החזרה ממנין החצרות לבית הכנסת היא מורכבת. היא תהיה קלה יותר, אם נאמץ חלק מהיתרונות שהיו קיימים במנייני החצרות

ייחודה של פרשת קדושים שהיא נאמרה במעמד כל ישראל – "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". וכך מסביר רש"י את הצורך שפרשה זו תאמר לכל הקהילה: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה". רש"י סבור שפרשה זו נאמרה בהקהל בשל חשיבותה, שכן הרבה מצוות כלולות בה. אולם, ניתן לומר אחרת; המטרה בהתקהלות היא כי רק כך יוכל אדם להגיע למדרגה של "קדושים תהיו".

וכך כותב ר' קלונימוס עפשטיין בספרו "מאור ושמש" בפרשתנו: "פרשה זו – של קדושים תהיו, בהקהל – היינו שאי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה, אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עִם הַקָּהָל בעבדות ה', מפני שרוב גופי התורה תלויין בה, דהיינו תפילה בציבור ודומיהן".

לדבריו, אדם יכול להגיע לשלמות בעבודת השם רק אם הוא יהיה חלק מקהילה.

דברים חריפים וברורים ביחס לחשיבותה של קהילה כחלק מעבודת השם נאמרו על ידי הגרי"ד סולוביצ'יק (בתוך:דברי הגות והערכה): "גם היחיד, וגם הקהילה הם ברואי הקב"ה, שהוא המקור הבלעדי לתחושות הקהילה היהודית. האדם עומד בזכות עצמו אך כדי להגשים את יעודו, ולהיות אדם שלם עליו להיות חבר בקהילה. הקהילה היהודית איננה קיימת רק לטובת תועלות פרטניות מסוימות, הקהילה היהודית היא קהילה שמתפקדת כישות עצמית".

מחד גיסא, הקהילה היא ישות עצמאית ובאמצעותה אדם יכול להגשים את ייעודו. מאידך גיסא, אסור שהקהילה תטשטש את הייחודיות של כל פרט שחבר בה. כל אדם תורם את חלקו שלו לקהילה תוך כדי שמירה על ייחודו. להיות חלק מקהילה זו תביעה מאתגרת, שכן לשם כך נדרש אדם לצמצם את ה"אני" שלו ולפנות מקום גם למישהו אחר. אחת ממשימותיה ואתגריה של הקהילה היא התפילה וכך כותב הגרי"ד:

"קהילת התפילה חולקת בקשות משותפות וכאב משותף. ההלכה היהודית הורתה אף ליחיד כשהוא מתפלל לבדו שידבר בלשון רבים, ויכלול חברים אחרים בקהילה בזמן שהוא פונה לא-ל, גם רבים שפונים לא-ל מבקשים בעצם בקשות לכל הפרטים בקהילה בכללם הם עצמם".

עטיית המסכה היתה אחת מסמליה של מגפת הקורונה. כעת, הוסרו המסכות והמרחבים הציבוריים חוזרים להיות כבעבר. מצד אחד המגפה גרמה ליוזמות קהילתיות ונחשפנו לכוחה האמיתי של הקהילה לסייע לעצמה בשגרה ובחירום. אך מצד שני, משהו מהרקמה הקהילתית נפגם. דוגמא לכך ניתן להביא ממנייני החצרות. מניינים אלו נתנו מענה גם לאלו שחשו קשיים שקיימים בבית הכנסת הקהילתי, והם מעדיפים מניינים אלו גם בשעת שגרה. מצד שני, בית הכנסת הוא המקום שבו הקהילה מתכנסת, והשאיפה היא להגיע למציאות של "ברוב עם הדרת מלך", אך מי שמתפלל בתוכו נדרש לוויתור מסוים לטובת הכלל. בימות החול, כל אחד עסוק בעיסוקיו ומתפלל במקום שקרוב לעבודתו. אולם דווקא בשבת ניתן לחוש בעוצמתו של בית הכנסת. בשעה שכל הקהילה מתפללת בתוכו ניתנת הזדמנות לציבור כולו להיות שותף בשמחתו של היחיד וחלילה גם שותף לצרותיו. זו הזדמנות שיש לכל אחד להאיר פנים לאחר ולומר לו "שבת שלום", להעניק תשומת לב ואף לחוש בחסרונו של שכנו.

החזרה ממנין החצרות לבית הכנסת היא מורכבת. היא תהיה קלה יותר, אם נאמץ חלק מהיתרונות שהיו קיימים במנייני החצרות למרחב של בית הכנסת הקהילתי. יש צורך לתת תשומת לב למשך הזמן של התפילה, לסגנונה, לניסוחה ולתת הזדמנות להתחדשות ולריענון של הקיים.

