"…פגשתי מישהו ממוצא אתיופי בשם איוב. נזכרתי שרבים מהעדה האתיופית נקראים כך, ותהיתי לגבי העניין – כיצד העדה האתיופית מסתכלת על סיפור איוב? אמרתי לעצמי שהאדם שיוכל לתת לי הסבר הוא אתה" (ד. בורקס).

תודה על שאלתך. גם לי היה סיפור דומה. יש לי חבר בשם איוב. בזמן שהיה רווק חשבתי להכיר לו מישהי. היא מאוד התעניינה, עד שהגעתי לשם שלו, ומייד היא נרתעה. מדוע במקום אחד דבר נחשב לטוב, ואותו הדבר במקום האחר נחשב לרע? זה מביא אותנו לשאלה הגדולה – האם באופן אפריורי יש טוב ורע בתוך המציאות שלנו? או שהטוב והרע אינם קיימים בתוך המציאות, ללא כל קשר לאדם? עצם העובדה שבני האדם מחליטים לפרש את המציאות כך ולא אחרת – יותר משזה מלמד על המציאות האובייקטיבית, זה בא ללמד אותנו על עולם הערכים של אותה קבוצה. מה האתגרים שעומדים לפניה? מה הוא עולם הערכים שלה?

לורה בוהאנן, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, עברה בדרכה לאפריקה באחת האוניברסיטאות באנגליה, ושם היא נשאלה האם יש יצירת ספרות כלשהי של העולם המערבי שבני שבט הטיב, החיים במרכז ניגריה, יוכלו להעריכה כפי שמעריכים אותה בני העולם המערבי. לאחר לבטים היא דיברה על המחזה המלט של ויליאם שייקספיר. כאשר היא סיפרה לבני השבט את האירועים במחזה הם הגיבו בפרצי צחוק עזים – בעיניהם המלט היה סיפור בלתי אפשרי: גיבורו היה נסיך טיפש והתנהגותו לא הלמה את מעמדו, ולדידם סיפור כזה לא ייתכן. אחד הזקנים סיכם: "בפעם אחרת תהיי חייבת לספר לנו עוד סיפורים מארצך. אנחנו, הזקנים, נסביר לך את משמעותם האמיתית, וכשתחזרי לארצך, יראו הזקנים שלכם שלא ישבת לך סתם כך בג'ונגל, אלא ששהית במחיצת אנשים חכמים, שלימדו אותך מחכמתם".

אם כן, מי אמור לקבוע, אם בכלל, מהי יצירה בעלת ערך אוניברסלי? מי אמור לקבוע מה טמא ומה טהור? לטענת מרי דגלס, "דבר נחשב למלוכלך כאשר איננו במקומו, כאשר אינו ממוקם בקטגוריה הוא אשר הופכו לחריג ומוקצה". לדבריה, לכלוך וניקיון אינם מושגים אוניברסליים כי אם מוסכמות קוגניטיביות תרבותיות. כך משתמע גם מדבריו של ברוך שפינוזה: "אשר לטוב ולרע – אין גם הכינויים האלה מציינים שום חיוב בדברים כשהם נידונים בפני עצמם ואין הם אלא אופני מחשבה או מושגים שאנו מציירים על ידי השוואת הדברים זה לזה; שכן אותו הדבר עצמו עלול להיות באותו זמן טוב ורע, וגם או לא זה ולא זה. הזמרה למשל, טובה היא לבעל מרה שחורה ורעה לאבל, אולם לא טובה ולא רעה לחרש".

לפי זה, מה העובדה שבקבוצה מסוימת – במקרה הזה יהודי אתיופיה, וכך גם מקובל אצל הבדואים – השם 'איוב' מקבל משמעות חיובית, ובקבוצה האחרת מקבל משמעות מאיימת באה ללמדנו? החלטתי להפנות את השאלה לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם. הוא ענה: "ההורים שלנו באתיופיה נהגו להתפלל 'שאתם תזכו לקבור אותנו'. באופן זה הם מבקשים שאנו נישאר בחיים לאחר מותם. אז מה המשמעות שאנו רואים במותם? זאת ברכה או קללה? המוות טוב או רע? ספר איוב מלמד אותנו שכאשר אדם נאחז באמונה בתקווה הוא זוכה לראות בגאולה. אין פה אשליות. איוב מלמד אותנו שהסבל והצער הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. לכן, אין אנו שואלים לסיבת הסבל והצער ומדוע הם מופיעים בעולמנו, אלא, כפי שאיוב מלמד אותנו – נתהה כיצד עלינו להתנהג בשעות השפל הללו. איך אנו מצליחים, תוך כדי אחיזה בחיים בתקווה, להתגבר ולהצליח להתמודד ולעמוד בחזרה על הרגליים. קבוצה שנבהלת מהשם 'איוב', ככל הנראה מנסה להראות לנו רק צד אחד של הקיום האנושי ומתקשה להבין את מורכבות החיים האנושיים. הרי יהיה השם בתנ"ך אשר יהיה – גם דוד המלך, אברהם אבינו וכל שם בתנ"ך, מכילים בתוכם הצלחות וכישלונות, מעשה נבזה ומעשה טוב, מעשה הזכור לתהילה ומעשה הזכור לשמצה".

אולי אפשר לקשר זאת גם לשאלה – מדוע ראש השנה ויום הכיפורים בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה, כמו במקרא, הם ימי חג שמחים ולא ימים נוראים? התורה אינה מציינת את המועד החל ביום הראשון בחודש השביעי כיום ראש השנה או כיום הדין, אלא כ"זכרון תרועה". ימים אלו מוזכרים בתנ"ך, כמו בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה, כימים שמחים. אותם הימים מתאפיינים בקריאה בתורה ובשמחה (נחמיה ח, א-יב). זיהויו של ראש השנה עם יום הדין מצוי בצורה מפורשת רק בספרות התנאים. מה הביא לשינוי זה? מהם האתגרים שעמדו לפני חכמי התלמוד שהביאו אותם להחליט כך ולא אחרת? שהקב"ה יביא עלינו ברכה ושלום. תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה ובעיקר, שנלמד לקבל את הכלים להביא את הברכה והשלום לתחילת השנה החדשה.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט כדאי להתחתן עם בחור בשם 'איוב'? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות יוצאות שבורות ומאומצות

שנה אחת עדינה הלכה להתפלל ב"ימים נוראים" בישיבה. חברות סיפרו לה שתפילה ישיבתית היא משהו מיוחד, מאות בחורים אומרים יחד: "אמן יהא שמיא רבא" עד שהזכוכיות בחלונות כמעט נשברות.

