לנוכח ההתגייסות המלאה הזו מצד כל הגורמים, יש לתהות: מהו המענה המצופה מצד הממסד הדתי למשבר הנוכחי. כיצד אמורה ההנהגה הדתית להגיב לזוועות שעוללו לנו? מה ביכולתה לעשות כדי לתרום להתמודדות הקשה של מדינת ישראל בעת הזו?

ברשימה הקודמת התייחסתי להתגייסותם של ספקי שירותי הדת למצב המשברי ולמאמציהם להמשיך לספק את השירותים גם בשעה הקשה הזו. כעת אתייחס לסוגייה מהמקום הרוחני. איזה מענה רוחני אמורה לספק ההנהגה הרבנית לאסון שקרה לנו?

ראש לכל, ברור שזהו לא זמן תוכחה. רבנים שמתיימרים לדעת בשל מה קרה האסון, מאשימים את מחללי השבת או את המתלבשות שלא בצניעות בכך (והדברים מפורסמים ברחבי הרשת), אינם מדברים בשם א-לוהי ישראל אלא בשם האלילים, וכנראה גם בשם האגו שלהם שרוצה בעיקר שליטה וכוח על חייהם של אחרים. מי שמתיימר לדעת "דעת עליון" דבק בדרכו של בלעם הרשע, לא בדרכו של משה שהסתיר פניו מהביט אל הא-לוהים ורק ביקש לדעת אותו מבלי שהשיג את מבוקשו.

בזמן הזה, החברה הישראלית כולה זקוקה לתמיכה ולחיזוק, ורבנים הם כוח חשוב אשר יכול לטעת תקווה ואמונה בלב החיילים והאזרחים ולהעמיק בהם את תחושת השליחות והמשמעות. ואמנם, רבנים רבים מסתובבים בשטחי הכינוס ובבסיסים, מדברים עם הלוחמים בסדיר ובמילואים, ומחזקים את רוחם. אחרים מבקרים פצועים ומנחמים אבלים, תומכים במשפחות החטופים והנעדרים, מבקשים לחזקם במילות נחמה. זו פעילות מעוררת השראה שמתקיימת בכל רחבי הארץ בהתנדבות מלאה.

אבל דומני שלהנהגה רבנית יש תפקיד נוסף לכך. הרי חיזוק רוחני של חיילים ומשפחות נעשה גם על ידי שחקנים, זמרים ואמנים. רבים מאד באים לשיר לחיילים ולנגן להם, להצחיק ולבדר אותם. אחרים מתגייסים ללוות את צער המשפחות, בלוויות ובשבעות, בשירה נוגה או מנחמת. זוהי פעולתם של כלל האנשים שעוסקים ברוח ובתרבות. והיכן הוא הערך המוסף של ההנהגה הרבנית? מה התפקיד המיוחד לה בעת הזו?

תהייה זו משיבה אותנו אל תחום שלם בהלכה שבלא כל סיבה מובנת כמעט נמחק מהלקסיקון ומהתודעה הדתית. הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א') כותב דברים ברורים:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים… ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים."

תעניות ציבור בעיני רבים הן צומות החורבן, הקבועים בלוח השנה. אבל במקור מדובר במשהו אחר בכלל – תעניות שנקבעות על ידי מנהיגי העדה בשל צרה שבאה על הציבור. ההלכה דורשת בזמנים כאלה מן הממסד הדתי לא להישאר אדיש. לא להמשיך את החיים הדתיים בצורה הרגילה בעוד עם ישראל נמצא במצוקה.

במקדש, הכהנים היו עוצרים ממלאכתם כדי לתקוע בשופר ובחצוצרות. בשאר המקומות היו תוקעים רק בחצוצרות. התקיעה נועדה לעורר את העם לתשובה ולכנס את הציבור לשם תפילה וזעקה. על כך הוסיפו חכמים את הצום, כביטוי לתהליך של סליחה וכפרה. מעבר לכך הוסיפו חכמים תפילות מיוחדות כדי לבקש רחמי שמיים.

זהו אפוא המענה המרכזי של הממסד הדתי לצרות הבאות על הציבור. ההנהגה הרבנית צריכה להוביל תנועה של תשובה וכפרה. להורות צום ליחידים, לתקן תוספות לתפילה, לארגן כינוסים של זעקה, להוסיף בלימוד תורה, לחזק את המוסר והיושר החברתי. לא מדובר בהמלצה. זו חובה הלכתית.

פלא הוא בעיני שמאז שמחת תורה כמעט ולא ראיתי שהדבר נעשה. מלבד תפילת לשלום השבויים והנעדרים לא שמעתי שתיקנו להוסיף 'אבינו מלכנו' או ברכות מיוחדות. לא ראיתי את גדולי הדור מתענים עבור הדור כולו. לא ראיתי שנקבע יום קדיש כללי עבור המון הנרצחים ביום אחד (שחלקים לא זוהו וספק אם יזוהו). לא שמעתי קריאות המוניות לעשיית טוב ולחזרה בהולה לישיבות כדי להרבות בלימוד תורה שמגן ומציל.

אני ממתין שההנהגה הרבנית תתעורר לכך. מעבר למסירות הנפש ולכל הטוב שהיא עושה בחיזוק העורף והחזית, צריך גם להוביל תנועה רוחנית שתרעיד את בתי הכנסת ובתי המדרש בתפילות ותחנונים. אסור שהעולם הדתי ימשיך כסדרו. תחושות המועקה והצרה חייבות להיות נוכחות גם בו, ולזכות אצלו למענה.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט מענה רוחני לימי המצוקה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חשוב להכיר שיש עולם נוסף שמגוייס כאן למערכה, ושפחות שמים אליו לב. זהו עולם שירותי הדת. בימים שבשגרה אנו רגילים לסדר מאד מסויים של שירותי הדת במדינת ישראל. לפעמים הם מתנהלים כסדרם, לעתים הם מתנהלים בצורה בעייתית. אבל כעת, כשאנו מצויים בשעת משבר מובהקת, שעת הדחק, עולם שירותי הדת מוכיח שגם הוא יודע להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת.

אתן שלוש דוגמאות לעניין:

כשרות – בעולם שנוהג כמנהגו, כשרות היא עניין מורכב. כדי שמסעדה תהפוך לכשרה היא צריכה לעבור תהליך לא פשוט של הכשרה ושל השגחה. הדבר לוקח זמן. אבל כעת, בזמן המלחמה, קרה משהו אחר. עלה רצון מצד מסעדות יוקרה שונות, שאינן כשרות, לספק אוכל לחיילים בחזית, והדבר כמובן בעייתי, שכן צה"ל צורך רק אוכל כשר. מי שהתגייס למשימה הוא ארגון רבני צהר שהכשיר שתי מסעדות יוקרה תוך זמן קצר כדי לאפשר להן לספק אוכל לחיילים. הדבר התאפשר בזכות שיתוף פעולה מלא של המסעדות עם התגייסות מלאה של ארגון צהר.