(קדושים תשפ"ב)

הפוסט כמה חשוב שחוזרים לבתי הכנסת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כך מבאר הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) את חטאם של בני אהרון: "רק הרהרו בלבם אחר רצון ד' מסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ד'. כי עזה כמוות אהבה". נחמה ליבוביץ (1905-1997) רדיקאלית עוד יותר: "ויש אפילו שאומר הוא בהעזה רבה, ששמירת המצוות הקפדנית בחיי היום יום, במעשים של 'חול' גמור, עשויים להפריע לדבקות".

העבודה על פי הספר, כללים נוקשים ויראה מתמשכת, לא התאימה לנפשם הסוערת של בני אהרון.

באירוע דומה, התנבאותם של אלדד ומידד, העלילה נראית ומסתיימת אחרת לחלוטין: "וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא',כו' -כט).

שתי דעות מנוגדות. יהושע, חניך השיטה, מבקש לכלוא את רוח האש בקרבם, ומשה מגן לחלוטין על אלדד ומידד ואף מעודד את מעשיהם. משה, במונחי הפסיכולוגיה, חסיד התפיסה של 'המרחב הפתוח'.

אחד מסימני הקורנה במרחב המכונה 'דתי', הוא היווצרותם של מנייני הרחוב. משפחות, קהילות וקהילות משנה יצרו כמעט יש מאין מרחב תפילה חדש, הכולל צורת תפילה, צורת ישיבה, לו"ז ומבנה תפילה שונה מן הרגיל. הטריגר למרחב הפתוח הוא הצורך בהתרחקות אחד מן השני למניעת הדבקות.

והנה הפתעה, ההתרחקות אחד מן השני בצד הפיזי גרמה, עקב התנאים החדשים של המרחב הפתוח, להתקרבות, לגיבוש קהילתי חדש ואפילו לדבקות מחודשת בתפילה ובכוונותיה.

למרות ההיתר לחזרה למבנים היפים, הממוזגים, והמאורגנים, רבנים סופקים ידיהם כמעט בייאוש. חלק מהקהל מסרב לחזור. זו אינה תופעה פרטית של מקום כלשהו אלא מאפיין מרכזי של כמעט כל הקהילות. התנהלות זו מעוררת תהייה בלשון המעטה. היכן טעינו? כיצד צריך הממסד להגיב על כך? מה זה אומר עלינו? האם יש להתייחס אל תופעה זו כאל תופעה זמנית שתחלוף במהרה או שהיא צריכה להדליק נורה אדומה?

זו אינה הבמה או המסגרת לעיון בסוגיא. עם זאת, אני מבקש לקשור זאת לתחילת דברי לעיל. לתפילה במקום פתוח יש קסם וערך מוסף שצריך להתברר על פני בית הכנסת המוכר והאהוב. אפשר, שהיציאה לרחוב החזירה אותנו למצב הקמאי של 'התפילה', מצב לא ממוסד, חופשי, 'מרחב פתוח'! אפשר שגם נפשנו, לאחר 2000 שנות גלות, מחפשת משהו אחר!

(שמיני תשפ"ב)

הפוסט למה עדיין מנייני חצר פעילים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלות בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן". פרשתנו מציגה, לראשונה בתורה, את המילה תודה ואת האפשרות להקריב קורבן שתכליתו לומר תודה. קרבן מוזר הוא קרבן תודה, מעורבים בו מצה וחמץ וניתן להקריבו כל ימות השנה. בהתחשב ברתיעה שלנו מחמץ ולחם, המגיעה מן הנס הלאומי – פסח, אנו משתוממים בוודאי על היתר זה.

האיסור של חמץ, אינו מיוחד לימי הפסח בלבד, והסמלים שמסתתרים אחרי הביטוי: הגאווה, האגו והתפיחות מאפיינים גם את איסור החמץ בקרבנות שונים. על פי חז"ל, קרבן תודה מובא בשל ארבעה 'מקרים': אדם שחלה והתרפא, אדם שהפליג מעבר לים או שנסע למקום סכנה ושב בשלום, או אדם שישב בבית האסורים והשתחרר. במקרים אלו מותר להקריב את הניגודים לחם ומצה. הרעיון ברור: המקריב היה בסיטואציה דומה, הוא נע ונד בין שני קצוות שהותירו בו את רישומם.

המקריב חווה את החיים ומוראותיהם. הוא נוכח לדעת, כי כוחותיו, תקוותיו ויכולותיו אינם מצליחים לשנות את מסלול חייו. יש בעולם, כך נוכח לדעת, כוחות חזקים גדולים ממנו וחכמים ממנו. במצב זה, רק השגחה עליונה היא תקוותו של האדם באשר הוא. בשל כך, וכאקט סמלי המשקף את מצבו המנטאלי, הוא הותר להקריב לחם וחמץ לבורא עולם.