זה היה נכון, ועדינה הרגישה את מלכות ה' נישאת הישר מפי המתפללים אל כסא הכבוד ונשפכת חזרה על ראשיהם. גם התקיעות יצאו נהדרות, כמו חצוצרות המלכת מלך מפיו של הבעל תוקע שסיפרו שהוא המשגיח בישיבה הזאת, אבל היה חסר לה בעל התוקע בבית הכנסת השכונתי שלה. שלא הוד לו ולא הדר ולא מאות בחורים שטופי תפילה שמרעידים את החלונות, אלא סתם, כמה עשרות משפחות שהיא מכירה מילדות וכמה זקנים שכל שנה נפקד מקום של עוד אחד מהם. בבית הכנסת הזה בעל התוקע היה אבא שלה. עדינה חשבה לעצמה שאת הביטוי "חיל ורעדה" המציאו בדיוק בשביל הדקות האלה לפני תקיעת שופר, שנהיה שקט סמיך והקהל עומד דרוך והריח שבחלל הוא של זיעה קלה וחום טליתות וריח קוגל מהמטבחון. היא ואמא שלה מגניבות מבטים זו אל זו כי הן יודעות כמה אבא שלה התאמן על התקיעות בסלון של הבית מאז ראש חודש אלול.

עדינה שאלה אותו שנה אחת, מה יש לו להתאמן כל כך הרבה? הרי זה זורם לו כל כך יפה וחלק ואבא שלה אמר: "זה לא ככה עדינהל'ה, זו לא רק טכניקה כמו לרכב על אופניים, אני נושא עליי את כל התפילות של הקהל כמו שליח ציבור. וגם, אני לא יודע אם אני ראוי להיות השליח שלהם או בקושי את עצמי אני יכול להביא מול השם יתברך". זו היתה פעם ראשונה שעדינה חשבה על אבא שלה בתור אדם שעוברים עליו דברים כל השנה ואולי יש דברים שפוגמים אותו מלהיות שליח ציבור.

בשנים האחרונות אבא שלה הזדקן קצת. בחודש האימונים בסלון התקיעות יוצאות זורמות וחלקות ויפות אבל בראש השנה ליד התיבה, משהו נתקע. הקהל מעביר משקל מרגל לרגל, החום נהיה כבד יותר, אמא שלה מחזיקה חזק את ה’מחזור’ עד שפרקי ידיה מלבינים והיא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומנסה ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות לא יוצאות חלקות ויפות אלא שבורות ומאומצות. בשנה שעברה עדינה שמעה שתי נשים מהשכונה מדברות. אחת אמרה: "עם כל הכבוד לווסרמן, אולי אפשר למצוא כבר בעל תוקע אחר", והשניה אמרה: "זה באמת מוגזם, מה בנאדם צריך ככה להחזיק בציפורניים. שישחרר ונעביר לדור הבא" והן הרימו חתיכת קוגל ומזגו קולה ולעסו וצחקו והמשיכו לפטפט.

כשהגיע ראש חודש אלול אמא שלה אמרה לאבא שלה: "אולי בכל זאת כדאי לתת השנה למישהו אחר", ועדינה ידעה שהיא לא מעיזה להגיד "צעיר יותר". "ושנה הבאה אולי תוכל שוב", אבל אבא שלה אמר: "אם  יהיה מישהו אחר, צעיר יותר, אני כבר לא אחזור גם שנה הבאה", ואז עדינה הרגישה איך הכל גואה בה והיא סיפרה על השנה ההיא שהיא הלכה לישיבה ואיזה תפילה מרוממת היתה שם ואיזה תקיעות חלקות, כמו תרועה של המלכת מלך באמת, אבל היה חסר לה הלב השבור שמתרגש ולא יודע אם הוא ראוי למרות שהוא מקצוען, והקול שלה הלך והתגבר והיא אמרה שבכלל לא משנה שצריך להתאמץ על תקיעות ולחכות אפילו חצי שעה בסבלנות, כי זו לא הופעה. הקהל לא בא כדי להשתעשע, אלא כדי שיחרד לו הלב, ואם הוא לא יחרד מלראות איש טוב שנושא את עוונותיהם לשמיים כל שנה, אז בשביל מה הוא בא?

וכשעדינה סיימה היא חשבה על הנשים מבית כנסת שלא אכפת לה בכלל מה יגידו בקידוש, ושהיא לפחות מתכוונת לעמוד שם בשיא השלווה האהבה ושוויון הנפש בלי חום ובלי לחץ, עד שיצא לאבא שלה מהפה מה שצריך לפני כסא אדון עולם.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט דבורה זגורי עם הסיפור על וסרמן התוקע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב ישראל וייס

לשעבר הרב הצבאי הראשי

תגידו, השתגענו? להכניס עצם בהמית, ביום הקדוש ביותר לבית הכנסת, ולהשמיע קולות מוזרים? מה יחשוב אדם שנקלע למקום לראשונה? האם מדובר בשבט פרימיטיבי, או בעם נבחר?

הרס"ג מונה עשר סיבות לתקיעות שופר, ואני אוסיף עשר משלי:

• בעולם יש ארבע דרגות של חיות; דומם, צומח, חי ומדבר. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הדיבור. אין שום בהמה שמסוגלת לדבר דיבור שיש בו דעה, מחשבה, הגיון ורצף אינטלקטואלי. לכך בעל-חי יכולת להשמיע קולות משלו.

אני, כמו כולנו, עומד בראש-השנה, היום שבו נברא הועלם והאדם, לבוש קיטל- שהוא בגד היום האחרון, ושומע מאה קולות היוצאות מעצם של בהמה. אבל בין קול לקול, בין תקיעה לשברים ולתרועה אני שומע גם את קולו של הקב"ה, השואל אותי, ישראל, ישראל, האם אתה משמיע קולות כבהמה, או שאתה מדבר כאדם. האם אתה רשאי ליישב בכסאות המתפללים בבית הכנסת, או שלא. סליחה, אבל האם אתה, בן אדם?

• האדם הוא שילוב של חומר ורוח, גוף ונשמה. כיצד שני ההפכים הללו, דרים בכפיפה אחת?

תשובה- ע"י תורה ומצוות, שהם "המאכל" האלוקי של הגוף שמסוגל להגביה את הגוף לדרגת הנשמה. במובן זה, התקיעות האלוקיות, שיוצאות מן החומר הבהמי, הן כנשמה לגוף.

• שאלה: למה לא להיות עכשוויים, מתקדמים ומודרניים, באופן שנחליף את הישן בחדש, את השופר בקול מודרני, נגלגל את האורגן החשמלי לבית הכנסת, נלחץ על המתג שצליליו דומים לאלה של השופר, ולא נלחץ על התוקע האנושי?

התשובה: עצם השופר היא טבעית ומשום כך כל תקיעה בה שונה מזולתה. וגם אם אותו בעל תוקע יתקע מאה תקיעות, יהא כל קול שונה, ולא יהיו שני קולות זהים. מה שמבקש רעיון זה להביע הוא, שמשום שבני האדם שונים זה מזה, בקול, בדעת ובמראה, אין שמיעתם זהה והקב"ה מבקש להשמיע לאוזניהם קול אישי שייגע בעור התוף הפרטי שלהם, ושלהם בלבד, קול ייחודי, אישי ואנושי ולא קול תעשייתי, מתכתי, שצליליו זהים זה לזה.

