רבנות מן העם – חלק ב'

בשאלות הגדולות צריכים לפנות לגדולי ופוסקי הדור האמיתיים, שמוכרים ע"י הציבור הרחב בזכות גדולתם העצמית, לא בשל מינוי פוליטי

ברשימה הקודמת הסברנו מדוע לרבנות הראשית בישראל אין מעמד של סנהדרין. מניין נובע אפוא מעמדה של הרבנות הראשית? באופן פרדוקסלי, מעמדה וסמכותה אינם נובעים מן ההלכה, אלא מחוק המדינה, שקבע שהיא תהיה בעלת הסמכות להסמיך רבנים, לנהל את ענייני הכשרות ועוד.

במלים אחרות, מעמדה הדתי של הרבנות הראשית נובע מחוק אזרחי-חילוני. זו אנומליה בלתי מתקבלת על הדעת. מי שהכיר באנומליה הזו היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שדרש מבן גוריון להפריד את הרבנות מן המדינה, אך האחרון סירב. הוא ענה לו, שהוא מעוניין לשלוט ברבנות ולא מוכן שהיא תתפקד עצמאית.

כאן נעוץ שורש הבעיה בתפקוד הרבנות הראשית היום. במקום שמעמדה יהיה דתי-הלכתי היא נדרשת להסתמך על חוק המדינה. זה מה שגורם לכך שפוליטיקאים, ולא הציבור או רבני ישראל, ינהלו אותה, וישתלטו עליה. את התוצאות המרות אנו רואים כאשר רבנים לא ראויים נבחרים למשרות רבניות בכירות, ופוליטיקאים פועלים כדי למנות את מקורביהם לרבנים ראשיים.

כאמור, מבחינה דתית-הלכתית, אין לכך כל תוקף. רב ראשי לא הופך לבעל סמכות תורנית בגלל שפוליטיקאים קידמו אותו. מבחינה הלכתית אין לו שום יתרון על פני כל רב אחר. אם הוא זוכה בכבוד, הרי שזה כבוד אזרחי, כמו כל נבחר ציבור. אסור לבלבל זאת עם כבוד תורני, שצריך לשמור על עצמאותו. מסיבה זו, ישיבות וקהילות לא צריכות, לדעתי,  להזמין את הרבנים הראשיים – הארציים או המקומיים – לשאת שיעורים ודרשות. אם מדובר ברבנים גדולים, שהוכיחו את מעמדם התורני, ודאי שיעשו זאת. אך זאת ללא שום קשר לתארים הממלכתיים שלהם.

ההוכחה הברורה לטיעון הזה היא הציבור החרדי (האשכנזי בעיקרו). פסיקות הרבנים הראשיים או של הרבנות הראשית מעולם לא עניינו אותו. החרדים יודעים היטב מיהו גדול בתורה ומי לא, וזה מה שנחשב בעיניהם. עם כל התנגדותי לתפיסת עולמם, הם מהווים תזכורת חשובה למהו כבוד תורה אמיתי. גדולי הדור שלהם היו לכל היותר דיינים, אבל לא נכנסו לרבנות הראשית. הם לא נזקקו לחוקי המדינה כדי להיות מוכרים כגדולים. יש לציונות הדתית הרבה מה ללמוד מהם בעניין הזה.

מדוע, אם כן, אנחנו רוצים רבנות ראשית? מדוע לתת לה מעמד אזרחי? הסיבה העיקרית לכך היא כדי לייצר סטנדרט מקובל בתחום שירותי הדת. כפי שכתבנו באחת הרשימות הקודמות, אנו רוצים שהמדינה תפעיל מקוואות, תספק כשרות, תרשום לנישואין ועוד. לשם כך צריך דמויות בעלות ידע מקצועי שינהלו את המערכת. לשם כך המדינה משתמשת בשירותי הרבנים שיוכלו לנהל זאת.

אבל, האם בשל הבחירה באותם רבנים לנהל את שירותי הדת הם הופכים להיות בעלי הסמכות הדתית לפסוק בענייניהם? האם זה מקנה להם מעמד תורני? התשובה היא ודאי שלא. רבנים אלה צריכים לנהל את מערך שירותי הדת על פי ההלכה המוסכמת, אבל בשאלות הגדולות צריכים לפנות אל גדולי ופוסקי הדור האמיתיים – אלה שמוכרים על ידי הציבור הרחב בזכות גדולתם העצמית, לא בשל מינוי פוליטי. העירוב הזה שבין הפן המקצועי של ניהול שירותי הדת ובין הסמכות התורנית מוטעה ומסוכן. צריך להבחין ביניהם.

זהו הרקע להצעה שכבר כתבתי עליה בעבר. את הרבנות הראשית צריך להעביר למחלקה מקצועית בתוך המשרד לשירותי דת. לא צריך לעשות עבורה בחירות פומביות אלא כמו כל משרה ממשלתית צריך למנות ועדה ממנה מקצועית, שתאתר את האנשים הראויים ותשליט אותם על תחום שירותי הדת. פסיקות הלכה ציבורית, חוות דעת תורנית וכו', כל זה צריך להיעשות מחוץ לפוליטיקה. שם צריך לתת לחברה שומרת המסורת להחליט מי גדול בעיניה ומי לא. כך הרבנות תשתחרר קצת מן הפוליטיקה ותחזור אל העם, שם מקומה, משם מעמדה.

(ראה תשפ"ג)