רבנות מן העם (ד)

אין שום מקום למועצת הרבנות הראשית להתערב במינויי הרבנים בכל מקום בארץ

ברשימה הקודמת התחלנו לדון באופן מינויים של הרבנים במדינת ישראל. ראינו כי כבר בתורה מתקיים מתח בעניין הזה – בין הצורך למנות מגבוה מנהיגים על העם, ובין הצורך שהמנהיגים יהיו מוכרים לעם ומקובלים על ידו. ביקשתי להסביר את המתח הזה באמצעות ההבחנה בין המעבר מדור המדבר, שהורגל לעבדות, לדור הנכנסים לארץ, שנולד לחופש.

אם אנו מתקדמים לסנהדרין, ניתן גם שם להבחין במתח הזה. מצד אחד, מינוי החכמים בעם ישראל נעשה מגבוה. לחכמי ישראל היה מנגנון עצמאי שעל פיו הסמיכו תלמידים. הרבנים הסמוכים היו סומכים תלמידים חדשים בכל דור, וכך היתה הסמיכה עוברת. מנגנון זה היה הלכתי-עצמאי לחלוטין. לאף גורם פוליטי (לא מלך ולא פקידים) לא היתה מעורבות בו.

מצד שני, שימו לב לצורת המינויים של הרבנים בסנהדרין (רמב"ם הלכות סנהדרין ב, ח):

"אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול".

המינויים נעשו על ידי בית הדין הגדול, אבל לא בצורה של הנחתה מגבוה. בית הדין הגדול היה שולח שליחים אל כל ערי ישראל ושם מחפשים תלמידי חכמים, בעלי מידות ראויות, המקובלים על הציבור ושרוח הבריות נוחה מהם (זה הפירוש אליבא דהרמב"ם לכתוב בתורה "ידועים לשבטיכם"). אם היו מוצאים כאלה היו ממנים אותם כדיינים מקומיים. לאחר זמן, אם היו מצליחים בתפקידם, היו מעלים אותם לבית הדין שבפתח הר הבית, ומשם והלאה עד לבית הדין הגדול בלשכת הגזית. אנו רואים אפוא שדרך המינוי היא מלמטה למעלה. הדיין היה צריך להיות מקובל על הציבור, ורק לאחר שקיבל את המינוי המקומי הוא עלה בסולם הדרגות עד שהגיע לבית הדין הגדול בירושלים.

כל זה היה קיים בזמן שהסמיכה היתה קיימת והיה מנגנון מסודר של הסמכת רבנים. אפילו אז היתה התחשבות בדעת הציבור. מה נאמר אם כן היום, במדינת ישראל?

אחד מתפקידיה של הרבנות הראשית היא לנהל את מבחני ההסמכה לרבנות ודיינות. כאמור ברשימות הקודמות, סמכות זו איננה סמכות הלכתית-דתית אלא אזרחית-חילונית, והיא הוענקה לה על ידי החוק האזרחי כדי להסדיר את נושא מינוי הרבנים לתפקידים ממלכתיים. ואולם, מבחינה דתית אין מנגנון זה קשור לסמיכה המסורתית. אדרבה, רבנים שיקבלו סמיכה אצל גדולי דור, מעמדם ההלכתי לא נופל ממי שעבר מבחנים רשמיים של מדינת ישראל.

מבחני ההסמכה הם אלו אשר מעניקים לרבנים כושר להתמנות לתפקידי הרבנות השונים. ההסמכה באה מגבוה והיא מעידה על הידע ויכולותיו של הרב לפסוק הלכה באופן המספק תפקידים ממלכתיים. אך מי ממנה את הרבנים לתפקידיהם? האם הדבר שוב צריך להיעשות מגבוה?

התשובה לכך שלילית. כפי שראינו, אפילו בעידן הסנהדרין, שסמכותה היתה דתית, היו מתייעצים עם הציבור כדי למנות דיינים. כל שכן שהדבר צריך להיעשות כשאין סנהדרין.

אבל זה יותר מכך. כי אם למועצת הרבנות הראשית אין כל סמכות דתית אלא רק אזרחית, אין כל סיבה שהיא תהיה מעורבת במינויי רבנים ברחבי הארץ. ברגע שהיא העניקה סמיכה לרבנות עליה לאפשר לציבור לבחור את רבניו, כפי שהיה נהוג מאז ומעולם במסורת ישראל. כל קהילה (באמצעות פרנסיה ונציגיה) בחרה את הרב המקומי מתוך שלל מועמדים שהוצגו בפניה.

כשהיה מנגנון של סמיכה, היה הגיון שהסנהדרין תמנה את הרבנים המקומיים, שאחר כך יתקדמו ויכהנו בה. אבל כיום אין את המנגנון הזה. ממילא אין שום מקום למועצת הרבנות הראשית להתערב במינויי הרבנים בכל מקום בארץ. אדרבה, מעורבות שלה רק תפגע במעמד הדתי של הרב המקומי, שמעמדו תלוי אך ורק בציבור שבחר בו.

דא עקא, שהצעת חוק המונחת כעת על שולחן הכנסת מבקשת לשנות זאת. נרחיב עליה בפעם הבאה.

(כי תצא תשפ"ג)