• בתובנותיי האישית, ומתוך שאין אדם אשר עושה טוב ולא יחטא, אני סבור שיש בכל אחד מאתנו חסמים, שמעכבים את התקדמותנו הרוחנית. העורקים, הוורידים וחדרי הלבבות חסומים מלהעביר את זרימת הדם. במקום לבצע ניתוח מעקפים מורכב, מציע הקב"ה דרך עקיפה, רוחנית שמימית, 'תקיעה' קוראים לדרך זו. "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה".

התקיעה הראשונה מנסה לפתוח מחסומים גדולים. השברים מכים בחסמים קטנים יותר והתרועה ב"חצץ" שנותר. התקיעה שלאחריה לא נתקלת עוד בשום חסם, משום שהצנתור האלוקי הצליח.

בשומעי את התקיעות האלוקיות אני חש בצנתור אלוקי. הקולות חודרים לעורקיי ולוורידיי ופותחים את חדריי לבבי.

• הסבר נוסף המתיישב על דעתי הוא: התקיעה הפשוטה הראשונה שלפניה היא תמימה ואמיתית משום ש"האלוקים עשה את האדם ישר". השברים והתרועה הם כנגד המציאות הקשה של "והמה ביקשו חשבונות רבים". ועניין זה מביא שברים, ומשברים, ונפילות ויללות, אבל לבסוף, אחרי שאנו חוזרים לדרך הישר הראשונית, הכל חוזר ונפתח, הכל שקט וחלק, וזוהי תקיעתו של שופרו של משיח בבחינת "וה' אלוקים, בשופר יתקע והלך בסערות תימן".
• ניתן להוסיף ולומר כי השופר, הוא כמאפיין העם. עם ישראל הוא עם של הפכים. הוא מסוגל לרדת למ"ט שערי טומאה, ובאחת, לדאות לדרגת מלאכים. כן הוא השופר. העצם הבהמית הנחותה מסוגלת להשמיע את קולה במעמד הר סיני וקבלת התורה, בראש השנה ובתחיית המתים.
• באמצע המולת החיים, כשמסביב כל רעשי הרקע ההולמים, פתאום, קול חזק מפלח את האוויר ואת האווירה, אזעקת אמת, הכל נעצר באחת. רגע בו כל האוזניים מזדקרות, הגוף הפך אוזן, רגע של הקשבה, של שמיעה. רגע שאין מדברים בו, רגע של התבוננות, בחינה של דרך, חשבון נפש, וכל זה מתכנס אל רגע התקיעה בשופר. בחינת "אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו".
• הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, אב"ד בהונגריה ורבה של עיר הולדתי, דונא-סרדהיל, מדמה את קולו של השופר לצופה. זה שצפה בימי קדם את בואו של האויב והתריע מפניו. יום רה"ש ויו"כ, ימי הדין. אנא, נקשיב לצופה. נשפר מעשינו.

הגמרא במסכת ר"ה ט"ז, אומרת: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה. אמר הקב"ה, תיקעו לפני בשופר אייל, כדי שאזכיר לכם עקדת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי".

מה עניין עקדת יצחק לתקיעה בשופר? אברהם אבינו מצווה ב"קח נא" ומשיב ב-"הנני"!

הרב אלימלך בר-שאול זצ"ל מסביר בצחות לשונות את ה"הנני"; "'הנני'- לכל שליחות, לכל פקודה, גם לקשה ביותר, לנעלה ביותר, לנוראה ביותר. 'הנני' מיד, ללא היסוס, ללא תנאי. 'הנני' כולי ללא שיעור וללא שיור. 'הנני' – התייצבות מוחלטת ומלאה לקראת מלכו של עולם".

ומיד "ויקם, וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים", "וירא את המקום מרחוק", "ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה".

מהו ייחודו של "המקום"?

המקום הוא הר המוריה, שם נוצר עפרו של האדם הראשון. במקום זה עתיד להיבנות בית המקדש. המקום הזה מכוון כנגד המקום האלוקי. בית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. והשניים הם כעין חיבור גוף ונשמה. בורא ונבראים. עצם השופר עם התקיעה האלוקית.

לאייל, שתי קרניים. עפ"י פרקי דרבי אליעזר, קרן אחת והיא של שמאל, בה תקע הקב"ה בהר סיני, ועליה נאמר "ובמשוך היובל המה יעלו בהר". וקרן שנייה, והיא של ימין, קרנו של משיח שעתיד הקב"ה לתקוע בה בבחינת "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". זוהי מעין קשת אלוקית, שבטבורה אנו חוסים, קרן מימין וקרן משמאל, תחילה וסוף, בריאת עולם, קבלת התורה וביאת המשיח, סגירת מעגל שתחילתו בשופר וסופו בשופר.

יש ונדמה, ולנוכח המציאות העכשווית, שהספינה איבדה את קברניטה.

והנה, תקיעת השופר, האלוקית, רוחנית, שהיא מעין ברק הנכנס בנשמה, והוא כזרם רוחני שמזעזע את האדם, וכדברי הרב קוק זצ"ל: "בפעם אחת, הוא מכיר את הרע והכיעור של החטא, ונהפך לאיש אחר…ליבו אטום, השכלתו גסה, רגשותיו מעורבבים, ומתבייש הוא בעצמו…".

ואז, זעקה, שופר, טבע וחזרה לבראשיתיות.

ביום ראש השנה- יום הולדתי – אני רוצה להקשיב ל: ציוץ הציפורים, לשירת העשבים, לאוושת הרוח, להמיית גלי הים, לעצמי, לחבריי, לאויביי. לדעותיהם, להשקפותיהם, למצוקותיהם.

וכשם שאני מבקש מהקב"ה "קולי שמעת, אל תעלם אוזנך", אני מבקש ליישם זאת גם באדם, בין אדם לחברו.

להאזין, לשמוע, להכיל, להקשיב, לדבר.

• השופר במהותו מדמה טבע. הוא מקורי, טהור, נקי, טבעי ללא תוספות. זה גם מסר לאדם; תהיה אתה, אל תתחפש, אל תתעטף בנוצות לא לך, הסר את הקליפות שנדבקו אליך לאורך השנים. ואע"כ, "שופר, אם ציפהו זהב, במקום הנחת הפה, פסול". שכן, אסורה חציצה ממש, כטבילה במקווה. וכן "אם נשתנה קולו, על-ידי שציפהו זהב מבפנים, פסול".
• השופר כסמל לתשובה, צר מצידו האחד ורחב מצידו השני. זהו שאומר הקב"ה לבניו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של עולם".