מכיוון אחר, עלתה שאלה בקרב חיילים האם הם יכולים לאכול אוכל במהלך שירותם שמביאים להם כתרומות. האם מספיקה ההצהרה של מביאי האוכל שהאוכל כשר או שחייבים תעודת כשרות. בימים שבשגרה, התשובה המקובלת היתה שאי אפשר לסמוך על מביאי האוכל ויש לדרוש תעודת כשרות. אך, כעת, בעת המלחמה, פוסקי הלכה קבעו שאפשר להסתמך על הצהרת מביא האוכל, מצד הדין הבסיסי "עד אחד נאמן באיסורין".

נישואין – בימים כתיקונם, בני זוג שרוצים להינשא נרשמים לנישואין כמה חודשים לפני החתונה, במהלכם הם מנפיקים את האישורים הנדרשים ומכינים עצמם לאירוע הגדול. אבל זמן המלחמה שינה את כל התכניות. יש חתנים שגויסו ונמנע מהם להגיע בתאריך המיועד לאירוע. אולמות האירועים נסגרו וחתונות בכלל בוטלו. הדבר גרם לכך שחתונות הוזזו מבחינת המיקום שלהם וגם בתאריך. יש חתונות שהוקדמו ויש חתונות שנעשו בתוך בסיסי צה"ל. הדבר דורש התגייסות של רשמי הנישואין במועצות הדתיות ובארגון 'צהר' להיות גמישים לאילוצים של משפחות ושל בני זוג, וגם לספק מענה הלכתי לכך.

גם רבנים מחתנים נדרשים להפעיל כאן גמישות. ובדידי הווה עובדה: קבעתי לחתן זוג יקר באולם הסמוך לביתי, אבל החתן גויס ואילוצים שונים הביאו את בני הזוג להקדים את החתונה ולעשות את החופה ביישוב שמאד מרוחק ממני. כמובן שנעניתי בחיוב לבקשת הזוג. הרגשתי שאם אינני מגויס לצבא, אני מגוייס לתפקיד הרבני, ונסעתי רחוק מאד כדי לקיים את החופה. כמוני ישנם עשרות אם לא מאות רבנים שמאפשרים לזוגות להינשא.

טהרת המשפחה – המציאות של בעלים מגוייסים למילואים והמצב הביטחוני הרעוע, מקשים על נשים רבות לטבול במקווה. ישנן שפוחדות לצאת בשעות החושך מן הבית כדי לטבול. אחרות, שבעליהן לא בבית, אינן יכולות להשאיר את הילדים לבד ללא השגחה. במקרים אחרים הבעלים חוזרים מן המילואים לביתם בזמנים שונים ויש רצון לקיים חיים בטהרה בעת הזו.

בעקבות כך יצאה פנייה מצד ארגון 'קולך' למשרד לשירותי דת בבקשה להרחיב את שעות הפעלת המקוואות ולאפשר לנשים שמעוניינות בכך גם בשעות מסוימות ביום. הבקשה הסתמכה על ההלכה הקובעת שבשעת הדחק נשים יכולות לטבול ביום השמיני לטהרתן. הרבנות הראשית נענתה לצורך הזו והוציאה מסמך שמורה לבלניות בכל רחבי הארץ להרחיב את שעות פעילות המקוואות ולאפשר לנשים שקיבלו אישור לכך לטבול גם בשעות היום. גם כאן אנו רואים התגייסות של מפעילות המקוואות והרבנים המקומיים להישמע לצרכי הנשים השומרות את טהרתן.

על שלוש דוגמאות אלו אפשר להוסיף את עבודתם המסורה של כל רבני הקהילות, אשר נדרשים לעבור מלוויות לבתי 'שבעה', מדברי חיזוק קהילתיים לתפילת רבים. עבודתם היא עבודת קודש, והם כוח חשוב בליווי רוחני עבור משפחות ואנשים במצוקה והרמת רוח העם.

עת מלחמה זו היא גם שעתו היפה של עולם שירותי הדת. ניכרת ההבנה מצד כל הגורמים שאנו בשעת משבר ויש להתאים את השירותים לצרכים הייחודיים של האזרחים. חשוב שנכיר בהתגייסות הזו ונוקיר אותה. אנשים רבים עובדים מעבר למה שהם נדרשים בימי שגרה כדי שאנו נוכל להמשיך לקבל שירותי במדינת ישראל. בעזרת ה' רוח גדולה זו תמשיך ללוות אותנו גם בהמשך, בימי השלום והשקט שיבואו עלינו במהרה.

(נח תשפ"ד)

הפוסט גם שירותי הדת מגוייסים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מי שתולה את הכל בסנהדרין, שיתכבד ויחשוב כיצד מביאים אותה

פעמים רבות אני שומע אנשים אומרים שצריך סנהדרין כדי שניתן יהיה לשנות דברים בהלכה. יום טוב שני של גלויות, לדוגמה. בעידן של לוח קבוע ושל תקשורת מהירה, נראה שאין באמת טעם לדין הזה. רק משום 'שמנהג ישראל בידיהם' מקיימים אותו. ומתי ניתן יהיה לשנות זאת? עם תקומת הסנהדרין.

כך גם לגבי תקיעה בשופר בשבת. חכמים ביטלו מצווה מדאורייתא מפני שחששו שאדם ייקח את השופר ויטלטל אותו ברשות הרבים כדי ללמוד כיצד לתקוע בו. מאותה סיבה ביטלו נטילת לולב בסוכות שחל בשבת, מחשש שמא יטלטל אותו. השנה זה דרמטי במיוחד, שכן יום ראשון של סוכות נופל בשבת, אז נטילת לולב היא מן התורה. בימינו, רבים מתקשים להבין איסורים אלה כאשר ברוב המקומות במדינת ישראל מטלטלים בשבת הודות לעירוב שקיים בערים וביישובים. האם לא שייך לבטל גזרה זו? אולי כשתקום סנהדרין.

אפשר להעלות עוד הרבה דוגמאות, כמו חיוב הצומות עם חזרת ישראל לארצו, נטילת ריבית בכלכלה המודרנית, שינויים בנוסח התפילה, סוגיות הקשורות למעמד הנשים וכו'. רבים מאד מודים ששינויים באמת נצרכים, אבל אנו חסרים את הסמכות לעשות אותם. אנו מחכים לסנהדרין שתקום בעתיד ושתוכל לבצע את כלל השינויים הללו.