הכרת תודה הינה בעלת בסיס מוצק בהיסטוריה, בפילוסופיה ובאמונה. כל הדתות, התרבויות והתפיסות הפסיכולוגיות מעודדות אותה, מתעלות אותה, מתארות אותה ומצדיקות אותה. יש אפילו טכניקות של תורות שונות המלמדות את האדם באופן סיסטמתי כיצד להטמיע את התודה בתוך אישיותו הנבנית.

בימים אלה, בהם נראה כאילו העולם מתפרק מול עינינו, וכל אחד הוא בחזקת מחלים או פוטנציאל, ראוי שנשים ליבנו גם לתרופה מועילה, זו המכונה – תודה. למרות הצער הגדול והנורא על אובדן חיי אדם בשל הקורונה הארורה, יש להשוות זאת, לדוגמה, למגפות עולמיות אחרות או למדינות אחרות.

אנחנו כמו אסורים בבית הסוהר של החיים, וחיינו מלאי מתח מתמיד… אבל ניתן להפוך את נקודת המבט ולראות את אין סוף הנקודות החיוביות שמותירות אותנו בסופו של דבר, מתפקדים, חיים ובועטים.

לו היינו צריכים היום להקריב קרבן תודה על החלמה מקורונה היינו בוודאי עולים לירושלים ומביאים גם מצות וגם לחם. לשאלת הילדים, מה יום מיומיים? היינו בוודאי משיבים: זהו ביטוי של תודה לבורא עולם!

(צו תשפ"ב)

הפוסט להגיד תודה על הקורונה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השוטרות הסתובבו, אחת הוציאה טבלט ותקתקה בציפורניה הארוכות. "בקשה", היא לעסה את המסטיק שלה והראתה למוכרת: "חמש מאות שקל, הקנס ישלח אליך הביתה".

החורף כאן. גשם וקר והירוק מתחיל לכסות את הארץ. כבר חשבתי שלא יגיע, שיהיה חם וצהוב עד הקיץ כמו שרשרת חמסין אחת ארוכה. כל שנה אני חוששת שזה מה שיקרה, כל שנה אני מופתעת שבסוף הוא בא ויש אפילו ימי שלג לפעמים.

החרמון כבר כוסה שלג ואלפי גולשים, בוני בובות וזורקי כדורים עלו על ההר.

אני נזכרת ששנה שעברה עלינו גם אנחנו. רצינו לשבור את שגרת הקורונה, להתאוורר בין הסגרים או הבידודים או אני כבר לא זוכרת מה בדיוק מרוב שהימים הפכו עיסה אחת. עלינו לחרמון אבל לא הגענו מרוב עומס.

"לא נורא", אמרנו לילדים, השלג לא יודע להבחין בגדרות אתר החרמון והוא ירד גם מחוץ לשערים. אז מצאנו מדרונות עם שלג שנערם והלכנו להחליק קצת ולהירטב הרבה. יש אנשים כמובן, אירופאים נגיד, שיש להם ציוד מתאים: כפפות וכובעים ומעיל ונעליים. ואנחנו? הכפפות שניקנו ב"רמי לוי" נרטבות ברגע, כנ"ל הנעליים, תוך חמש דקות כבר לא מרגישים את אצבעות הרגליים, הילדים בוכים: "אמא, קר לי" ומחפשים בקדחתנות בבגאז' של האוטו את זוג הגרביים הנוספות שהבאנו, כאילו הם לא יירטבו גם עוד דקה.

בכל אופן, אם כבר גולשים מקצועיים אנחנו, למה שנגלוש על שקיות ניילון? לפני העליות לחרמון, בצידי הדרכים מכרו דרוזים מגלשות פלסטיק. עצרנו להצטייד. היו שם הריח של הסחלב, האדים של הפיתות, הסירים המלאים בתירס חם מתבשל. הדרוזים האירו פנים אל העסקים שטיפה מתאוששים, עם ישראל קנה, שתה, נשנש ונשם קצת לרווחה.

פתאום, עצרה לידינו ניידת משטרה, שתי שוטרות צעירות מאד יצאו מתוכה ובזלזול מופגן העירו למוכרת הדרוזית שבגילה יכלה בקלות להיות אמא של שתיהן.

הן אמרו לה: "סליחה, את יודעת שפה זה עדיין מדינת ישראל, נכון?" והיא השפילה את הראש ואמרה: "כן". "ואת יודעת", הן המשיכו, "שעדיין יש קורונה?" והיא אמרה "כן". הן העירו לה על זה שהיא היתה עם מסכה על הסנטר. אבל זה לא ה"מה", זה ה"איך". בזלזול, בהתנשאות, בצחקוקים. העירו והסתובבו ללכת.