אנחנו נדרשים רק לצעד ראשוני קטן, שהרי "הרהור תשובה הוא כבר תשובה", ואז ישלים הקב"ה את תשובתנו.

בר"ה, כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון. אחד אחד, כבפתח צר, וככבשים שהרועה סופרן. אבל בסוף, נפתח פתח עולם בצורת רחמיו הגדולים.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט השופר- קול של בהמה? אדם? אלוקים? – הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, במאמר מיוחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסקים דנו האם שמיעה באמצעות מכשיר שמיעה הינה שמיעת קול השופר המוגבר או שמא אין זה קולו של השופר

 יום ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה. חז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. בתלמוד מובאת מחלוקת מהי "תרועה", האם מדובר ב"יבבה" כפי שתירגם אונקלוס, כחולה הגונח, והיינו הקול המכונה "שברים", שלוש קולות קצרים, או ש"התרועה" היא יללה, כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכים זה לזה, הנקראים בפינו "תרועה". לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. כך מובא בתורה שציווה ד' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י', א'-ז').

מה הגדרתה של מצוות תקיעת השופר – האם מעשה התקיעה, או השמיעה? הרמב"ם  במספר מקומות הכריע שהמצווה הינה שמיעת קול שופר (פ"א מהלכות שופר הלכה א' – ג' ופ"ב הלכה א' בספר המצוות מצ"ע ק"ע, כך גם דעת רש"י בספר הפרדס). בעקבות הרמב"ם הלכו הטור (סימן תקפ"ה) והב"י בשו"ע (שם, ס"ב). לעומת זאת, מביא הרא"ש בשם ר"ת שהמצוה היא התקיעה (ר"ה פ"ד סוף סימן י'). לכל אחת מהשיטות קשיים וראיות.

הסבר מרתק מצוי בפירושו של הרב סולובייציק. לפירושו, תקיעת שופר היא חלק מהתפילה. חז"ל, בבואם לעצב את סדר עבודת היום בראש השנה, לא הסתפקו בתפילות ובפיוטים על כל עושרם הלשוני. חז"ל הבינו כי קיים עולם רגשי וחוויתי עמוק, שגם המתוחכמת שבתפילות לא תוכל לבטא. במקום שבו נגמרות המילים, לא נותר לו לאדם אלא לבטא את עצמו ביללה או בגניחה חסרת מילים. ההוכחה לכך היא סדר התפילות בראש השנה, המהווה צירוף של תקיעות וברכות לכדי סדר אחד. צירוף זה הוא שיצר את המערכת של תפילת מוסף בראש השנה "מלכויות זיכרונות ושופרות". התקיעה היא צליל אחיד המופק מנשיפה רציפה, והתרועה היא צליל שבור המופק מנשיפה בלתי רציפה. החוויה האנושית כאן מתפרטת לשתי חוויות שונות, המתבטאת בשני צלילים שונים, התקיעה, קול ישר, זועק, לאחריו קול שבר, 'שברים', האדם מרגיש שהוא שבר כלי, ומכאן באה האנחה, לאחריה באה ה'תרועה', היללה, ההכרה בפגמים ובחולשות, מצריכה גם בכייה, קול המפרק את השברים לרסיסים, מכאן מתחיל לאסוף את החלקים ולבנות מחדש את החיים הישרים, תקיעה לאחריה.

האם יוצאים ידי חובה בתקיעת שופר באמצעות מכשיר שמיעה? הפוסקים דנו האם שמיעה באמצעות מכשיר שמיעה הינה שמיעת קול השופר המוגבר או שמא אין זה קולו של השופר. במשנה מובא "התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא" (ראש השנה, כ"ז ע"ב). בגמרא ביארו שלא רק אלה העומדים מחוץ לבור לא יוצאים ידי חובה מכיוון שלא שמעו קול שופר בכשרותו אלא גם התוקע בעצמו לא יצא ידי חובה (שם). הנימוק, כיוון שהמצווה היא לשמוע קול שופר. הרב אויערבך סבר ששמיעת קול השופר על ידי מכשיר שמיעה אינן קול השופר ולכן "לא יצא כלל ידי חובתו… מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר" (מנחת שלמה, ח"א סי' ט'). ומספר הרב אויערבך  שנזדמן לדבר עם החזון איש בעניין זה שאמר לו שנראה לו שכיוון שהקול נשמע כקול שופר אין זה קול הברה ויוצא ידי חובה "ייתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע".

הרב פינשטיין נימק את ההיתר "… שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר" (אגרות משה, או"ח, ח"ב, סי' ק"ח).

עוד דנו הפוסקים ביחס להפעלתו של המכשיר בשבת. מרבית פוסקי הדורות האחרונים הסיקו שמכשירי החשמל, למעט מכשירים שבהפעלתם מבעירים אש, חוט להט, השימוש בהם בשבת אסור מדרבנן משום 'מוליד', "הולדת חשמל" ("מנחת שלמה" סי' ט'- י"ב) כיבוי המכשיר הוא פעולה קלה עוד יותר. כשהמכשיר הופעל מערב שבת, כיון שהשינויים הזעירים שנעשים בזרם החשמל בשעת הדיבור למכשיר זה אינם נחשבים למלאכה ואף לדעת החזון איש שבכל מעגל חשמלי יש בונה וסותר לא במקרה זה. בספר שמירת שבת כהלכתה מציין שהחזו"א אף הורה כן למעשה שיכול להשאירו דלוק מערב שבת (פר' ל"ד, כ"ח, הערה ק"י). כך גם הורה הרב פינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד, סי' פ"ה, וב'יביע אומר' ח"א או"ח סי' י"ט).

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט האם יוצאים ידי חובת שמיעת שופר עם מכשיר שמיעה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דווקא הניסיונות ורגעי המשבר, שבזמן אמת נראו קשים מנשוא, מתגלים לאחר זמן כצמתים מכוננים בחיינו

חיינו מלאים בניסיונות. כל אחד וניסיונותיו, כל אחד והתמודדויותיו.

השאלה היא לא האם נידרש לעמוד בניסיונות השונים, אלא כיצד נעמוד בהם ומה בעצם מטרתם?

קריאת התורה בראש השנה עוסקת בניסיון הגדול של אבי האומה אברהם אבינו- ניסיון העקדה. תשובתו של אברהם לקב"ה הסתכמה במילה אחת- הִנֵּנִי, מילה שהפכה להיות מכוננת ואבן יסוד בגישת האדם לניסיונות השונים הפוקדים אותו.

'הִנֵּנִי', אמרו חז"ל, זו מילה שבאה ממקום של ענווה, וממקום של מוכנות לקבלת הדין, השליחות והניסיון.

