הרב ישראל וייס
לשעבר הרב הצבאי הראשי
תגידו, השתגענו? להכניס עצם בהמית, ביום הקדוש ביותר לבית הכנסת, ולהשמיע קולות מוזרים? מה יחשוב אדם שנקלע למקום לראשונה? האם מדובר בשבט פרימיטיבי, או בעם נבחר?
הרס"ג מונה עשר סיבות לתקיעות שופר, ואני אוסיף עשר משלי:
- בעולם יש ארבע דרגות של חיות; דומם, צומח, חי ומדבר. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הדיבור. אין שום בהמה שמסוגלת לדבר דיבור שיש בו דעה, מחשבה, הגיון ורצף אינטלקטואלי. לכך בעל-חי יכולת להשמיע קולות משלו.
אני, כמו כולנו, עומד בראש-השנה, היום שבו נברא הועלם והאדם, לבוש קיטל- שהוא בגד היום האחרון, ושומע מאה קולות היוצאות מעצם של בהמה. אבל בין קול לקול, בין תקיעה לשברים ולתרועה אני שומע גם את קולו של הקב"ה, השואל אותי, ישראל, ישראל, האם אתה משמיע קולות כבהמה, או שאתה מדבר כאדם. האם אתה רשאי ליישב בכסאות המתפללים בבית הכנסת, או שלא. סליחה, אבל האם אתה, בן אדם?
- האדם הוא שילוב של חומר ורוח, גוף ונשמה. כיצד שני ההפכים הללו, דרים בכפיפה אחת?
תשובה- ע"י תורה ומצוות, שהם "המאכל" האלוקי של הגוף שמסוגל להגביה את הגוף לדרגת הנשמה. במובן זה, התקיעות האלוקיות, שיוצאות מן החומר הבהמי, הן כנשמה לגוף.
- שאלה: למה לא להיות עכשוויים, מתקדמים ומודרניים, באופן שנחליף את הישן בחדש, את השופר בקול מודרני, נגלגל את האורגן החשמלי לבית הכנסת, נלחץ על המתג שצליליו דומים לאלה של השופר, ולא נלחץ על התוקע האנושי?
התשובה: עצם השופר היא טבעית ומשום כך כל תקיעה בה שונה מזולתה. וגם אם אותו בעל תוקע יתקע מאה תקיעות, יהא כל קול שונה, ולא יהיו שני קולות זהים. מה שמבקש רעיון זה להביע הוא, שמשום שבני האדם שונים זה מזה, בקול, בדעת ובמראה, אין שמיעתם זהה והקב"ה מבקש להשמיע לאוזניהם קול אישי שייגע בעור התוף הפרטי שלהם, ושלהם בלבד, קול ייחודי, אישי ואנושי ולא קול תעשייתי, מתכתי, שצליליו זהים זה לזה.
- בתובנותיי האישית, ומתוך שאין אדם אשר עושה טוב ולא יחטא, אני סבור שיש בכל אחד מאתנו חסמים, שמעכבים את התקדמותנו הרוחנית. העורקים, הוורידים וחדרי הלבבות חסומים מלהעביר את זרימת הדם. במקום לבצע ניתוח מעקפים מורכב, מציע הקב"ה דרך עקיפה, רוחנית שמימית, 'תקיעה' קוראים לדרך זו. "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה".
התקיעה הראשונה מנסה לפתוח מחסומים גדולים. השברים מכים בחסמים קטנים יותר והתרועה ב"חצץ" שנותר. התקיעה שלאחריה לא נתקלת עוד בשום חסם, משום שהצנתור האלוקי הצליח.
בשומעי את התקיעות האלוקיות אני חש בצנתור אלוקי. הקולות חודרים לעורקיי ולוורידיי ופותחים את חדריי לבבי.
- הסבר נוסף המתיישב על דעתי הוא: התקיעה הפשוטה הראשונה שלפניה היא תמימה ואמיתית משום ש"האלוקים עשה את האדם ישר". השברים והתרועה הם כנגד המציאות הקשה של "והמה ביקשו חשבונות רבים". ועניין זה מביא שברים, ומשברים, ונפילות ויללות, אבל לבסוף, אחרי שאנו חוזרים לדרך הישר הראשונית, הכל חוזר ונפתח, הכל שקט וחלק, וזוהי תקיעתו של שופרו של משיח בבחינת "וה' אלוקים, בשופר יתקע והלך בסערות תימן".
- ניתן להוסיף ולומר כי השופר, הוא כמאפיין העם. עם ישראל הוא עם של הפכים. הוא מסוגל לרדת למ"ט שערי טומאה, ובאחת, לדאות לדרגת מלאכים. כן הוא השופר. העצם הבהמית הנחותה מסוגלת להשמיע את קולה במעמד הר סיני וקבלת התורה, בראש השנה ובתחיית המתים.