המוכרת, שכבר מזמן עטתה את המסיכה היטב נשמה לרווחה מתחתיה ואז הן הסתובבו, ביחד, כאילו הן שתי בובות מתואמות, אחת הוציאה טבלט ותקתקה בציפורניה הארוכות.

"בקשה", היא לעסה את המסטיק שלה והראתה למוכרת: "חמש מאות שקל, הקנס ישלח אליך הביתה".

המוכרת המופתעת ניסתה להתחנן: "מיד שמתי מסיכה", אבל זה לא עזר. היא ביקשה שיבטלו, שיסתפקו באזהרה, וזה לא עזר.

צמד השוטרות, הציפורניים והמסטיק נכנסו לניידת. אחרי שהן נסעו היא כמעט בכתה. "אין עסקים כבר שנה, לא מוכרים כמעט כלום. את יודעת כמה בתים אני אצטרך לנקות בשביל חמש מאות שקל?"

הצטערתי מאד. הצטערתי על המרדף האנושי שנכנסנו אליו; מרדף אחר פרנסה, מרדף בין שוטרים לאזרחים, מרדף שגם אם הוא צודק הוא מוציא צדדים לא נעימים, גם אם אפשר לעשות אותו בעדינות יותר, להבין את מי שמולך. כל צד כבר התבצר בדרך שלו ובה הוא הולך.

השנה שלג שוב, הקורונה מפנה לאט לאט את מקומה, נותנת לשלג לרדת לבן ויפה.

אולי גם הגשם ישטוף את הכל, אנשים יחזרו להתפרנס בכבוד, להעיר על מה שצריך- בדרכי נועם. לשתות יחד סחלב בדרכים בנחת, ואולי אפילו לחייך – לא מתחת למסכה.

אמן.

(משפטים תשפ"ב)

הפוסט קנס של 500 ש"ח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בימינו חובה למול את ערלת הלב הן בתחום הרוחני והן בתחום הנכונות לגלות אחריות אישית

בתום שנתיים לתקופה הקורונה הולכים ומשתנים דרכי ההתנהלות של החברה הישראלית. עידן המגפה החל עם הוראות מדוקדקות שהונחתו על-ידי הממסד הרפואי וקברניטי המדינה, ונשמרו בקפדנות על-ידי רוב האזרחים, ואלה הומרו לאחרונה בהנחיות נזילות ובהמלצות כלליות, כאשר מרכז הכובד של ההתמודדות עם הנגיף מושם על כתפיהם של אזרחי ישראל שנדרשים לגלות אחריות אישית.

לאחריות אישית בענייני בריאות קוראים בדרך כלל: רפואה מונעת, וזו מופיעה לראשונה בפרשתנו. ה' מבטיח לבני ישראל: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". חז"ל שואלים: "וכי מאחר שלא שָׂם – רפואה למה?" (סנהדרין קא, א). מדוע צריך ה' לרפאנו אם הוא לא ישים עלינו מחלות? התשובה לכך היא שה' ירפא את עמו ישראל ברפואה מונעת, וממילא לא יושמו עלינו מחלות.

ראש המדברים בנושא רפואה מונעת היה הרמב"ם, שקבע כי רוב המחלות שהאדם חולה בהן הן באשמתו, בשל חוסר הקפדתו על הבריאות בהיותו בריא. מקובל לומר בשם הרמב"ם שהמילה "בריאות" היא ראשי תיבות של שלושת הכללים שמונעים הידרדרות בריאותית: "בולם רוגזו, ימעיט אוכלו ויגביר תנועתו". למיטב ידיעתי פתגם זה לא מופיע בכתבי הנשר הגדול, אולם הוא מתמצת היטב את תפיסתו בעניין הרפואה המונעת. הוא כתב בספרו "הנהגת הבריאות" שהתחום החשוב ביותר ברפואה, הוא "הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד", כלומר, התנהלות נכונה שמשמרת את הבריאות.

הרמב"ם הכניס גם לספרו ההלכתי, "משנה תורה", כללי התנהלות של רפואה מונעת, וכתב בהלכות דעות (ד, כ): "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה… ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו…".

בשנת 1185 החל הרמב"ם לשמש כרופאו של הווזיר אל-פדיל, המשנה למלך, ומאוחר יותר של המלך אלאפדל בנו של צלאח א-דין. מסופר שמלך מצרים, שאל אותו כעבור שנים: "כיצד אדע שאתה רופא גדול, הרי אף פעם אינני חולה?" ענה לו הרמב"ם: "היא הנותנת, אני מונע ממך כל חולי".