פרשנים והוגי דעות רבים לאורך הדורות עסקו בסוגיה הזו של הניסיונות ועל ייעודו ומטרתו של הניסיון. הם שאלו האם הניסיון הוא מצד המנסה שרוצה לבדוק ולבחון האם האדם יעמוד בניסיון, או שהמנסה יודע כיצד המנוסה יתנהג ומטרת הניסיון היא לגלות לאדם ולעולם כוחות ודברים שאלמלא הניסיון הם לא היו מודעים לקיומם ולעוצמתם של הכוחות הללו.

שלוש גישות יסוד רווחו בחז"ל בבואם לעסוק בנושא הניסיונות.

יש שאמרו שמטרת הניסיון היא להוציא מהאדם כוחות של תפילה מעומק הלב. כל מי שישב בחדר המתנה בבית החולים ליד חדר הניתוח בו נותח מישהו מיקיריו בניתוח מסובך ומסוכן, יודע ומבין על מה מדובר. בשעות שכאלו האדם מוצא ומוציא מתוכו כוחות של תפילה, בקשה וזעקה, דברים שאינם באים לידי ביטוי בשגרת היום יום.

יש שאמרו, כדוגמת הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים', שמטרת הניסיון היא להציב לעולם מודל לחיקוי והשראה, ודוגמא כיצד מתגברים על קשיים ועומדים בניסיונות. כאשר האדם רואה מישהו שמצליח להתגבר על קשיים, ולצאת מועצם ומחוזק מהניסיון, הדבר מהווה מופת והשראה לרבים.

יש שאמרו, כדוגמת הרמב"ן, שמטרת הניסיון היא שהאדם יגלה איזה כוחות אדירים יש בו, כוחות שלא באים לידי ביטוי בימים רגילים, והאדם מוצא את הכוחות הללו שגנוזים בו רק כאשר הניסיון מחייב אותו להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הללו.

רבים האנשים, אשר מתבוננים במבט לאחור על חייהם, ומגלים כי דווקא הניסיונות ורגעי המשבר, שבזמן אמת נראו קשים מנשוא, מתגלים לאחר זמן כצמתים מכוננים בחייהם, וכרגעים שמהם צמחו חוסן והעצמה אישית גדולה.

אל השנה החדשה אנו נכנסים לאחר שנה מלאה בניסיונות מסוגים שונים ברמה הפרטית והרמה החברתית-לאומית. אנו מלאי תקווה ותפילה שהניסיונות הללו יחזקו, יעצימו ויחסנו אותנו כיחידים וכאומה, ויובילו אותנו למקום טוב יותר במעגלי החיים שלנו.

כדי שזה יקרה, מילת המפתח היא הִנֵּנִי. מילה המביעה נכונות להתמודד, ביטחון ותקווה להצליח לעמוד בניסיונות, ובעיקר מילה שבאה ממקום של ענווה ואמונה בכוחנו לצלוח את כל האתגרים, לעמוד בהם בכבוד, ולהאמין שב"ה דווקא הניסיונות והאתגרים הללו ירוממו אותנו ואת המציאות כולה למקום טוב יותר.

שנה טובה ומבורכת.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט מה צריך ללמוד מהניסיונות שאנו עומדים בפניהם? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הבריגדה הייתה חלק מתשתית צה"ל וברצות ה' פעלה לחירותנו המחודשת

"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כׇּל־ הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ" [תהילים פט]. פסוקים אלה, הנאמרים מיד לאחר הפרק הראשון של התקיעות, מספרים את הסיפור של תקומת ישראל.  'מצודת דוד' מסביר את הפסוק השלישי: "תפארת- אתה הוא המפאר חזקם ובעת תמלא רצון, תרום קרן ממשלתנו". ברצונו של ה' תרום מחדש קרן ישראל.

איך נתחיל שנה חדשה? – נתחיל בשיר! שיר של נעמי שמר המשקף את המעבר משמחה לדיכאון ולתקומה מחודשת:

"וְלִפְעָמִים, הַחֲגִיגָה נִגְמֶרֶת…/ בַחֲצוֹת, הַבַּיְתָה אֶת הַדֶּרֶךְ/ קָשֶׁה לְךָ לִמְצֹא/ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים – /לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית.

"לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב/ לְשִׁיר אוֹתוֹ בְּכֹחַ – לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב/ לִשְׁמוֹעַ חֲלִילִים בָּרוּחַ הַחוֹפשִׁית/ וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית".

השיר עוסק בעייפות החומר של האדם הפרטי, אך אפשר בנקל להקיש ממנו על מצב הרוח הלאומי. במצב רוח קשה, נושא האדם עיניו למרום ומבקש מבורא עולם שייתן לו כוח לקום ולהתחיל מבראשית. כך היה מצבו של העם היהודי מיד לאחר השואה. מי יכול להתאושש ממכה כה כואבת?!

ביום ד' תשרי תש"ה [1944] בקעה קרן אור באפלת השואה כאשר הוקמה 'החטיבה היהודית הלוחמת' – "הבריגדה". כמה חודשים קודם לכן החליט הקבינט הבריטי בראשות צ'רצ'יל, להיעתר לבקשות הסוכנות היהודית ולאחד לוחמים יהודים מכמה גדודים לכדי חטיבה אחת. זה היה מפנה חשוב במדיניות הבריטית לאורך המלחמה. בתחילתה, לא הסכימו הבריטים לגייס מתנדבים יהודים מא"י אלא אם יוקמו יחידות מעורבות של יהודים וערבים. הבריטים חששו מזעם הערבים. בנוסף, גנרלים בצבא הבריטי חששו מבניית תשתית לצבא עברי שיילחם בהם. כשגדלה מצוקת כוח האדם במהלך המלחמה, הסכימו לוותר על הדרישה לשירות משותף. הוקמו יחידות שנועדו להגן על א"י ועסקו בתפקידים בלתי מלחמתיים. לפיכך, אלפי צעירים יהודים שרצו תפקידים קרביים התנדבו לצבא הבריטי כבודדים. והנה עתה, כפה הקבינט הבריטי את דעתו על ראשי הצבא והורה להקים את הבריגדה היהודית.

זו הייתה יחידה שנשאה בגאון סמל עברי ודגל עברי. יוזמי הבריגדה ראו מול עיניהם 3 מטרות: א. להילחם באויב הנאצי. ב. להקים מגע עם שרידי יהדות אירופה. ג. להקים תשתית לצבא עברי. החטיבה התארגנה במהירות. אנשיה התאמנו במצרים והספיקו להשתתף בקרבות בצפון איטליה.