- באמצע המולת החיים, כשמסביב כל רעשי הרקע ההולמים, פתאום, קול חזק מפלח את האוויר ואת האווירה, אזעקת אמת, הכל נעצר באחת. רגע בו כל האוזניים מזדקרות, הגוף הפך אוזן, רגע של הקשבה, של שמיעה. רגע שאין מדברים בו, רגע של התבוננות, בחינה של דרך, חשבון נפש, וכל זה מתכנס אל רגע התקיעה בשופר. בחינת "אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו".
- הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, אב"ד בהונגריה ורבה של עיר הולדתי, דונא-סרדהיל, מדמה את קולו של השופר לצופה. זה שצפה בימי קדם את בואו של האויב והתריע מפניו. יום רה"ש ויו"כ, ימי הדין. אנא, נקשיב לצופה. נשפר מעשינו.
הגמרא במסכת ר"ה ט"ז, אומרת: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה. אמר הקב"ה, תיקעו לפני בשופר אייל, כדי שאזכיר לכם עקדת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי".
מה עניין עקדת יצחק לתקיעה בשופר? אברהם אבינו מצווה ב"קח נא" ומשיב ב-"הנני"!
הרב אלימלך בר-שאול זצ"ל מסביר בצחות לשונות את ה"הנני"; "'הנני'- לכל שליחות, לכל פקודה, גם לקשה ביותר, לנעלה ביותר, לנוראה ביותר. 'הנני' מיד, ללא היסוס, ללא תנאי. 'הנני' כולי ללא שיעור וללא שיור. 'הנני' – התייצבות מוחלטת ומלאה לקראת מלכו של עולם".
ומיד "ויקם, וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים", "וירא את המקום מרחוק", "ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה".
מהו ייחודו של "המקום"?
המקום הוא הר המוריה, שם נוצר עפרו של האדם הראשון. במקום זה עתיד להיבנות בית המקדש. המקום הזה מכוון כנגד המקום האלוקי. בית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. והשניים הם כעין חיבור גוף ונשמה. בורא ונבראים. עצם השופר עם התקיעה האלוקית.
לאייל, שתי קרניים. עפ"י פרקי דרבי אליעזר, קרן אחת והיא של שמאל, בה תקע הקב"ה בהר סיני, ועליה נאמר "ובמשוך היובל המה יעלו בהר". וקרן שנייה, והיא של ימין, קרנו של משיח שעתיד הקב"ה לתקוע בה בבחינת "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". זוהי מעין קשת אלוקית, שבטבורה אנו חוסים, קרן מימין וקרן משמאל, תחילה וסוף, בריאת עולם, קבלת התורה וביאת המשיח, סגירת מעגל שתחילתו בשופר וסופו בשופר.
יש ונדמה, ולנוכח המציאות העכשווית, שהספינה איבדה את קברניטה.
והנה, תקיעת השופר, האלוקית, רוחנית, שהיא מעין ברק הנכנס בנשמה, והוא כזרם רוחני שמזעזע את האדם, וכדברי הרב קוק זצ"ל: "בפעם אחת, הוא מכיר את הרע והכיעור של החטא, ונהפך לאיש אחר…ליבו אטום, השכלתו גסה, רגשותיו מעורבבים, ומתבייש הוא בעצמו…".
ואז, זעקה, שופר, טבע וחזרה לבראשיתיות.
ביום ראש השנה- יום הולדתי – אני רוצה להקשיב ל: ציוץ הציפורים, לשירת העשבים, לאוושת הרוח, להמיית גלי הים, לעצמי, לחבריי, לאויביי. לדעותיהם, להשקפותיהם, למצוקותיהם.
וכשם שאני מבקש מהקב"ה "קולי שמעת, אל תעלם אוזנך", אני מבקש ליישם זאת גם באדם, בין אדם לחברו.
להאזין, לשמוע, להכיל, להקשיב, לדבר.
- השופר במהותו מדמה טבע. הוא מקורי, טהור, נקי, טבעי ללא תוספות. זה גם מסר לאדם; תהיה אתה, אל תתחפש, אל תתעטף בנוצות לא לך, הסר את הקליפות שנדבקו אליך לאורך השנים. ואע"כ, "שופר, אם ציפהו זהב, במקום הנחת הפה, פסול". שכן, אסורה חציצה ממש, כטבילה במקווה. וכן "אם נשתנה קולו, על-ידי שציפהו זהב מבפנים, פסול".
- השופר כסמל לתשובה, צר מצידו האחד ורחב מצידו השני. זהו שאומר הקב"ה לבניו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של עולם".
אנחנו נדרשים רק לצעד ראשוני קטן, שהרי "הרהור תשובה הוא כבר תשובה", ואז ישלים הקב"ה את תשובתנו.
בר"ה, כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון. אחד אחד, כבפתח צר, וככבשים שהרועה סופרן. אבל בסוף, נפתח פתח עולם בצורת רחמיו הגדולים.
(ראש השנה תשפ"ג)