אבל, האם הסנהדרין זה מוסד שבאמת יכול לקום? האם החלום על תקומתו הוא ריאלי? אני מודה: אני חש לא פעם שאנשים משתמשים בסנהדרין כתירוץ לברוח מאחריות. קצת בדומה לאלה שבוחרים בדעות האומרות שבית המקדש ירד מן השמים ולא ייבנה על ידי בני אדם. ואיך אני יודע שזו בריחה מאחריות? שכן אם רבנים באמת היו מוטרדים מהפער שבין ההלכה הפסוקה למציאות החיים, ורק הסנהדרין הייתה זו שמעכבת אותם, הם היו פועלים אקטיבית כדי לקדם את רעיון הסנהדרין שתחולל את השינויים הנדרשים. הם היו חשים אחריות לכך.

אך לרוב מה שקורה הוא שתקומת הסנהדרין לא באמת מעניינת את אותם אנשים שאומרים שאנחנו זקוקים לסנהדרין. מתייחסים אליה כמו אל המשיח – מפקידים זאת בידי שמיים. כלומר, יום יבוא וא-לוהים יסדר את כל העניינים עבורנו אבל אנחנו בינתיים לא נעשה דבר ונמשיך לקיים דינים והלכות לא הגיוניים.

אבל נזכיר: מדינת ישראל לא הייתה קמה אלמלא היו קמים אנשים, ובהם רבנים בכירים בציונות הדתית (כמו הרבנים אלקלעי, קלישר וריינס), שאמרו שעלינו לפעול אקטיבית כדי להביא את המשיח; לא לחכות שהוא יגיע מן השמיים. ציונות אין משמעה רק תמיכה במדינת ישראל. ציונות משמעה שינוי תודעה מפסיביות לאקטיביות, מיהודי שחולם על גאולה ליהודי שמביא את הגאולה, מיהודי שרק מבקש הגנה משמים ליהודי שיודע שצריך להתגייס לצבא. זהו המהפך הציוני שמייחד את הציונות הדתית.

מדוע, אפוא, כשמגיעים לסנהדרין פתאום 'הכל בידי שמיים'? למה כשאנו נדרשים לקחת אחריות על יהדות זמננו ולעצב אותה בהתאם למציאות המשתנה, רבים מוותרים על המאמץ ומסירים מעצמם את האחריות? מדוע הם לא פועלים וחושבים כיצד להקים את הסנהדרין? מדוע זה לא נושא מדובר ונלמד? מדוע לא פוסקים לגביו הלכות?

הרמב"ם כתב את 'הלכות סנהדרין' ו'הלכות ממרים' כי הוא צפה שעם ישראל עומד על סף גאולה. רבי יוסף קארו היה חלק ממפעל חידוש הסמיכה, כי גם הוא חי בתודעה משיחית. גדולים אלה פעלו אקטיבית כדי לקדם את רעיון הסנהדרין בתקופות הרות גורל. גם כיום, אנו חיים במציאות חסרת תקדים. אנו חיים במדינה יהודית ריבונית ועצמאית, דבר שלא היה כדוגמתו אלפי שנים. מדוע אצלנו לא עוסקים מספיק בסנהדרין? מדוע לא פועלים כדי להקימה?

כן, אנשים פוחדים משינויים. נוח להם במוכר, הידוע והנוח. קל להישאר במסגרת מבנה הכוח הקיים ולא לערער אותו. אז מוסרים את האחריות לידי שמים. אבל, כך לא היינו זוכים להגיע כאן למדינת ישראל. כך לא בונים מדינה. כך לא מביאים גאולה. מי שתולה את הכל בסנהדרין, שיתכבד ויחשוב כיצד מביאים אותה.

אז כיצד עושים זאת? לעניין הזה ננסה לייחד את רשימותינו הבאות.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט הסנהדרין – באמת רוצים אותה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה

ברשימה הקודמת קראנו בדברי הראי"ה קוק והרב יונתן זקס שהרבנות צריכה להיות מנותקת מהפוליטיקה. אחרת, נקבל רבנות מקולקלת ופוליטיקה מושחתת. אבל, האם זה אומר שהרבנים עצמם לא אמורים להיות בעלי אישיות פוליטית?

אני מודה ששנים רבות אחזתי בחלום שתלמידי חכמים צנועים וצדיקים, המוחלים על כבודם ולא משתמשים במרפקים כדי לקדם את עצמם, אלא יושבים ועוסקים בתורה ומורים הלכה, יזכו להכרה ציבורית רחבה וימונו לתפקידי רבנות משמעותיים במדינת ישראל. ציפיתי שנזכה לראות צדיקים שטוב להם, שזוכים לשכר על דבקותם וענוותנותם, ושדברי הגמרא ש"כל הבורח מן הגדולה – הגדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג, ע"ב) יתממשו. אבל מעת שנכנסתי אל תוך נבכי העולם הרבני הבנתי שיש אוטופיה ויש ריאליה, ושלעתים עדיף להיכנע לריאליה ולהשיג הישגים נקודתיים, מאשר להמשיך לחלום על אוטופיה ולהפסיד במגרש.

הרבנות במדינת ישראל היא מערכת ממוסדת, המחזיקה בתקציבים ובסמכויות. איננו רוצים שהיא תהיה נשלטת על ידי פוליטיקאים, אבל אי אפשר לצפות שבתוכה לא תהיה פוליטיקה. כדי שתלמיד חכם יזכה לתפקיד רבני עליו ללמוד להתנהל בתוך מערכת ממוסדת, לצבור קהל ותמיכה, וכן – לדעת קצת "לשווק את עצמו".

אמת, בעבר המינויים לתפקידים רבניים נעשו בצורה הרבה יותר נקייה. רבנים לא הציעו עצמם לתפקידי רבנות ראשית אלא נתבקשו להגיש מועמדות. היו כאלה שסירבו ורק בעקבות לחץ הסכימו להגיש מועמדותם. הדבר מזכיר קצת את ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים נג, טז) ש"מי שאינו שליח ציבור קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד".