אבל, תרומתה העיקרית של הבריגדה הייתה במתן סיוע לפליטי השואה להגיע לארץ. המפגשים עם הפליטים היו מרגשים במיוחד. יהודים אלה, שרידים בודדים למשפחות שלמות שנטבחו, הביטו כלא מאמינים בחיילים עבריים שענדו תגי זיהוי יהודים. אחת מהן סיפרה:

"בבוקר אחד בחודש מאי 1945 הופיע במחנה שלנו [מחנה 'עקורים' באוסטריה] חייל ועל שרוולו כתובת באנגלית 'פלסטיין'. חשבתי שהוא אנגלי הגר בא"י. פתאום אני שומעת אותו מדבר רוסית. שאלתי אותו: "אתה יהודי, אתה מדבר עברית?", הוא ענה "כן, אני ארצישראלי". מרוב התרגשות נפלתי מתעלפת. החייל היהודי טיפל בי רבות. הוא סיפר על ארץ ישראל ועל הבריגדה היהודית. כעבור כמה ימים הגיע למחנה שלנו אוטו ועליו סמל מגן דוד. כמה חיילים יצאו ממנו והציגו את עצמם כאנשי הבריגדה. התרגשותנו הייתה לאין שיעור. ראינו לפנינו דבר שלא יכולנו להעלות על דעתנו אף פעם".

דברים דומים אמר אבא קובנר במפגש הראשון בין יחידת הפרטיזנים שלו ובין חיילי הבריגדה:

"האמינו לי חברים, שלא ציפיתי לכך שלמחרת בואי הנה אצטרך לעמוד לפני התכנסות שכזאת, שבה התאספה הקבוצה של הבריגדה היהודית בציפייה לשמוע מפינו מי אנו ולהבין מה מביאים אנו עימנו… עוד לפני חודש לא תיארנו לעצמנו, כי נפגוש בדרכיה החרבות של אירופה בפיסת ארץ ישראל. לפני חמישה חודשים לא האמנתי, כי בדרכים השוממות עוד יתקבץ מחנה כה גדול של אחרוני הלוחמים מעשרות יערות וערים. לפני שנתיים לא האמין כמעט איש מאיתנו, שעוד ניפגש בכלל, רצינו אז כך למות. אך למות כדי להישאר חיים בזיכרונכם… לחמנו עם האויב עם נשק ביד, וכשיצאנו מהיערות לחופש, חשב כל אחד מאיתנו, שהוא האחרון, שריד אחרון… המעט התלוי בנו הוא להפוך את הטרגדיה היהודית מים של דמעות ושל דם לכוח של עוצמה מהפכנית" [מתוך י. גוטמן, 'מאבק בנתיב הייסורים']. ואכן, הבריגדה הייתה חלק מתשתית צה"ל וברצות ה' פעלה לחירותנו המחודשת.

שנה טובה ומתוקה!

Yaakovspok1@gmail.com

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט לתקוע מחדש בשופר החירות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חמישים שנה אחרי מלחמת יוהכ"פ שואלים רבים האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר'

ראש השנה החדשה הוא זמן להתבוננות, לבחינה ולהפקת לקחים, בדפוסי ההתנהלות האישיים והציבוריים, עם המבט קדימה.

השנה מציינים חמישים שנה למלחמת יוה"כ, למחדל הנורא שאפשר לסורים ולמצרים להפתיע, לכבוש תוך 24 שעות שטח גדול בגולן ובסיני, ולגרום לאבדות גדולות בנפש ולשחיקת יחידות צה"ליות. מחדל שגרם לעיוורון שלקח בשבי ה'קונספציה' את ההנהגה הצבאית והמדינית והוליד את השאננות והיוהרה שלא אפשרו להבחין בתרחיש המסוכן שהלך והתהווה. היחיד מכל אלופי המטכ"ל, האלוף יצחק חופי, מפקד פיקוד צפון דאז, ראה את התמונה בצורה מפוקחת, וזיהה תגבור כוחות קרקעיים ותגבור מערך טילי הקרקע–אוויר בגזרה. בערב ראש השנה של אותה שנה, הוביל חופי לתגבור כוחות השריון והארטילריה ברמת הגולן. אלמלא כן, המצב בגולן עם פרוץ המלחמה היה גרוע שבעתיים.

אנו מציינים גם את קרבות הגבורה שהביאו בס"ד ל'מהפך' חסר תקדים שבסופו צה"ל הגיע 40 ק"מ מדמשק ותותחיו הפגיזו את דמשק, ובגזרה הדרומית כוחותינו הגיעו לק"מ ה-101 מקהיר כשהארמיה השלישית מכותרת.

לאחר חמישים שנה שואלים רבים – האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר', בתחום האישי ובמרחב הציבורי, בהעדפה להתעלם מ'תרחיש היחוס' המסוכן, לטובת 'קונספציה' נוחה, שלא מחייבת דריכות ומתן מענה יקר ותובעני?! האם השימוש במינוח הנפוץ 'ניהול סיכונים מחושב' אינו, למעשה, אותה תופעה בשם אחר? האם כיום ברור שלא בא בחשבון לקבל מצב של 'הפתעה' שתסכן את קיומנו? האם למנהיגות ברור ש"החכם עיניו בראשו" (קהלת ב יד) והובלה משמעה תכנית פעולה אסטרטגית של "סוף מעשה במחשבה תחילה" וש"איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לא ב)?  האם ההנהגה פועלת לפי "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן" (רש"י שם), וכן "והחכם הוא 'הרואה את הנולד' ולא יגזור על הדבר כפי מה שיראה ממנו בתחילה, כי אם כפי הנמשך ממנו באחרונה וכו'. ועל זה אמר דוד: (תהלים לב, ט): "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", וכו'. רצונו לומר שלא יבינו אלא מה שהוא נגד פניהם בהווה לא מה שיהיה לעתיד וכו'" (אברבנאל ישעיהו ה כא)?!

המנהיגות מחויבת לקחת בחשבון מראש את כל האפשרויות שעלולות להיווצר, ולהיערך לקראתן עם מענה הולם. אין למנהיגות אופציה להמר! האמירה 'הופתענו' במעין סלחנות עצמית, אינה קבילה, ויש לה רק משמעות אחת! 'נכשלנו' בתכנון מראש! ועל כך יהיה עליה להסיק מסקנות.

האם גם בחיים האישיים אנו מיישמים את העקרונות הללו, בהובלת עצמנו במסלול חיינו? ואם לא, מה הסיכוי שהם ייושמו בחיים הציבוריים?

ראש השנה הוא יום הולדת העולם, היום שבו התממשה תוכנית הבריאה הקוסמית של הקב"ה, מראשית העולם ועד אחרית הימים. בו היא מתחדשת מידי שנה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא ד).

תקיעת השופר ('שופרות') היא ההכרזה על נקודת ההתחדשות בזמן – 'בחודש', אז, והיום. היא מזכירה לנו את ההנהגה האלוקית ('מלכויות') שבתוכנית הבריאה מלכתחילה ומימושה בהווה. "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵ-ל וְאֵין עוֹד אֱ-לֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מו ט). "'מגיד מראשית אחרית' שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתובב ממנו לפי חוקי הטבע אשר חקק, וכו'. 'אמר עצתי תקום', שאז אני אומר שתקום עצתי, היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ"י החוקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו" (מלבים שם).

