הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
השנה, נגיע לראש השנה תשושים ועייפים מקולות של מחאות והפגנות. תקופה שמלאה ברעשי רקע, כוחניות, צעקות ואלימות מילולית
הלכותיה של מצות תקיעת שופר בראש השנה אינן מפורטות בתורה שבכתב. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: "…בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ … זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כג –כד), ובמקום אחר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט,א). אולם, קבלה היא וגזירה שווה ממצוות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר.
השנה לא נקיים מצוות שופר מהתורה, שכן היום הראשון של ראש השנה חל בשבת. וכך נאמר במשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה". בשני התלמודים בבלי וירושלמי ביקשו לתת טעם להלכה זו. וכך מסביר התלמוד הבבלי: "אמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
חכמים ביטלו מצווה מהתורה מחשש שמא יטעה אדם ובשוגג יוציא את השופר מרשות לרשות. אולם קשה הדבר, וכי יעלה על הדעת שהמצווה היחידה בראש השנה תתבטל בשל חשש שבטעות עלול אדם להוציא מרשות לרשות את השופר? שמא זו הסיבה שהירושלמי כובש לו דרך אחרת בהסבר העניין. הירושלמי מצביע על סתירה בין שני פסוקים: במקום אחד נאמר, "יום תרועה" ובמקום אחר נאמר: "זכרון תרועה". ומסביר הירושלמי: כאשר ראש השנה חל בשבת – "זכרון תרועה" ולא תוקעים. כאשר ראש השנה חל ביום חול הוא – "יום תרועה" ומצווה לתקוע בו.
לעניות דעתי, לשיטת הירושלמי אין אנו מבטלים את תקיעת השופר אלא שמשקלה הסגולי של השבת מאפשר את המלכת ה' באופן אחר. כוחה של השבת הוא בשביתה מוחלטת ממלאכה. כך אנו זוכרים את "מעשה בראשית", ולכן אין צורך בתקיעת שופר. המלכת הקב"ה נעשית על ידי זיכרון, באמצעות קול דממה דקה. ניתן להסביר זאת באמצעות כמה מילים הנאמרות בתפילת ונתנה תוקף: "ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע" – משפט מורכב ששני חלקיו לכאורה סותרים. האם לאחר שתוקעים בשופר גדול לבסוף נשמע קול דממה דקה?!
ייתכן והמקור לכך הוא מסיפורי אליהו. אליהו הנביא נאלץ להימלט מפני איזבל למדבר. הוא זוכה להתגלות אלוקית וכך היא מתוארת: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים… וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". הקב"ה אינו מתגלה במופעים כוחניים אלא דווקא בקול דממה. זה היה שיעור חשוב עבור אליהו, שהתנהל בקנאות מול העם וכפי שמסביר המלבי"ם בצורה כל כך מדויקת: "אולם כפי הנגלה הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".
השנה, נגיע לראש השנה תשושים ועייפים מקולות של מחאות והפגנות. תקופה שמלאה ברעשי רקע, כוחניות, צעקות ואלימות מילולית. יש כאן מסר לכולנו להפסיק את הקנאות ואת הרעשים ולהנהיג בתוכנו "קול דממה דקה". השנה לא יישמע קול של שופר, ובמקומו נשמע קול דממה דקה. נמליך את הקב"ה מכח השבת, וכך יעלה זיכרוננו לטובה לפני כסא הכבוד. קול השופר יוחלף בקול דממה דקה ובכך נזכור שתהליכים ניתן לקדם רק מתוך עבותות של אהבה; פחות רעשי רקע, יותר שתיקה והקשבה. רק כך נוכל לבנות את האמון מחדש.
(ראש השנה תשפ"ד)
