הבריגדה הייתה חלק מתשתית צה"ל וברצות ה' פעלה לחירותנו המחודשת
"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כׇּל־ הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ" [תהילים פט]. פסוקים אלה, הנאמרים מיד לאחר הפרק הראשון של התקיעות, מספרים את הסיפור של תקומת ישראל. 'מצודת דוד' מסביר את הפסוק השלישי: "תפארת- אתה הוא המפאר חזקם ובעת תמלא רצון, תרום קרן ממשלתנו". ברצונו של ה' תרום מחדש קרן ישראל.
איך נתחיל שנה חדשה? – נתחיל בשיר! שיר של נעמי שמר המשקף את המעבר משמחה לדיכאון ולתקומה מחודשת:
השיר עוסק בעייפות החומר של האדם הפרטי, אך אפשר בנקל להקיש ממנו על מצב הרוח הלאומי. במצב רוח קשה, נושא האדם עיניו למרום ומבקש מבורא עולם שייתן לו כוח לקום ולהתחיל מבראשית. כך היה מצבו של העם היהודי מיד לאחר השואה. מי יכול להתאושש ממכה כה כואבת?!
ביום ד' תשרי תש"ה [1944] בקעה קרן אור באפלת השואה כאשר הוקמה 'החטיבה היהודית הלוחמת' – "הבריגדה". כמה חודשים קודם לכן החליט הקבינט הבריטי בראשות צ'רצ'יל, להיעתר לבקשות הסוכנות היהודית ולאחד לוחמים יהודים מכמה גדודים לכדי חטיבה אחת. זה היה מפנה חשוב במדיניות הבריטית לאורך המלחמה. בתחילתה, לא הסכימו הבריטים לגייס מתנדבים יהודים מא"י אלא אם יוקמו יחידות מעורבות של יהודים וערבים. הבריטים חששו מזעם הערבים. בנוסף, גנרלים בצבא הבריטי חששו מבניית תשתית לצבא עברי שיילחם בהם. כשגדלה מצוקת כוח האדם במהלך המלחמה, הסכימו לוותר על הדרישה לשירות משותף. הוקמו יחידות שנועדו להגן על א"י ועסקו בתפקידים בלתי מלחמתיים. לפיכך, אלפי צעירים יהודים שרצו תפקידים קרביים התנדבו לצבא הבריטי כבודדים. והנה עתה, כפה הקבינט הבריטי את דעתו על ראשי הצבא והורה להקים את הבריגדה היהודית.
זו הייתה יחידה שנשאה בגאון סמל עברי ודגל עברי. יוזמי הבריגדה ראו מול עיניהם 3 מטרות: א. להילחם באויב הנאצי. ב. להקים מגע עם שרידי יהדות אירופה. ג. להקים תשתית לצבא עברי. החטיבה התארגנה במהירות. אנשיה התאמנו במצרים והספיקו להשתתף בקרבות בצפון איטליה.
אבל, תרומתה העיקרית של הבריגדה הייתה במתן סיוע לפליטי השואה להגיע לארץ. המפגשים עם הפליטים היו מרגשים במיוחד. יהודים אלה, שרידים בודדים למשפחות שלמות שנטבחו, הביטו כלא מאמינים בחיילים עבריים שענדו תגי זיהוי יהודים. אחת מהן סיפרה:
"בבוקר אחד בחודש מאי 1945 הופיע במחנה שלנו [מחנה 'עקורים' באוסטריה] חייל ועל שרוולו כתובת באנגלית 'פלסטיין'. חשבתי שהוא אנגלי הגר בא"י. פתאום אני שומעת אותו מדבר רוסית. שאלתי אותו: "אתה יהודי, אתה מדבר עברית?", הוא ענה "כן, אני ארצישראלי". מרוב התרגשות נפלתי מתעלפת. החייל היהודי טיפל בי רבות. הוא סיפר על ארץ ישראל ועל הבריגדה היהודית. כעבור כמה ימים הגיע למחנה שלנו אוטו ועליו סמל מגן דוד. כמה חיילים יצאו ממנו והציגו את עצמם כאנשי הבריגדה. התרגשותנו הייתה לאין שיעור. ראינו לפנינו דבר שלא יכולנו להעלות על דעתנו אף פעם".
דברים דומים אמר אבא קובנר במפגש הראשון בין יחידת הפרטיזנים שלו ובין חיילי הבריגדה:
"האמינו לי חברים, שלא ציפיתי לכך שלמחרת בואי הנה אצטרך לעמוד לפני התכנסות שכזאת, שבה התאספה הקבוצה של הבריגדה היהודית בציפייה לשמוע מפינו מי אנו ולהבין מה מביאים אנו עימנו… עוד לפני חודש לא תיארנו לעצמנו, כי נפגוש בדרכיה החרבות של אירופה בפיסת ארץ ישראל. לפני חמישה חודשים לא האמנתי, כי בדרכים השוממות עוד יתקבץ מחנה כה גדול של אחרוני הלוחמים מעשרות יערות וערים. לפני שנתיים לא האמין כמעט איש מאיתנו, שעוד ניפגש בכלל, רצינו אז כך למות. אך למות כדי להישאר חיים בזיכרונכם… לחמנו עם האויב עם נשק ביד, וכשיצאנו מהיערות לחופש, חשב כל אחד מאיתנו, שהוא האחרון, שריד אחרון… המעט התלוי בנו הוא להפוך את הטרגדיה היהודית מים של דמעות ושל דם לכוח של עוצמה מהפכנית" [מתוך י. גוטמן, 'מאבק בנתיב הייסורים']. ואכן, הבריגדה הייתה חלק מתשתית צה"ל וברצות ה' פעלה לחירותנו המחודשת.
יעקב ספוקויני