בפועל, היום אינני מכיר מי שרוצה לעלות כשליח ציבור אך מסרב. אם יסרב, לא יפנו אליו עוד. ולא רק שאנשים לא מסרבים אלא שהם אף מבקשים ונלחמים על הזכות להיות שליח ציבור. מדוע אין מקיימים את ההלכה? קראתי בשו"ת 'תשובות והנהגות' שהסיבה לכך היא שבעבר שליח הציבור היה זה שבקיא בתפילה והוא הוציא את הקהל ידי חובה. על כן הורתה ההלכה לו לסרב בהתחלה, משום צניעות. אבל כיום כולם בקיאים בתפילה, ותפקיד שליח הציבור אינו מסמל כבר מעלה יתירה על פני כולם – לכן לא נהוג היום לסרב. כלומר, הדבר אינו נובע מגאוות האנשים אלא מפחיתות התפקיד.

אולי זה מה שקרה גם ברבנות. בעבר, רבנים נתבקשו להגיש מועמדות ולא רבו על התפקיד כי מעמד הרבנות היה גבוה. הרבנים הראשיים אצרו ידע וחכמה שאין לאחרים ונחשבו ל'גדולי דור'. אבל כיום, לעתים מתקבלת התחושה שהבחירות לרבנות הראשית (וגם לרבני עיר במקומות מסוימים) הפכו לתכנית ריאליטי. רשימה ארוכה של רבנים מציעים את עצמם לתפקיד, כורתים בריתות ומגבשים מאחוריהם קואליציה. התקשורת מגיבה בהתאם, כאשר הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות נראה כמו מירוץ פוליטי לכל דבר ועניין. על מה הדבר מעיד? לענ"ד, בעיקר על הפיחות במעמד הרבנות. בדיוק כמו אצל שליח הציבור, ברגע שהתפקיד הפך יותר לסמל מאשר לביטוי אמיתי של גדולה, יותר רבים ומתחרים עליו.

מה עושים במקרה הזה? אפשר לחלום על חזרה לימים של ה'גדולים' ולהמשיך לחלום שדווקא רבנים צנועים, המסרבים לשחק במשחק הפוליטי-רבני, ימונו לתפקיד. אבל אז, מפקירים את השטח לשחקנים מנוסים, שיודעים לנצל את תנאי המגרש לטובתם. לכן אני סבור, שעם כל הקושי, צריך לקבל את כללי המשחק של היום ולהשתמש בהם כדי למנות את הרבנים הראויים לתפקידים הנכונים.

במלים אחרות, רב בהחלט צריך כיום כישרון פוליטי כדי לקדם את עצמו. אין ברירה. ואולם, יש לוודא: אם פוליטיקאי עוסק 80 אחוז בפוליטיקה ו-20 אחוז במהות, מרב מצופה שיעסוק ב-95 אחוז במהות ו-5 אחוזים בפוליטיקה. רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה. אז אנו כן רוצים שלרב יהיה כשרון פוליטי, שידע לקדם את עצמו ולהפעיל קצת מרפקים. אבל זאת, במידה מועטה. שיזכור תמיד שהתפקיד גדול ממנו.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט על פוליטיקה ורבנות (ב) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה, נאמר: הסירו ידיכם ממנה

האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה?

הרב יונתן זקס ז"ל, מי שהיה רבה הראשי של אנגליה, התנגד לעירוב הדת עם הפוליטיקה:

"אם הדת נכנסת לפוליטיקה היא נעשית גורם מפלג במקום להיות גורם מאחד. אם הדת שואפת לכוח פוליטי, היא משלמת על כך בהפחתת השפעתה. דת הבוחרת להיות כוהנית (קרי, ממסדית, כנסייתית; ע.פ.) לא תצליח להיות נבואית. אם אין היא יכולה לדבר בשם העם כולו, מעל למתרסים הפוליטיים, היא תתפצל למאה כיתות במקום להחיות את רוח האומה. היהדות זקוקה לדה-פוליטיזציה ולחזרה אל המקום שהיא שייכת אליו, החברה האזרחית, הרחק ממבני הכוח" (בלשון עתיד, עמ' 166).

טיעונו של הרב זקס הוא שהדת בכללה אסור לה להיות מעורבת בפוליטיקה. פוליטיקה קשורה למאבקי כוח בחברה ולהכרעה מי שולט בה. משום כך, יש בפוליטיקה באופן מובנה מן הכוח ומן הכפייה. יש בה ממד אלים. דת, מטבעה, טוען הרב זקס, צריכה להיות הפוכה מכך. אי אפשר לכפות אדם להיות דתי. אפשר אולי לכפות עליו לקיים ריטואלים אבל אף כפייה לא תשפיע על ליבו או רוחו. מקומה של הדת, לדעת הרב זקס, היא בחברה האזרחית. עליה לצמוח מלמטה למעלה, להיות מבוססת על התארגנות אזרחית, וולונטרית, כאשר הכוח היחיד שלה הוא יכולת ההשראה והשכנוע שלה.

ומה יקרה אם הדת כן תתערב בפוליטיקה? במקום אחר טען הרב זקס שהדבר יוביל הן לחורבן הדת והן לחורבן הפוליטיקה. מצד אחד נקבל דת תככנית וכוחנית, שמרחיקה אנשים יותר מאשר היא מקרבת, ומצד שני נקבל פוליטיקה שמחזיקה מעצמה יותר ממה שהיא – במקום פוליטיקה צנועה, המכירה בתפקידה להסדיר את החברה, פוליטיקאים עלולים לחוש שהם שליחים של האמת הגדולה, וייטו לקיצוניות. לכן, טוב שתהיה הפרדת רשויות בין הדת לפוליטיקה.

שלא במקרה, הרב זקס כותב את הדברים בעת שבתו באנגליה, מדינה שאמנם אין בה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה אבל היהדות די אוטונומית שם. במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, קשה לדבר על הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה. במדינה יהודית צריך להיות חוק שבות ליהודים, כשההגדרה 'מיהו יהודי' נשענת על הדת. מדינה יהודית מנהלת את חייה על פי לוח השנה העברי, שיסודו דתי. במדינה יהודית אנו מצפים שיינתנו שירותי דת – כמו כשרות, מקוואות, הקצאת קרקעות לבתי כנסת ועוד. המדינה היהודית קמה כדי שיהודים יוכלו לבטא את יהדותם בחופשיות גם בפרהסיה ולא רק בבית. המדינה היהודית גם קמה כדי להשיב את היהדות אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה העולמית, כפי שניסח זאת הראי"ה קוק. לכן, אי אפשר לדבר במדינת ישראל על הפרדה מוחלטת של דת ומדינה. חוששני שכל מי שתומך בכך פשוט אינו מבין מה הוא אומר.