תפיסת הרמב"ם שמה את הדגש על שלושה מרכיבים: תזונה נכונה, רגיעה נפשית ופעילות גופנית. כיום מוסיפים לכך גם הקפדה על היגיינה, הימנעות מעישון, שינה מספקת והימנעות מחומרים רעילים ומזיקים. הרפואה המונעת של זמננו עוסקת לא רק בקיום אורח חיים בריא, אלא גם בחיסונים מפני מחלות, בדיקות תקופתיות לזיהוי מוקדם של מחלות, ושימוש בשיטות שונות להכחדת גורמי מחלה. מי שנמנע מלהיעזר בפירות אלה של המחקר הרפואי, מואס בחסדי ה', ולדברי הגמרא (ברכות לב, ב) עובר על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים, ד, טו).

בין גדולי ישראל שעסקו במתן טעמים למצוות ניתן למצוא מצוות רבות שהוסברו בין השאר כמונעות מחלות: מצוות הקשורות בכשרות, דיני דמים וטהרה, מצות המילה, ניקיון המחנה, דיני נגעים וצרעת, טומאת מת וטומאות נוספות. הרב קוק בהקדמה לספרו "שבת הארץ" (עמ' ח-ט) אף הסביר את מצוות השמיטה כהחזרה של האדם אל טבעו הרענן, כך שלא יצטרך רפואות למחלות.

ישנן עדויות לכך שיהודים נפגעו פחות במגיפות הגדולות שהיכו באירופה, כגון מגפות הדבר ואבעבועות שחורות, וזו הייתה כנראה אחת הסיבות להאשמת היהודים במגיפות ולפוגרומים. ר' יוסף הכהן בספרו "עמק הבכא" (1348) מצטט את ר"ח גאליפאפה שהסביר כי ההקפדה על היגיינה שנובעת מדרישות ההלכה היא שהגנה על יהודים.

יושם אל לב שהפסוק שבפרשתנו מדבר דווקא על הגנה על-טבעית ממחלות שבה "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ…".

החתם סופר פירש שהמחלה המוזכרת כאן בלשון יחיד ובהא הידיעה היא מחלה ספציפית אשר ה' שם במצרים: ערלת הלב. ה' הכביד את לב פרעה לבלתי יכולת לשוב, וזו, לדבריו, מחלת המחלות. דומה שבימינו חובה למול את ערלת הלב הן בתחום הרוחני והן בתחום הנכונות לגלות אחריות אישית, ולהשתמש בכל אמצעי המניעה האפשריים כדי שנזכה לצאת מהמגפה לפריחה ולבלוב מחודשים.

(בשלח תשפ"ב)

הפוסט רפואה מונעת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רבים מתקשים להמשיך לשאת תקופה כה ממושכת של דאגה וחרדה, חולי ותמותה, צמצום פעילות והידרדרות בכלכלה

מצב בני ישראל במצרים היה קשה ביותר. עבודת הפרך משברת את הגוף ופוצעת את הנשמה, הגזרה על השלכת הבנים ליאור זורעת ייאוש ומחסלת כל תקווה. אולם אין בתורה כל אמירה על כך שהם נשברים. הם נאנחים וזועקים אל ה' מן העבודה, אך בה בעת ממשיכים בה תוך אמונה בה', וכאשר משה מגיע עם ההבטחה הגדולה, העם מאמין בגאולה הקריבה.

מתי נשברו בני ישראל? דווקא אחרי שהחל משה בשליחותו לגאול את עמו. בסוף פרשת "שמות", כאשר נציגי בני ישראל, השוטרים, פוגשים את משה ואהרן "בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה, וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם: יֵ֧רֶא ה' עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ". מדוע דווקא בשלב זה נשברו בני ישראל?

נראה שאחרי שהגיע משה ובפיו הבשורה: "כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל" הם ציפו לשינוי מהיר של המציאות המרה. משה אסף את זקני ישראל, עשה אותות ומופתים לנגד עיניהם, והעם היה נפעם: "וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ". בהמשך ראו בני ישראל כיצד משה ואהרן מעיזים לדבר עם פרעה ודורשים ממנו: "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י", והם דימו לראות את הקץ עולה ומבצבץ ואת הגאולה ממשמשת ובאה. והנה מיד לאחר מכן מקשיח פרעה את ליבו ומחריף את גזרותיו. הם כבר ראו לנגד עיניהם את האור בקצה המנהרה, והנה מתגברת האפלה ומעמיקה המצוקה.

מדוע המשבר הזה צריך היה להתרחש? מדוע פעילות משה לקידום הגאולה לא צלחה מהרגע הראשון, אלא נפתחה דווקא בכישלון? נראה שהתרחשות זו באה ללמד מסר לדורות על חבלי הלידה שלפני כל גאולה. ממרחק אלפי שנים של ניסיון אנו מבינים שמה שאירע במצרים משקף תהליכים היסטוריים גדולים, בהם כל התקדמות כרוכה בעליות ומורדות, ולפני עליות גדולות מופיעות הירידות הגדולות.

