הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
הפוסקים דנו האם שמיעה באמצעות מכשיר שמיעה הינה שמיעת קול השופר המוגבר או שמא אין זה קולו של השופר
יום ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה. חז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. בתלמוד מובאת מחלוקת מהי "תרועה", האם מדובר ב"יבבה" כפי שתירגם אונקלוס, כחולה הגונח, והיינו הקול המכונה "שברים", שלוש קולות קצרים, או ש"התרועה" היא יללה, כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכים זה לזה, הנקראים בפינו "תרועה". לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. כך מובא בתורה שציווה ד' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י', א'-ז').
מה הגדרתה של מצוות תקיעת השופר – האם מעשה התקיעה, או השמיעה? הרמב"ם במספר מקומות הכריע שהמצווה הינה שמיעת קול שופר (פ"א מהלכות שופר הלכה א' – ג' ופ"ב הלכה א' בספר המצוות מצ"ע ק"ע, כך גם דעת רש"י בספר הפרדס). בעקבות הרמב"ם הלכו הטור (סימן תקפ"ה) והב"י בשו"ע (שם, ס"ב). לעומת זאת, מביא הרא"ש בשם ר"ת שהמצוה היא התקיעה (ר"ה פ"ד סוף סימן י'). לכל אחת מהשיטות קשיים וראיות.
הסבר מרתק מצוי בפירושו של הרב סולובייציק. לפירושו, תקיעת שופר היא חלק מהתפילה. חז"ל, בבואם לעצב את סדר עבודת היום בראש השנה, לא הסתפקו בתפילות ובפיוטים על כל עושרם הלשוני. חז"ל הבינו כי קיים עולם רגשי וחוויתי עמוק, שגם המתוחכמת שבתפילות לא תוכל לבטא. במקום שבו נגמרות המילים, לא נותר לו לאדם אלא לבטא את עצמו ביללה או בגניחה חסרת מילים. ההוכחה לכך היא סדר התפילות בראש השנה, המהווה צירוף של תקיעות וברכות לכדי סדר אחד. צירוף זה הוא שיצר את המערכת של תפילת מוסף בראש השנה "מלכויות זיכרונות ושופרות". התקיעה היא צליל אחיד המופק מנשיפה רציפה, והתרועה היא צליל שבור המופק מנשיפה בלתי רציפה. החוויה האנושית כאן מתפרטת לשתי חוויות שונות, המתבטאת בשני צלילים שונים, התקיעה, קול ישר, זועק, לאחריו קול שבר, 'שברים', האדם מרגיש שהוא שבר כלי, ומכאן באה האנחה, לאחריה באה ה'תרועה', היללה, ההכרה בפגמים ובחולשות, מצריכה גם בכייה, קול המפרק את השברים לרסיסים, מכאן מתחיל לאסוף את החלקים ולבנות מחדש את החיים הישרים, תקיעה לאחריה.
האם יוצאים ידי חובה בתקיעת שופר באמצעות מכשיר שמיעה? הפוסקים דנו האם שמיעה באמצעות מכשיר שמיעה הינה שמיעת קול השופר המוגבר או שמא אין זה קולו של השופר. במשנה מובא "התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא" (ראש השנה, כ"ז ע"ב). בגמרא ביארו שלא רק אלה העומדים מחוץ לבור לא יוצאים ידי חובה מכיוון שלא שמעו קול שופר בכשרותו אלא גם התוקע בעצמו לא יצא ידי חובה (שם). הנימוק, כיוון שהמצווה היא לשמוע קול שופר. הרב אויערבך סבר ששמיעת קול השופר על ידי מכשיר שמיעה אינן קול השופר ולכן "לא יצא כלל ידי חובתו… מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר" (מנחת שלמה, ח"א סי' ט'). ומספר הרב אויערבך שנזדמן לדבר עם החזון איש בעניין זה שאמר לו שנראה לו שכיוון שהקול נשמע כקול שופר אין זה קול הברה ויוצא ידי חובה "ייתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע".
הרב פינשטיין נימק את ההיתר "… שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר" (אגרות משה, או"ח, ח"ב, סי' ק"ח).
עוד דנו הפוסקים ביחס להפעלתו של המכשיר בשבת. מרבית פוסקי הדורות האחרונים הסיקו שמכשירי החשמל, למעט מכשירים שבהפעלתם מבעירים אש, חוט להט, השימוש בהם בשבת אסור מדרבנן משום 'מוליד', "הולדת חשמל" ("מנחת שלמה" סי' ט'- י"ב) כיבוי המכשיר הוא פעולה קלה עוד יותר. כשהמכשיר הופעל מערב שבת, כיון שהשינויים הזעירים שנעשים בזרם החשמל בשעת הדיבור למכשיר זה אינם נחשבים למלאכה ואף לדעת החזון איש שבכל מעגל חשמלי יש בונה וסותר לא במקרה זה. בספר שמירת שבת כהלכתה מציין שהחזו"א אף הורה כן למעשה שיכול להשאירו דלוק מערב שבת (פר' ל"ד, כ"ח, הערה ק"י). כך גם הורה הרב פינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד, סי' פ"ה, וב'יביע אומר' ח"א או"ח סי' י"ט).
(ראש השנה תשפ"ג)