אבל, חוסר היכולת להפריד דת ומדינה לגמרי במדינת היהודים אינו אומר שאיננו יכולים ואף נדרשים להפריד רבנות מן המדינה. כאן, כך נדמה, דבריו של הרב זקס רלוונטיים יותר מתמיד. אנו כן מצפים שבממשלה יכהנו "פקידי דת". תפקידם יהיה לספק שירותי דת עבור החברה הישראלית כולה. אלה יהיו מינוי מקצועי, כפי ששאר פקידים בשירות הציבורי ממונים – עם ועדת איתור מקצועית ועם קדנציה מוגבלת בזמן.

אבל, פקידים אלה לא צריכים להיות בהכרח רבנים, וודאי שלא הפנים המייצגות של היהדות במדינה. ככל שאנו מדברים על רבנים, שמייצגים בעיני הציבור את היהדות – אלו צריכים להיות מנותקים מפוליטיקה. עליהם להיבחר על ידי הציבור ולדעת לדבר את שפתו. כוחם צריך להיות טמון בכושר הרטורי שלהם ובמעמדם הרוחני, לא בקשרים שלהם לבעלי שררה.

כזו היתה דרישתו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, ממנה:

"סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים, והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים, ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהודית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח".

אם רבנות מנוהלת על ידי הפוליטיקה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. חשוב להזכיר זאת היום לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה. להם נאמר: הסירו ידיכם ממנה.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט על פוליטיקה ורבנות (א) – האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

רב כנבחר ציבור / הרב ד"ר עידו פכטר

"אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". במשפט הזה ביטא דוד בן גוריון את המתח שבו שרוי כל מנהיג. מצד אחד, מנהיג תלוי בבחירתו של העם בו. הוא אמור להוציא לפועל את מאווייו של הציבור. מצד שני, מנהיג נבחר כדי להיות אחראי לציבור שבחר בו, להוביל אותו בדרך הנכונה, לדאוג לשלומו ולביטחונו ולהביא אותו לשגשוג ופריחה. בהיבט הזה, לא כל מה שהציבור רוצה זהה למה שהוא צריך. לא תמיד לציבור הרחב יש את כל הידע ורוחב הדעת המספקים כדי לדעת מה טוב עבורו. הדבר מחייב את המנהיג לנקוט לעתים בעמדות לא פופולריות, כאלו שלעתים לא יתקבלו באהדה אצל הציבור.

מתח זה מכניס את המנהיג למורכבות. אם יפעל כנגד דעת הציבור שבחר בו, הוא ימעל בהיותו נבחר ציבור וקרוב לוודאי שלא ייבחר שוב. מצד שני, אם יפעל כנגד האינטרסים של הציבור, ימעל באחריותו ושליחותו המנהיגותית. כיצד פותרים את המורכבות הזו?

המפתח טמון באמון. ציבור שבוחר במנהיג צריך לדעת שהוא לא רק בוחר בקבלן ביצוע לרצונות שלו אלא גם במי שהוא סומך עליו שידע לדאוג לו ולנהל אותו בצורה נכונה, גם אם הדבר יחייב לעתים לנקוט בעמדות פחות פופולריות. צריכה להיות כאן מידה גדולה של אמון והערכה, שהמנהיג פועל בשיקול דעת והבנה נכוחה של המציאות. כמובן, שמצד שני, הדבר מחייב את המנהיג באיזון. עליו להימנע מליפול לאחד משני הקצוות ולדאוג מצד אחד להיות קשוב לרצון הציבור ומצד שני לעשות מה שטוב לו. אמון ואיזון, הם אפוא שני המרכיבים החיוניים למנהיגות מוצלחת.

כשם שהדבר נכון במנהיגות פוליטית כך הוא נכון במנהיגות הרבנית. אחת הטענות החוזרות ונשמעות בפי התומכים בהצעת חוק הרבנים, שמונחת כיום על שולחן הכנסת, ושמבקשת למנות רבני ערים ושכונות לכל חייהם וללא קציבת כהונה, היא שרב לא צריך להיות תלוי בציבור שלו. אם רב יצטרך לעמוד לבחירה מחודשת, כך נטען, הוא לא יוכל להוכיח את הציבור ולחנכו, אלא יצטרך להגיד רק דברים שיישמעו נחמד.

שתי תגובות לטענה זו: האחת, על פי התקנות הקיימות קדנציה של רב עיר היא לעשר שנים – זמן ארוך מאד (יותר מכל תפקיד ציבורי אחר), שבהן הרב בהחלט יכול להוכיח ולחנך את הציבור ללא חשש מעתידו הרבני.

אבל תגובה עקרונית מכך היא שטענה זו מתעלמת ממרכיב האמון במשרת הרב. תשע שנים כיהנתי כרב קהילה, כאשר מדי שנתיים-שלוש נדרשתי לחדש את החוזה. ועם זאת, לא הייתה לי כל בעיה להוכיח או להעיר לציבור ולאנשים פרטיים. זאת מפני שהיו אמון והערכה הדדיים ביני ובין הקהילה. הם סמכו עליי ואני סמכתי עליהם. הם ידעו שכל מה שאני אומר ועושה, זה מתוך הכרת העולם שלהם, ואהבה ודאגה להם. ביחסים כאלה, הייתי חופשי לומר כל דבר והם היו חופשיים לבחור בי כל פעם מחדש.

ממה אפוא פוחדים אותם הטוענים שאין להעמיד רב לבחירה שכן אז לא יוכל לומר את אשר על ליבו? הם פוחדים מדבר אחד: שהרב לא יקבל את אמון הציבור. לכן הם רוצים לבסס את מעמדו באמצעות כוח וכפייה. חוק המדינה יקנה לו מעמד, גם אם הציבור מואס בו ולא נותן בו עוד אמון. מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, כביכול בשם ההלכה.

לא זו דרכה של תורה. רב הוא מנהיג, וכמנהיג עליו לזכות באמון הציבור. הציבור מקנה לו את המעמד ומזכה אותו בכבוד אמת. ואם אלה קיימים, אין מה לחשוש מחופש הביטוי של הרב. מצד שני, כמו כל מנהיג, רב נדרש לפעול באופן מאוזן וקשוב לציבור שלו. זה לא גנאי אלא חובה.