מקובל לומר כי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כלשון שירו של שלום חנוך. תחושה זו אכן נכונה מבחינה מדעית בשבועיים הראשונים של כל חודש, שכן בשבועיים שאחרי מולד הירח, אי אפשר לראות אותו בסוף הלילה, ולכן חשוך יותר לפני הזריחה. כמו כן תמיד קר יותר לפני הזריחה, מכיוון שפני השטח מתקררים בהדרגה בשעות הלילה, ומגיעים לשיא קרירותם בסופו (עפ"י מאמר באתר מכון ויצמן).

בחומש הגר"א על הפסוק "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ… עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה) נאמר שהמילה 'שחר' היא מלשון 'שחור'. כאשר מתחזקת חשכת הלילה ביותר, אז מתחיל זמן עלות השחר, והאור מתחיל להאיר. בעל ה"כלי יקר" החיל רעיון זה על גאולת מצרים והסביר בכך את דברי ה' למשה: "עתה תראה", שבאו מיד לאחר החמרת הגזרות. עתה, "סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר… ואח"כ אור השחר בוקע ועולה" (שמות ו, א).

תופעה זו ראינו גם בזמננו, כאשר שיבת עם ישראל לעצמאות בארצו התרחשה לאחר החשכה הנוראה של השואה. במקורותינו נאמר שכך הוא הסדר בגאולה האחרונה, כדברי זוהר חדש: "כך היא גאולתן של ישראל – בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה ואפילה אחר אפילה" (בראשית ו, א).

תובנה זו עשויה לחזק אותנו לא רק בענייני גלות וגאולה, אלא גם בתקופות שונות של צרה ומצוקה. אנו עומדים להיכנס לשנה שלישית של חיים תחת עננת המגפה. רבים מתקשים להמשיך לשאת תקופה כה ממושכת של דאגה וחרדה, חולי ותמותה, צמצום פעילות והידרדרות בכלכלה. כבר ראינו את האור בקצה המנהרה בדמות החיסונים שיוציאונו מאפלה לאורה, ההדבקה הצטמצמה והתמותה פחתה. והנה גל חדש הגיע בסערה והחשכה שוב מחריפה, המנהיגים מחריפים את הגזירות, והעם קץ בהמתנה לקץ.

תחילת הגאולה ממצרים מלמדת שאסור להישבר, וכי יש להתאזר בסבלנות ואורך רוח ולהקפיד על ההנחיות ולזכור שבכל תהליך יש עליות ומורדות. כמו בני ישראל במצרים, אסור לאבד אמונה ותקווה, כי החושך מתחזק לפני הזריחה, והכאבים מתגברים דווקא כשנמצאים על משבר הלידה.

(שמות תשפ"ב)

הפוסט למשברים יש סיבה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זאב יעקובוביץ, מנכ״ל טקטון

הפרויקט החם

60 יחידות דיור מרהיבות בגני חשמונאים שליד מודיעין. פרויקט מדהים עם דירות ענקיות, הצופה ליער בן שמן שבו מתגבשת קהילה איכותית ביותר.

שנת קורונה

שנת הקורונה היתה שנה מאתגרת. בשוק שעובד על מהלכים ארוכי טווח ונדרש ליציבות – כל פגיעה ביציבות או שינוי יש בהם כדי לאתגר את המערכת כולה – בנקים, קבלנים, ספקים, רוכשי דירות, גורמי ממשל, רשויות ועוד. תחילת שנת הקורונה התאפיינה בחוסר וודאות שגרמה לסטגנציה של כלל הגורמים. מהר מאוד התבהרה התמונה ועברנו לשחרור מלא של השוק, גידול בביקושים ועליות מחירים. בסופו של דבר שנת הקורונה עברה על הענף באופן שהיטיב עם יזמים, קבלנים ובעלי קרקעות והרע עם רוכשי הדירות שנאלצים לשלם יותר על דירות וכן על גופי התכנון והממשל שלא השכילו וגם לא הצליחו לייצר פתרונות חדשים ולצנן את השוק.

חוזה עתידות

שנת 2022 תתאפיין במגמה דומה לסוף שנת 2021. המשך ביקושים, ערים ושוק שממשיך לעבוד חזק מאוד. יחד עם זאת אני צופה לצינון בשיעור העלייה והעליות החדות של שיא תקופת הקורונה יפחתו ויחזרו לעליות רגילות שידענו טרום תקופת הקורונה.

