היו לי המון פחדים: איך זה יהיה? האם אעשה לו בושות? האם גם הוא יגמגם? היום אני מקבל את הפחדים שלי ויודע שזה בסדר לפחד ויש לי את הכלים להתמודד עם זה. פיתחתי יכולת התמודדות עם אתגרי החיים- זה ההישג הכי גדול מבחינתי", הוא מסכם.

'מי יקבל אותך?'

הודיה ארליך (38), נשואה+5 מהישוב עלי זהב שבשומרון, החלה לגמגם בגיל 5. זה החל מגמגום קל יחסית שחיש מהר הפך לגמגום מאד קשה עד לרמה שהיא כמעט כלל לא מדברת. עם השנים היא הצליחה לחזור לדבר וכיום הדיבור שלה מקוטע, ולדבריה המצב כעת הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר.

הודיה היא מורה, יועצת ומרצה ובימים אלו מתעסקת במחקר בחינוך. בנוסף, גם היא מתנדבת באמב"י.

אני מבקשת מהודיה לחזור לתקופות בהן הרגישה שדלתות נסגרות בפניה רק בשל היותה מגמגמת והיא משתפת אותי:

"מבחינה מקצועית, כיום אני מורה, אולם הדרך לשם לא הייתה פשוטה עבורי. לא היה לי קל למצוא עבודה. כשהלכתי להתראיין שמעתי אמירות לא נעימות, כגון: 'מי יקבל אותך?', 'את בחורה רצינית, מקצועית וערכית אבל זה לא ילך'. ועוד קודם לכן, בתחילת התואר אני זוכרת שאמרו לי משפטים כמו: 'את לא תגמרי את התואר ולא תצליחי'".

והחוויה שלא מקבלים אותה כפי שהיא זכורה לה היטב עוד בתור ילדה: "ילדים בבית הספר היסודי פגעו בי, צחקו והתעלמו, והמחנכת שלי לא התייחסה לזה בכלל. נורא קשה להתמודד עם זה לבד. הרגשתי שאני מקבלת יחס לא שווה".

איך ממצב של גמגום קשה- כשבקושי הצלחת להוציא מילה מהפה, היום את מעבירה שיעורים והרצאות מול אנשים?

הודיה: "עברתי המון טיפולים, למדתי גישות ודרכים להתמודד עם הגמגום, אולם אני חושבת שהדבר שהכי קידם אותי ועזר לי להתמודד זו ההבנה וההשלמה עם הגמגום. ההחלטה להפסיק להילחם בו מכיוון שהוא חלק ממני והוא כאן כדי להישאר, ולכן אני לא מנסה להיפטר ממנו יותר. מרגע שהבנתי והפנמתי את זה הגמגום שלי פחת ב-50%", היא אומרת, וממשיכה:

"תקופה ארוכה מחיי ניסיתי להחביא את הגמגום. הוא תמיד היה נוכח, אולם ניסיתי להראות שזה לא מפריע לי, שזה עובר לידי והכל בסדר. עד שהבנתי שהדרך הזאת רק פוגעת בי, הרי לא ניתן לחיות בהצגה ובאשליה".

כשחלחלה בהודיה ההבנה שבמקום להתבייש בגמגום מוטב להסביר לאנשים שהיא מגמגמת ולא להסתיר את זה, ההתמודדות הפכה פשוטה בהרבה עבורה, כפי שהיא מתארת: "היום אני מבינה שאין מה להתבייש בגמגום. הוא שלי, הוא חלק ממני והניסיון להחביא משהו ממני לוקח המון אנרגיות וכח שאפשר לנצל לדברים אחרים, טובים יותר. אני מרגישה שהיום אני לוקחת את הגמגום למקום יותר חיובי", היא מוסיפה בחיוך.

 

 

 

 

 

כיום אני מורה, אולם הדרך לשם לא הייתה פשוטה עבורי. לא היה לי קל למצוא עבודה. כשהלכתי להתראיין שמעתי אמירות לא נעימות, כגון: 'מי יקבל אותך?' 

קצת סבלנות

עם המון נחישות, הודיה לא וויתרה והשיגה כל יעד שחלמה עליו: תואר ראשון ושני וכעת היא לקראת התואר השלישי. בנוסף, לא היה לה פשוט למצוא זוגיות, אך היא הצליחה, וכיום היא נשואה באושר ואם לחמישה ילדים שלדבריה, בכל בוקר קמה בשמחה.

מה נותן לך את הכוחות?

הודיה: "בעיקר הרצון להיות כמו כולם, הרצון להצליח, לחיות חיים מלאים ושמחים. ההבנה שהגמגום לא מעיד עליי שאני לא טובה, לא מוצלחת או חלשה סייעה אף היא. הפנמתי שאני אדם מורכב ויש בי גם וגם. יחד עם זאת, זו המון עבודה פנימית לבחור בכל יום להגיד לעצמי שאני טובה ושווה, לזכור מי אני ואת הערך שלי".

והודיה איננה היחידה במשפחתה שמגמגמת. בן דוד שלה מגמגם וכן בנה בן ה-5, שאיתו היא חשה שיש לה שפה משותפת: "אני מבינה אותו יותר מכולם בבית. יש בינינו תקשורת שהיא לא מילולית – תקשורת של כאב, של התמודדות, של קושי ושל בריחה מהחיים", היא אומרת.

איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שלא מגמגמים? 

הודיה: "גמגום הוא לא מחלה וזה לא מדבק. זה משהו שמאתגר את מי שמתמודד איתו, ולשם כך נדרשת המון סבלנות, הכלה והקשבה. אני לא רוצה יחס מיוחד, אני אדם רגיל כמו כל אחד. המוח שלי בסדר, התפקוד שלי תקין. אני לא אדם שונה או מיוחד. יחד עם זאת, אפשר להקשיב יותר בסבלנות כי אני מדברת לאט".

אייל מתחבר לדבריה ומוסיף: "לכל אחד יש את הגמגום שלו, משהו שכואב לו ובגללו הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב וזה בסדר. ברגע שאנחנו מבינים שכולנו מתמודדים עם קושי מסוים, אז יהיה לנו יותר קל לראות גם את האחר ולא לצחוק עליו בשל הגמגום. אנחנו לא כל כך שונים אחד מהשני כמו שאנחנו חושבים".

ולמי שמתמודד עם הגמגום הודיה שולחת חיזוק וחיבוק: "תאמינו בעצמכם, אל תוותרו לעצמכם, והכי חשוב שתאהבו את עצמכם, תשלימו עם עצמכם. מניסיון אישי של לא מעט תקופות בהן ניסיתי להסתיר את הגמגום אני אומרת – אל תחיו עם הגמגום במלחמה מכיוון שזה רק מזיק ומחליש אתכם".

טרם נמצאו תרופה או טיפול המעלימים גמגום לגמרי. טיפולים מוצלחים לגמגום מתבססים  בראש ובראשונה על קבלה עצמית והשלמה עם הגמגום. אלו, לצד עזרה מקצועית, יכולים לסלול את הדרך להפחתת הגמגום והחרדה הנלווית אליו. ממש כמו במקרה של הודיה, אייל ויונתן.

(מטות מסעי תשפ"ג)