מי שסובר שמינוי פוליטי כזה או אחר יבסס את מעמד הרבנות פשוט טועה ומחרב את הרבנות. ראוי שהרבנים יתנהגו כנבחרי ציבור לכל דבר ועניין, על המורכבות של התפקיד הזה. לצערי, חוק הרבנים מרחיק אותנו משם.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט רב כנבחר ציבור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שליטה של השר במינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, והרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה

כבר מספר חודשים שאני מנהל מאבק נגד הצעת חוק, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת ארז מלול (ש"ס) ושמחה רוטמן (הציונות הדתית). עיקרה של הצעת חוק זו הוא להסדיר בחקיקה ראשית את כל הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל – מרמת רבני ערים, עבור ברבנים אזוריים ורבני יישובים וכלה ברבני שכונות. יש ברכה בהסדרה חקיקתית של הנושא, שכן הדבר מקבע את הליך המינויים שעד היום נעשה באמצעות תקנות וחוזרי מנכ"ל, העשויים להשתנות תדיר. אבל דווקא משום כך, הצעת החוק הזו בעייתית ומסוכנת, שכן היא מבקשת להנציח בחוק הליך מינוי רבנים מאד בעייתי.

מספר לא מבוטל של פעמים עלה בדיון על הצעת החוק בוועדת חוקה, חוק ומשפט, העניין שרבנים הם "נבחרי ציבור". ואמנם, זה תיאור הולם של התפקיד הרבני. כפי שראינו ברשימות הקודמות, רב צריך להיות ממונה על ידי ציבור שמעוניין בו ורוצה אותו. אין לנו כיום רבנות ריכוזית כפי שהיה בעבר בסנהדרין. ממילא, הכוח למינוי הרבנים צריך להיות של הציבור, שיבחר בהם.

ואולם, אופי המינויים שההצעה מבקשת לקדם הפוך מכך. בעוד המציעים מכנים את הרבנים כנבחרי ציבור, בפועל הם רוצים שהם יהיו פקידים, שליחים של הרבנות הראשית. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך, שבניגוד למציאות העכשווית, בה כוחם של נציגי הציבור המקומי בוועדה הממנה את רבני הערים הוא שבעים וחמישה אחוזים, בהצעה החדשה כוחם הוא חמישים אחוז ומטה. עשרים וחמישה אחוזים הם נציגי השר מהשלטון המקומי (וממילא הם אנשים שמזוהים אוטומטית עם המועמד שלו) ועשרים וחמישה אחוזים הם חברי מועצת הרבנות הראשית. משמעות הדבר, שרצונם החופשי של הנציגים המקומיים הוא מיעוט בגוף הבוחר, ולמעשה רב שהשר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית מעוניינים בו יכול להתמנות נגד רצון הציבור.

אם לא די בכך, בניגוד לתקנות הקיימות, בהן רבני ערים מתמנים לכהונה של עשר שנים, שלאחריה הם נדרשים לעמוד לבחירה מחודשת, הצעת החוק הנוכחית מבקשת לקבוע שרב ימונה לכל חייו מבלי יכולת להזיזו מתפקידו. אין בכך כל הגיון. עשר שנים הן קדנציה ארוכה מאד (יותר מכל נבחר ציבור אחר), שבהן הרב יכול לקדם מדיניות כאוות רצונו. העמדתו לבחירה מחודשת מוודאת שהוא אכן ממלא את תפקידו בהתאם לצרכי המקום. אם הרכב האוכלוסייה משתנה או אם הרב אינו ממלא את תפקידו בצורה מספקת, יש לקבוע מנגנון שבו הציבור יוכל לא לבחור בו מחדש. זו המשמעות המיידית של 'נבחר ציבור'.

מדוע מה שטוב לרבנים הראשיים, הממונים לעשר שנים, לא טוב לרבני ערים? מדוע לקבוע שרבני עיר ימונו לכל החיים?

התשובה היא אחת: שליטה. שר שיצליח למנות את אנשי שלומו במהלך הקדנציה שלו יקבע את דמות הרבנות לעשרות השנים הבאות מבלי שתהיה יכולת לשנות זאת. נזכור שרבני ארבע הערים הגדולות (חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע) מכהנים במועצת הרבנות הראשית, ושלושים רבני הערים הגדולות בוחרים את חברי מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים. ואם מועצת הרבנות הראשית בעצמה חברה בגוף הבוחר את רבני הערים, נמצא שיש כאן 'מעגל קסמים' שאותה חבורה בוחרת את חבריה.

אין פלא שחברי מועצת הרבנות הראשית כמעט ולא השתנו בעשרות השנים האחרונות, ועל פי הצעת החוק החדשה זה לא הולך להשתנות. שליטה של השר בכל מינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, מה שיוביל לחיזוק כוחו הפוליטי, וחוזר חלילה. כך הרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה.

יש עוד בעיות רבות בהצעת החוק הנוכחית, אבל דומה שדי במה שהעלנו כאן כדי לראות שהרבנים לא הולכים להיות נבחרי ציבור כלל ועיקר אלא מינויים פוליטיים, שהשר לשירותי דת (או שר הפנים או יו"ר המפלגה, פטרונם) חפץ ביקרם. לא ברור כיצד מפלגה המכונה 'ציונות דתית', האמונה על חזונו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, משתפת פעולה עם היוזמה הזו.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם (ה) – למה הצעת החוק על הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל מסוכנת? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אין שום מקום למועצת הרבנות הראשית להתערב במינויי הרבנים בכל מקום בארץ

ברשימה הקודמת התחלנו לדון באופן מינויים של הרבנים במדינת ישראל. ראינו כי כבר בתורה מתקיים מתח בעניין הזה – בין הצורך למנות מגבוה מנהיגים על העם, ובין הצורך שהמנהיגים יהיו מוכרים לעם ומקובלים על ידו. ביקשתי להסביר את המתח הזה באמצעות ההבחנה בין המעבר מדור המדבר, שהורגל לעבדות, לדור הנכנסים לארץ, שנולד לחופש.

אם אנו מתקדמים לסנהדרין, ניתן גם שם להבחין במתח הזה. מצד אחד, מינוי החכמים בעם ישראל נעשה מגבוה. לחכמי ישראל היה מנגנון עצמאי שעל פיו הסמיכו תלמידים. הרבנים הסמוכים היו סומכים תלמידים חדשים בכל דור, וכך היתה הסמיכה עוברת. מנגנון זה היה הלכתי-עצמאי לחלוטין. לאף גורם פוליטי (לא מלך ולא פקידים) לא היתה מעורבות בו.

מצד שני, שימו לב לצורת המינויים של הרבנים בסנהדרין (רמב"ם הלכות סנהדרין ב, ח):

"אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול".