התאונות בענף הבניה

ענף הבניה הינו ענף שמרן וקשה לבצע בו שינויים. זה נכון בטכנולוגיה, בחומרים, בשיטות, בכלים וגם בבטיחות. כדי לחולל שינוי בבטיחות בענף הבניה, יש צורך בהעמדת הנושא בסדר עדיפות גבוה, לאחר מכן לתקצב את העניין ולאחר מכן לבנות תוכנית בעל טווח בינוני, מעין תוכנית חומש. רק כך ניתן יהיה להניע מהלכים רחבים ולייצר שינוי, הנדרש וצועק לשמיים.

כשבונים לציבור הדתי

הדייר הדתי מחפש לרוב דירות גדולות יותר, חללים ציבוריים גדולים יותר, התאמה במפרט הטכני לצרכיו האמוניים ועוד. אבל, רב בהרבה הדומה לשאר הציבור, על השונה. הדיירים כולם מתעניינים לפני הדירה עצמה בסובב אותה – מי הם שכניי, איפה ילמדו ילדיי, אילו חוגים ומרפאות יש בקרבת הבית, איפה הגינה הקרובה שבה ישחקו ילדיי ומתי מגיע האוטובוס לשכונה. כדי לשמור על אוכלוסיה איכותית כל שצריך לעשות הוא לתת מענה לסדרי העדיפויות הללו, לתת מוצר טוב על כל היבטיו ולא להתמקד רק במחיר.

אבישי בן חיים, מנכ"ל ובעל מניות בחברת הבניה רוטשטיין

הפרויקט החם

פרויקט כרמי הנדיב שבקרית מלאכי, בין כפר ורבורג לבאר טוביה, ובו כ-3,000 יח"ד בבנייה רוויה.

שנת קורונה

בהתחלה כולם היו בבונקר… לא הבינו מי נגד מי ולא ביצעו עסקאות, אבל החל מחודש מאי 2020 המכירות החלו לעלות והמגמה נמשכת עד עצם ימים אלו, ובמקביל היקפי הבנייה חוזרים להיות משמעותיים.

חוזה עתידות

לצערי המחירים ימשיכו לזחול כלפי מעלה, אם כי נדמה לי שלא באותו קצב שכן המחסור בדירות הוא כרוני והביקוש קשיח והעניין לא בא על פתרונו.

התאונות בענף הבניה

על כל קבלן/יזם מוטלת החובה הבסיסית לעשות את הכל בכדי למנוע תאונות שמקפחות לעיתים חיי אדם. אנחנו ברוטשטיין פועלים ללא ליאות בתחום הבטיחות ובימים אלו זכינו לקבל כוכב אחד במסגרת תכנית הבטיחות שיזמה חברת "צומת". בנוסף, החברה שוקדת כל הזמן בפיתוח תהליכים שימנעו תקלות בטיחות ככל שניתן, זו מלחמה יומיומית ומתמדת ושומה עלינו לנצח בה.

אשר קשת, מנהל תקשורת שיווקית ושירות לקוחות בחברת דונה

הפרויקט החם

דונה בכרמי גת – אלפי יחידות דיור בשכונה החדשה כרמי גת.

שנת קורונה

זו לא שנה, זה כמעט שנתיים… בתחילת הדרך הייתה עצירה קטנה של השוק בה למדנו איך הציבור מגיב. לאחר מכן כולנו ראינו המשך מגמה של רכישות וחזרה לשוק בצורה כמעט רגילה, היות ואנו מוכרים נדל"ן בסיסי למגורים, המשבר לא פגע בצורך של האנשים בהקשר הזה.

חוזה עתידות

אנו צופים המשך התחזקות הענף כמו בשנה החולפת ומקווים מאוד שהרגולציה הממשלתית תאפשר לנו כמה שיותר אפשרויות להתחלות בניה חדשות בכדי להקל על העומס הצפוי של היצע מול ביקוש.

התאונות בענף הבניה

חברת דונה מתייחסת לנושא הבטיחות כנושא חשוב ממעלה ראשונה. חיי אדם לפני הכל. בשנה הנוכחית הרחבנו את מחלקת הבטיחות עם כח אדם גדול ואיכותי. בכל אתר יש את כל הציוד הנדרש לצד צוותים מקצועיים. אנו עובדים בשיתוף פעולה עם מכללות מתאימות לצורך הכשרה מקיפה של עובדי השטח בכל עת ומקפידים על ההוראות בחומרה. אנו מקווים כי לא תצא חלילה תקלה תחת ידינו ושומרים ככל הניתן על היקר מכל – חיי אדם.

