מגיד מראשית אחרית בראש השנה

חמישים שנה אחרי מלחמת יוהכ"פ שואלים רבים האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר'

ראש השנה החדשה הוא זמן להתבוננות, לבחינה ולהפקת לקחים, בדפוסי ההתנהלות האישיים והציבוריים, עם המבט קדימה.

השנה מציינים חמישים שנה למלחמת יוה"כ, למחדל הנורא שאפשר לסורים ולמצרים להפתיע, לכבוש תוך 24 שעות שטח גדול בגולן ובסיני, ולגרום לאבדות גדולות בנפש ולשחיקת יחידות צה"ליות. מחדל שגרם לעיוורון שלקח בשבי ה'קונספציה' את ההנהגה הצבאית והמדינית והוליד את השאננות והיוהרה שלא אפשרו להבחין בתרחיש המסוכן שהלך והתהווה. היחיד מכל אלופי המטכ"ל, האלוף יצחק חופי, מפקד פיקוד צפון דאז, ראה את התמונה בצורה מפוקחת, וזיהה תגבור כוחות קרקעיים ותגבור מערך טילי הקרקע–אוויר בגזרה. בערב ראש השנה של אותה שנה, הוביל חופי לתגבור כוחות השריון והארטילריה ברמת הגולן. אלמלא כן, המצב בגולן עם פרוץ המלחמה היה גרוע שבעתיים.

אנו מציינים גם את קרבות הגבורה שהביאו בס"ד ל'מהפך' חסר תקדים שבסופו צה"ל הגיע 40 ק"מ מדמשק ותותחיו הפגיזו את דמשק, ובגזרה הדרומית כוחותינו הגיעו לק"מ ה-101 מקהיר כשהארמיה השלישית מכותרת.

לאחר חמישים שנה שואלים רבים – האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר', בתחום האישי ובמרחב הציבורי, בהעדפה להתעלם מ'תרחיש היחוס' המסוכן, לטובת 'קונספציה' נוחה, שלא מחייבת דריכות ומתן מענה יקר ותובעני?! האם השימוש במינוח הנפוץ 'ניהול סיכונים מחושב' אינו, למעשה, אותה תופעה בשם אחר? האם כיום ברור שלא בא בחשבון לקבל מצב של 'הפתעה' שתסכן את קיומנו? האם למנהיגות ברור ש"החכם עיניו בראשו" (קהלת ב יד) והובלה משמעה תכנית פעולה אסטרטגית של "סוף מעשה במחשבה תחילה" וש"איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לא ב)?  האם ההנהגה פועלת לפי "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן" (רש"י שם), וכן "והחכם הוא 'הרואה את הנולד' ולא יגזור על הדבר כפי מה שיראה ממנו בתחילה, כי אם כפי הנמשך ממנו באחרונה וכו'. ועל זה אמר דוד: (תהלים לב, ט): "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", וכו'. רצונו לומר שלא יבינו אלא מה שהוא נגד פניהם בהווה לא מה שיהיה לעתיד וכו'" (אברבנאל ישעיהו ה כא)?!

המנהיגות מחויבת לקחת בחשבון מראש את כל האפשרויות שעלולות להיווצר, ולהיערך לקראתן עם מענה הולם. אין למנהיגות אופציה להמר! האמירה 'הופתענו' במעין סלחנות עצמית, אינה קבילה, ויש לה רק משמעות אחת! 'נכשלנו' בתכנון מראש! ועל כך יהיה עליה להסיק מסקנות.

האם גם בחיים האישיים אנו מיישמים את העקרונות הללו, בהובלת עצמנו במסלול חיינו? ואם לא, מה הסיכוי שהם ייושמו בחיים הציבוריים?

ראש השנה הוא יום הולדת העולם, היום שבו התממשה תוכנית הבריאה הקוסמית של הקב"ה, מראשית העולם ועד אחרית הימים. בו היא מתחדשת מידי שנה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא ד).

תקיעת השופר ('שופרות') היא ההכרזה על נקודת ההתחדשות בזמן – 'בחודש', אז, והיום. היא מזכירה לנו את ההנהגה האלוקית ('מלכויות') שבתוכנית הבריאה מלכתחילה ומימושה בהווה. "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵ-ל וְאֵין עוֹד אֱ-לֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מו ט). "'מגיד מראשית אחרית' שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתובב ממנו לפי חוקי הטבע אשר חקק, וכו'. 'אמר עצתי תקום', שאז אני אומר שתקום עצתי, היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ"י החוקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו" (מלבים שם).

ר"ה הוא נקודת המבחן וה'דין וחשבון' להתממשות התוכנית הקוסמית הבראשיתית, ולזכאותם של כל באי עולם, מכאן ולהבא ('זכרונות'): "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם. וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמות וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. וכו'. כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. וכו'. מֵרֵאשִׁית כָּזאת הוֹדָעְתָּ. וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ. זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ. זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. וכו'. וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵיזוֹ לַחֶרֶב. וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם. אֵיזוֹ לְרָעָב. וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת וכו'".

קול השופר הוא קריאה להתבוננות פנימית וציבורית. להתדבק במידותיו של הקב"ה, ולסגל לעצמנו ש'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

(ראש השנה תשפ"ג)