המינויים נעשו על ידי בית הדין הגדול, אבל לא בצורה של הנחתה מגבוה. בית הדין הגדול היה שולח שליחים אל כל ערי ישראל ושם מחפשים תלמידי חכמים, בעלי מידות ראויות, המקובלים על הציבור ושרוח הבריות נוחה מהם (זה הפירוש אליבא דהרמב"ם לכתוב בתורה "ידועים לשבטיכם"). אם היו מוצאים כאלה היו ממנים אותם כדיינים מקומיים. לאחר זמן, אם היו מצליחים בתפקידם, היו מעלים אותם לבית הדין שבפתח הר הבית, ומשם והלאה עד לבית הדין הגדול בלשכת הגזית. אנו רואים אפוא שדרך המינוי היא מלמטה למעלה. הדיין היה צריך להיות מקובל על הציבור, ורק לאחר שקיבל את המינוי המקומי הוא עלה בסולם הדרגות עד שהגיע לבית הדין הגדול בירושלים.

כל זה היה קיים בזמן שהסמיכה היתה קיימת והיה מנגנון מסודר של הסמכת רבנים. אפילו אז היתה התחשבות בדעת הציבור. מה נאמר אם כן היום, במדינת ישראל?

אחד מתפקידיה של הרבנות הראשית היא לנהל את מבחני ההסמכה לרבנות ודיינות. כאמור ברשימות הקודמות, סמכות זו איננה סמכות הלכתית-דתית אלא אזרחית-חילונית, והיא הוענקה לה על ידי החוק האזרחי כדי להסדיר את נושא מינוי הרבנים לתפקידים ממלכתיים. ואולם, מבחינה דתית אין מנגנון זה קשור לסמיכה המסורתית. אדרבה, רבנים שיקבלו סמיכה אצל גדולי דור, מעמדם ההלכתי לא נופל ממי שעבר מבחנים רשמיים של מדינת ישראל.

מבחני ההסמכה הם אלו אשר מעניקים לרבנים כושר להתמנות לתפקידי הרבנות השונים. ההסמכה באה מגבוה והיא מעידה על הידע ויכולותיו של הרב לפסוק הלכה באופן המספק תפקידים ממלכתיים. אך מי ממנה את הרבנים לתפקידיהם? האם הדבר שוב צריך להיעשות מגבוה?

התשובה לכך שלילית. כפי שראינו, אפילו בעידן הסנהדרין, שסמכותה היתה דתית, היו מתייעצים עם הציבור כדי למנות דיינים. כל שכן שהדבר צריך להיעשות כשאין סנהדרין.

אבל זה יותר מכך. כי אם למועצת הרבנות הראשית אין כל סמכות דתית אלא רק אזרחית, אין כל סיבה שהיא תהיה מעורבת במינויי רבנים ברחבי הארץ. ברגע שהיא העניקה סמיכה לרבנות עליה לאפשר לציבור לבחור את רבניו, כפי שהיה נהוג מאז ומעולם במסורת ישראל. כל קהילה (באמצעות פרנסיה ונציגיה) בחרה את הרב המקומי מתוך שלל מועמדים שהוצגו בפניה.

כשהיה מנגנון של סמיכה, היה הגיון שהסנהדרין תמנה את הרבנים המקומיים, שאחר כך יתקדמו ויכהנו בה. אבל כיום אין את המנגנון הזה. ממילא אין שום מקום למועצת הרבנות הראשית להתערב במינויי הרבנים בכל מקום בארץ. אדרבה, מעורבות שלה רק תפגע במעמד הדתי של הרב המקומי, שמעמדו תלוי אך ורק בציבור שבחר בו.

דא עקא, שהצעת חוק המונחת כעת על שולחן הכנסת מבקשת לשנות זאת. נרחיב עליה בפעם הבאה.

(כי תצא תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם (ד) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפי הסיפור של ספר דברים, שרי העם צריכים לצמוח מלמטה, מן העם

מי ממנה רבנים בעם ישראל? האם הציבור ממנה את הרבנים או שמא הם ממונים עליו מלמעלה?

אולי ניתן לזהות את המינוי הראשון לתפקיד "רבני" בתורה בעת היציאה ממצרים. משה רבנו מונה על ידי א-לוהים לתפקיד המנהיג, שיגאל את עם ישראל ממצרים וייתן לו בהמשך את התורה. היה זה מינוי שהגיע מגבוה ו"הונחת" על העם. ועם זאת, אנו רואים שמינויו היה מותנה בקבלת העם. משה אומר לא-לוהים "והן לא יאמינו לי", ומשום כך א-לוהים מוסר בידיו אותות כדי שיעשה אותם בפני העם. התוצאה הייתה שהעם האמין וקיבל עליו את שליחותו של משה.

לכאורה, כל הסאגה הזו הייתה מיותרת. האם אי אפשר היה להביא את עשר המכות מבלי שהעם יקבל את מנהיגותו של משה? האם אי אפשר היה לשחרר את ישראל מבלי לקבל את אמונם? והרי ברגע שפרעה יוכנע, עם ישראל כולו יצא. אף על פי כן, אנו רואים שהיה כאן עניין מיוחד שהעם יאמין וישמע. לאמר: גם מנהיגותו של משה הייתה זקוקה להסכמת העם.

את כפל הפנים של המנהיגות אנו מוצאים גם בהמשך. כאשר יתרו מגיע אל מחנה ישראל לפני מעמד הר סיני, הוא רואה את משה שופט את עם ישראל מן הבוקר עד הערב. עצתו למשה היתה "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות". המינוי כאן נעשה על ידי משה לבדו. הוא מאתר את האנשים והוא ממנה אותם על העם ("ושמת עליהם").

גם במהלך המסע במדבר, כאשר משה מתקשה לשאת את משא העם, אומר לו א-לוהים לקחת שבעים זקנים אשר ישאו איתו במשא העם: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". שוב, איתור האנשים נעשה על ידי משה וכך גם המינוי שלהם.

לעומת זאת, בספר דברים, כאשר משה מספר מחדש את קורות בני ישראל במדבר, הוא מצייר את מינוי השופטים בצורה שונה לחלוטין:

"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם".

שימו לבכם לשינוי שחל כאן. ראשית, מינוי השרים נעשה מתוך דיאלוג בין משה ובין העם. משה מציע לעם את האפשרות שהוא ימנה שרים עליהם, ורק לאחר שעם ישראל הסכים ואמר "טוב הדבר", משה עשה זאת. שנית, איתור האנשים נעשה על ידי העם ולא על ידי משה. "הבו לכם אנשים", אומר להם משה, כמי שמטיל את המשימה עליהם. שלישית, רשימת הדרישות אינה כפי שהיה בעבר. אם יתרו אמר לו למצוא אנשי חיל ואמת, משה אומר שעליהם להיות חכמים ונבונים, ובעיקר "ידועים לשבטיכם". מפרש רש"י:

"שהם ניכרים לכם. שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא; אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו".