ר"ה הוא נקודת המבחן וה'דין וחשבון' להתממשות התוכנית הקוסמית הבראשיתית, ולזכאותם של כל באי עולם, מכאן ולהבא ('זכרונות'): "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם. וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמות וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. וכו'. כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. וכו'. מֵרֵאשִׁית כָּזאת הוֹדָעְתָּ. וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ. זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ. זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. וכו'. וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵיזוֹ לַחֶרֶב. וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם. אֵיזוֹ לְרָעָב. וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת וכו'".

קול השופר הוא קריאה להתבוננות פנימית וציבורית. להתדבק במידותיו של הקב"ה, ולסגל לעצמנו ש'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט מגיד מראשית אחרית בראש השנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השנה, נגיע לראש השנה תשושים ועייפים מקולות של מחאות והפגנות. תקופה שמלאה ברעשי רקע, כוחניות, צעקות ואלימות מילולית

הלכותיה של מצות תקיעת שופר בראש השנה אינן מפורטות בתורה שבכתב. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: "…בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ … זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כג –כד), ובמקום אחר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט,א). אולם, קבלה היא וגזירה שווה ממצוות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר.

השנה לא נקיים מצוות שופר מהתורה, שכן היום הראשון של ראש השנה חל בשבת. וכך נאמר במשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה". בשני התלמודים בבלי וירושלמי ביקשו לתת טעם להלכה זו. וכך מסביר התלמוד הבבלי: "אמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

חכמים ביטלו מצווה מהתורה מחשש שמא יטעה אדם ובשוגג יוציא את השופר מרשות לרשות. אולם קשה הדבר, וכי יעלה על הדעת שהמצווה היחידה בראש השנה תתבטל בשל חשש שבטעות עלול אדם להוציא מרשות לרשות את השופר? שמא זו הסיבה שהירושלמי כובש לו דרך אחרת בהסבר העניין. הירושלמי מצביע על  סתירה בין שני פסוקים: במקום אחד נאמר, "יום תרועה" ובמקום אחר נאמר: "זכרון תרועה".  ומסביר הירושלמי: כאשר ראש השנה חל בשבת – "זכרון תרועה" ולא תוקעים. כאשר ראש השנה חל ביום חול הוא  – "יום תרועה" ומצווה לתקוע בו.

לעניות דעתי, לשיטת הירושלמי אין אנו מבטלים את תקיעת השופר אלא שמשקלה הסגולי של השבת מאפשר את המלכת ה' באופן אחר. כוחה של השבת הוא בשביתה מוחלטת ממלאכה. כך אנו זוכרים את "מעשה בראשית", ולכן אין צורך בתקיעת שופר. המלכת הקב"ה נעשית על ידי זיכרון, באמצעות קול דממה דקה. ניתן להסביר זאת באמצעות כמה מילים הנאמרות בתפילת ונתנה תוקף: "ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע" – משפט מורכב ששני חלקיו לכאורה סותרים. האם לאחר שתוקעים בשופר גדול לבסוף נשמע קול דממה דקה?!

ייתכן והמקור לכך הוא מסיפורי אליהו. אליהו הנביא נאלץ להימלט מפני איזבל למדבר. הוא זוכה להתגלות אלוקית וכך היא מתוארת: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים… וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". הקב"ה אינו מתגלה במופעים כוחניים אלא דווקא בקול דממה. זה היה שיעור חשוב עבור אליהו, שהתנהל בקנאות מול העם וכפי שמסביר המלבי"ם בצורה כל כך מדויקת: "אולם כפי הנגלה הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".

השנה, נגיע לראש השנה תשושים ועייפים מקולות של מחאות והפגנות. תקופה שמלאה ברעשי רקע, כוחניות, צעקות ואלימות מילולית. יש כאן מסר לכולנו להפסיק את הקנאות ואת הרעשים ולהנהיג בתוכנו "קול דממה דקה". השנה לא יישמע קול של שופר, ובמקומו נשמע קול דממה דקה. נמליך את הקב"ה מכח השבת, וכך יעלה זיכרוננו לטובה לפני כסא הכבוד. קול השופר יוחלף בקול דממה דקה ובכך נזכור שתהליכים ניתן לקדם רק מתוך עבותות של אהבה; פחות רעשי רקע, יותר שתיקה והקשבה. רק כך נוכל לבנות את האמון מחדש.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט וקול דממה דקה יישמע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ולוואי, ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואנו ניענה בבחירתנו החופשית לכך, לשוב ולעסוק בנושאים העיקריים והחשובים ביותר בעולמנו. מהמסד עד הטפחות. המסד הוא עצם הקיום: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ושוב מבקש איש צר ואויב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, וסובבים אותנו אלפי טילים שמכוונים להרע לנו, ונשק גרעיני חודר לאזור – ולוואי ונזכה לעשות את מה שביכולתנו, ולקשור עצמנו מחדש עם בעלי ברית באומות העולם שיש בידם לסייע מעט;

ולוואי ונזכה להסתכל סביבנו, ולהבין כי ענייני הסביבה אינם עוד "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי", כי אם פיקוח נפש של ממש. בין פיקוח נפש ישיר, של נזקים שאנו מביאים על עצמנו ממש, כמו זיהום מקורות מים, אוויר רעיל ופגעי מזג אוויר; בין פיקוח נפש עקיף, כי אם באפריקה תחל נדידת עמים – אנו הגבול היבשתי היחיד שיש ליבשת זו כלפי אסיה ואירופה, ואנו נשלם מחיר כבד. נתברך בהכרעה לעשות את מה שביכולתנו, וגם להימנע ממניפולציות ומעניינים שאינם מקדמים דבר, כדי לקיים את עצמנו;

ולוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואף אנו נבחר לפעול לצמצום שפיכות דמים בארץ הקודש יותר ויותר. בין במניעת פעולות טרור וכשלים ביטחוניים, בין בתאונות דרכים, בין בתאונות עבודה, כשמדובר במגזר הערבי, בין בכל המקומות שבהם נטמאת הארץ הקדושה בדם, ונפגע צלם א-לוהים באדם, עליו נאמר "שופך דם האדם באדם דמו יישפך".

ולוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם לתת את הדעת על כך שנעשה יותר ויותר קשה לגור בארץ הזו מבחינה כלכלית. יותר ויותר משפחות מתוכנו מאבדות את יכולתן שלא להשתעבד לעצם קיומן, והנתונים המאקרו-כלכליים אינם מבשרים טוב. הלוואי ונכריע בהכרעה פנימית להתפנות לכך, ונבחר לפעול בדרכים המקצועיות שיאפשרו את החיים הטובים של יותר ויותר מאתנו, ללא צורך במתנת בשר ודם, כי אם בהתפרנסות מעמל כפיים ומברכת ה'.

הלוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואף אנו נבחר, לגאול את עצמנו מהתהום שאנו צועדים אליה ללא לאות, בקשרים שבין אדם לאדם, בין מגזר למגזר ובין שבט לשבט. שניתן את הדעת על החורבן העצמי שאנו עושים לעצמנו, על המילים היוצאות מכתיבתנו, על הכאב שאנו גורמים ועל חוסר התוחלת בהכפשות השונות; שניתן את דעתנו על הנזק העצום שאנו מחוללים על עצמנו בדרכים שאנו פועלים, בפעילויות הכוחניות, בהריסת הסולידריות, בהחלשת כוחות הביטחון, ונהיה מסוגלים לחדש את האמון ואת הברית שבינינו.

הלוואי ונעסוק בנושאים המרכזיים הנוגעים לכל אדם: בדידותם של המבוגרים, האלמנים והאלמנות, הגרושות והגרושים, הרווקים והרווקות, וכל אלה שלא טוב היותם לבדם;

הלוואי ונדע לחבק את מתמודדי הנפש, את בעלי המוגבלויות, את חסרי הישע וחסרי הבית; את הילדים שבסיכון ואת המכורים למיניהם, וככל שרשימה זו גוברת והולכת כן אנו מבינים עד כמה היא היא הדבר החשוב לעסוק בו.

ומעל לכל, אבן הראשה: הלוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואף אנו נתמקד בפסגת הקיום, לאהב שם שמיים על הבריות; להיות נאמנים לברית המצוות והתורה עם ריבונו של עולם; להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם; לכונן את זהותנו היהודית במדינתנו המתחדשת; לממש את ברכת אברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה"; ולשאת את שמו של הקב"ה כמקדשי שמו ברבים.

שנה טובה ומתוקה.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט מכל הברכות והאיחולים לעצמנו – במה נברך ונתברך? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מנהיגי האומה צריכים להיות טובי עין, שאינם מביטים בעוינות על אזרחים שאינם שותפים לדרכם

בראש השנה של כל שנה רגילה תקיעות השופר קוראות לנו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם… הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם" (רמב"ם, הלכות תשובה ג, ד). מי או מה יחליפו את השופר בראש השנה שחל בשבת, אשר אין בו תקיעה המעוררת כדת? על כך עונה אבי זקני הג"ר יהושע קניאל זצ"ל, שהתחליף לקול השופר הוא בקריאתם של אנשי תורה וחזון שחובתם לשמש כשופר, כדברי ה' לישעיהו המופיעים בהפטרת יום הכיפורים: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (דברי יהושע ב, עמ' 602-604).

אני הקטן לא נביא ולא בן נביא, ואינני מתיימר לדבר אל העם ולהגיד פשעם, אלא אל עצמי לדבר ידעתי, ואת החברה הישראלית מקרוב הכרתי, ועל כן שאלתי באופן כללי: מה העניין המרכזי שיש לשפר, ומה הקריאה הנחוצה למדינת ישראל בימי חשבון הנפש דהשתא? דומני שיש לעבוד על תכונה יסודית ומקיפה הלא היא העין הטובה. כשביקש רבן יוחנן בן זכאי מתלמידיו, שיצביעו על הדרך הטובה שידבק בה האדם, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס: "עין טובה" (אבות ב, ט). עין טובה נובעת מדרך ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית, ומהווה בנין אב למכלול דרכי ההתייחסות של האדם אל זולתו. בעל עין טובה רוצה בטובת האחר ומצטיין בנתינה בנדיבות וברוחב לב, כדברי משלי (כ"ב, ט'): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל".

המשנה באבות (ה, יט) רואה את אברהם אבינו, איש החסד והנתינה, כסמל למי שהתאפיין בעין טובה. אברהם דאג ללוט ונלחם למענו, העניק למלך סדום את השלל שלקח במלחמתו, ראה את האנושיות בעוברי אורח זרים ואירח אותם כבני מלכים, חיפש בסדום את הצדיקים וניסה להציל את העיר, חמל על הגר והתפלל על אבימלך. הניגוד המוחלט של אברהם הוא בלעם, בעל העין הרעה, שראה את הרע שבעולם, וחיפש רק את טובת עצמו.

העין הרעה מהווה גורם מרכזי לחטא לשון הרע ולכל דיבור פוגעני. החפץ חיים חוזר כמה פעמים בספרו על החובה לדון לכף זכות, שכן אם האדם רואה את חברו בעין חיובית, הוא לא יגיע להוצאת דיבה ולדיבור שלילי. דווקא בשנות הע' של מדינת ישראל, העין הטובה הולכת ונשחקת, וע' של עוינות הולכת ומתעצמת. בשנה האחרונה התרגלנו לקפיצת מדרגה בדיבור שלילי ופוגעני הן של נבחרי ציבור והן כלפיהם, הן כנגד אנשים ספציפיים והן על קבוצות, ציבורים ומגזרים. הכללות, הכפשות והדבקת תוויות, הפכו לחם חוקינו, והתרגלנו להביט בעין רעה על מי שאין דעותיו כדעותינו.

העין הטובה חשובה באופן מיוחד למנהיגי העם, הנקראים בתורה "עיני העדה" (במדבר טו, כד). מנהיגי האומה צריכים להיות טובי עין, שאינם מביטים בעוינות על אזרחים שאינם שותפים לדרכם, אלא רואים את צרכי כלל האומה. בסיומה של שנה זו יש חובה מיוחדת על נבחרי הציבור לערוך חשבון נפש נוקב שמתעלה מעל לשיקולים הפוליטיים. עיניהם של עיני העדה צריכים לראות למרחוק ולחתור לבניית הסכמות ושיתופי פעולה, מתוך הבנה שיש זרעי טוב וניצוצות אמת בכל המחנות. שאיפתו של כל יהודי, וביתר שאת כל מנהיג ציבור, צריכה להיות "שיתכוון במעשיו לטובת הדור כולו… וללמד סנגוריא על הדור כולו… ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו" (מסילת ישרים, פרק י"ט).

בתפילתו הידועה של ר' אלימלך מליז'נסק, "אדרבה", הוא מבקש מה': "שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם". אין אנו מבקשים בתפילה זו שלחברינו לא יהיו חסרונות, אלא רק שלא נראה אותם. לכל אדם ולכל ציבור יש חסרונות כמו גם מעלות, והשאלה היא מה אנו רוצים לראות. יכולים שני אנשים לנסוע במכונית, האחד יתלונן על הלכלוך שהוא רואה בצדי הדרכים, והאחר יתפעל מכך שהוא רואה פרחים. אם אנו ונבחרינו נצליח לראות את הטוב באחר, המצב במדינתנו רק ילך וישתפר, ואנו נזכה להיות מ"תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ – אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא", ונזכה לכתיבה וחתימה טובה בראש השנה.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט עין טובה ועיני העדה בשנות הע' למדינה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.