כלומר, לפי הסיפור של ספר דברים, שרי העם צריכים לצמוח מלמטה, מן העם. העם צריך להכיר אותם, וזה מה שיגרום לו לנהוג בהם כבוד ויראה (ראו רש"י שם).

כיצד אפשר ליישב את הסיפורים זה עם זה?

דומני שהתשובה טמונה בפער הדורות. דור יוצאי מצרים היה דור של עבדים. הם היו רגילים לסמכות ולמנהיגים שמונחתים עליהם מלמעלה. לעומת זאת, הדור של ספר דברים הוא דור של עם חופשי שגדל במדבר. דור זה לא מקבל על עצמו בקלות סמכות ומנהיגים שמונחתים מלמעלה. דור זה נדרש להצמיח את מנהיגיו ולקבל אותם עליו, גם אם הם ממונים על ידי משה.

אם הסבר זה נכון, קל ללמוד מכאן מה המודל הנכון לימינו, בהם אנו חיים כחברה חופשית ומודרנית. אך כיצד הדבר בא לידי ביטוי בהלכה? על כך נרחיב ברשימה הבאה.

(שופטים תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם (ג) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשאלות הגדולות צריכים לפנות לגדולי ופוסקי הדור האמיתיים, שמוכרים ע"י הציבור הרחב בזכות גדולתם העצמית, לא בשל מינוי פוליטי

ברשימה הקודמת הסברנו מדוע לרבנות הראשית בישראל אין מעמד של סנהדרין. מניין נובע אפוא מעמדה של הרבנות הראשית? באופן פרדוקסלי, מעמדה וסמכותה אינם נובעים מן ההלכה, אלא מחוק המדינה, שקבע שהיא תהיה בעלת הסמכות להסמיך רבנים, לנהל את ענייני הכשרות ועוד.

במלים אחרות, מעמדה הדתי של הרבנות הראשית נובע מחוק אזרחי-חילוני. זו אנומליה בלתי מתקבלת על הדעת. מי שהכיר באנומליה הזו היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שדרש מבן גוריון להפריד את הרבנות מן המדינה, אך האחרון סירב. הוא ענה לו, שהוא מעוניין לשלוט ברבנות ולא מוכן שהיא תתפקד עצמאית.

כאן נעוץ שורש הבעיה בתפקוד הרבנות הראשית היום. במקום שמעמדה יהיה דתי-הלכתי היא נדרשת להסתמך על חוק המדינה. זה מה שגורם לכך שפוליטיקאים, ולא הציבור או רבני ישראל, ינהלו אותה, וישתלטו עליה. את התוצאות המרות אנו רואים כאשר רבנים לא ראויים נבחרים למשרות רבניות בכירות, ופוליטיקאים פועלים כדי למנות את מקורביהם לרבנים ראשיים.

כאמור, מבחינה דתית-הלכתית, אין לכך כל תוקף. רב ראשי לא הופך לבעל סמכות תורנית בגלל שפוליטיקאים קידמו אותו. מבחינה הלכתית אין לו שום יתרון על פני כל רב אחר. אם הוא זוכה בכבוד, הרי שזה כבוד אזרחי, כמו כל נבחר ציבור. אסור לבלבל זאת עם כבוד תורני, שצריך לשמור על עצמאותו. מסיבה זו, ישיבות וקהילות לא צריכות, לדעתי,  להזמין את הרבנים הראשיים – הארציים או המקומיים – לשאת שיעורים ודרשות. אם מדובר ברבנים גדולים, שהוכיחו את מעמדם התורני, ודאי שיעשו זאת. אך זאת ללא שום קשר לתארים הממלכתיים שלהם.

ההוכחה הברורה לטיעון הזה היא הציבור החרדי (האשכנזי בעיקרו). פסיקות הרבנים הראשיים או של הרבנות הראשית מעולם לא עניינו אותו. החרדים יודעים היטב מיהו גדול בתורה ומי לא, וזה מה שנחשב בעיניהם. עם כל התנגדותי לתפיסת עולמם, הם מהווים תזכורת חשובה למהו כבוד תורה אמיתי. גדולי הדור שלהם היו לכל היותר דיינים, אבל לא נכנסו לרבנות הראשית. הם לא נזקקו לחוקי המדינה כדי להיות מוכרים כגדולים. יש לציונות הדתית הרבה מה ללמוד מהם בעניין הזה.

מדוע, אם כן, אנחנו רוצים רבנות ראשית? מדוע לתת לה מעמד אזרחי? הסיבה העיקרית לכך היא כדי לייצר סטנדרט מקובל בתחום שירותי הדת. כפי שכתבנו באחת הרשימות הקודמות, אנו רוצים שהמדינה תפעיל מקוואות, תספק כשרות, תרשום לנישואין ועוד. לשם כך צריך דמויות בעלות ידע מקצועי שינהלו את המערכת. לשם כך המדינה משתמשת בשירותי הרבנים שיוכלו לנהל זאת.

אבל, האם בשל הבחירה באותם רבנים לנהל את שירותי הדת הם הופכים להיות בעלי הסמכות הדתית לפסוק בענייניהם? האם זה מקנה להם מעמד תורני? התשובה היא ודאי שלא. רבנים אלה צריכים לנהל את מערך שירותי הדת על פי ההלכה המוסכמת, אבל בשאלות הגדולות צריכים לפנות אל גדולי ופוסקי הדור האמיתיים – אלה שמוכרים על ידי הציבור הרחב בזכות גדולתם העצמית, לא בשל מינוי פוליטי. העירוב הזה שבין הפן המקצועי של ניהול שירותי הדת ובין הסמכות התורנית מוטעה ומסוכן. צריך להבחין ביניהם.

זהו הרקע להצעה שכבר כתבתי עליה בעבר. את הרבנות הראשית צריך להעביר למחלקה מקצועית בתוך המשרד לשירותי דת. לא צריך לעשות עבורה בחירות פומביות אלא כמו כל משרה ממשלתית צריך למנות ועדה ממנה מקצועית, שתאתר את האנשים הראויים ותשליט אותם על תחום שירותי הדת. פסיקות הלכה ציבורית, חוות דעת תורנית וכו', כל זה צריך להיעשות מחוץ לפוליטיקה. שם צריך לתת לחברה שומרת המסורת להחליט מי גדול בעיניה ומי לא. כך הרבנות תשתחרר קצת מן הפוליטיקה ותחזור אל העם, שם מקומה, משם מעמדה.

(ראה תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם – חלק ב' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.