(מוסף נדל"ן תשפ"ב)

הפוסט מה הקורונה עשתה לנדל"ן ומה יקרה ב-2022? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשכמעט לכולם יש כבר סטים מהודרים, ככה שעה לפני החג, יש מנהג כזה באחד הדוכנים לתת בעיטה אחת בשולחן עצמו וכל האתרוגים מתגלגלים

את השנה הזאת שהוכתרה בתור: תהא שנת פרטים בהמשך, אפשר להכתיר גם בתור שנת הארעי. אין שום דבר קבוע בלשלוח ילד להסעה בשבע וחצי ולהוריד אותו ממנה בשבע שלושים וחמש כי בדיוק קיבלנו הודעה על בידוד. אין שום דבר יציב בלקבוע הופעה, סדנא, ארוע ושעתיים לפני זה לבטל הכל ולהיתקע בבית עם חמישים עוגות.

כל הקטע הזה של התחלות חדשות: תיכון, לימודים אקדמאים, עבודה מעניינת, שבהן נפתחת שנה חדשה, שעל ידן בעצם מוגדרת שנה חדשה, לא קורה. נרשמים, נפתח בזום, לא נפתח בכלל, נפתח, באים, חוזרים, בידוד, התכנית מקרטעת ונסגרת עד להודעה חדשה. לפני ימי הקורונה- זאת אומרת תמיד, ההתחלות החדשות סימנו מעברים פנימיים, עכשיו אני חושבת איך מסמנים מעבר פנימי, איך מזהים גדילה אם אין בה התחלה ברורה חדשה?

בסוכות יושבים שבעת ימים גם לשם תחושת הארעי. שהבית היציב שלנו והיומיום הברור מאליו לא יעלו לנו לראש. שלא נתבלבל לחשוב שכוחנו ואפסנו עוד וביציבות נשים מבטחנו. צאו קצת, תתנערו, תשנו תחת קצת שמים, ירד עליכם גשם באמצע הלילה, יהיה קר נורא, יהיה חם נורא, יהיה צפוף, יבואו אורחים יהיה צפוף ביחד, יהיה שמח.

אבל עכשיו, תקופה ארוכה הארעי גדול מההרגל. היציבות- הכלכלית, התעסוקתית, החברתית, המשפחתית, מתערערת, ואין הרבה יציבות תחת רגלינו. זהויות עמוקות של אנשים מתערערות, אנשים שפוטרו, שהוצאו לחל"ת, שהיו מורים מצוינים בכיתה אבל בזום הם לא כל כך טובים, אנשים שבנו זוגיות וילדו ילדים על סמך סדר העולם הנורמלי בו בחלק מהזמן נמצאים בחיק המשפחה ובחלק אחר, נתח גדול ומשמעותי, יש 'מקורות הזנה' אחרים מבחוץ: יש מסגרות לילדים, יש חברים מהעבודה, יש כשרונות וכוחות ואיזונים מבחוץ שאין בבית, והנה- הבית נדחס להיות הכל הכל כל הזמן. וזה מאתגר מאד מאד.

בשוק ארבעת המינים במאה שערים ימים ארוכים של הכנות. כל חנויות כלי הכסף הקטנות מתמלאות בארגזי קרטון ובקונים שמצטופפים לבדוק אתרוגים עם משקף של יהלומנים, להידקר מהשפיץ הסגור של הלולבים, ולספור עלי הדסים. אחרי כל זה, כשכמעט לכולם יש כבר סטים מהודרים, ככה שעה לפני החג, יש מנהג כזה באחד הדוכנים לתת בעיטה אחת בשולחן עצמו וכל האתרוגים מתגלגלים. הבעיטה לא חזקה בשביל להרוס הכל ולפסול אתרוגים, אבל מספיק חזקה לערער את השולחן עליו הם מונחים. אתרוגים יפים שלא נפגעו נמכרים בזול ממש ואנשים קונים אותם במחיר שהם יכולים לאפשר לעצמם, יש גם אנשים שקונים מהם סתם בשביל להוסיף לאוסף. לג. חבר שלנו יש אוסף כזה, 'אתרוגי שולחן הפוך דקה לפני החג' והוא מציג אותו כמו בתערוכה בסלון של הבית.

אתרוגים שעד לפני רגע נהגו בהם בזהירות, מיששו בעדינות, עטפו בפשתן כמו תינוק, מוטלים עכשיו והערך שלהם ירד פלאים. אבל במחשבה שניה, אולי ירד רק הערך הכלכלי, המחיר האבסולוטי. אבל הערך הפנימי שלהם נשאר גבוה- עכשיו, מוטלים על הרצפה, הם הפכו לאתרוגים שווים לכל נפש, שגם מי שידו לא משגת יכול כעת להשיג.

אולי האתרוגים האלה הם גם מה שקורה בארעיות שנת הקורונה הזו. דברים כמו תכנון או הרגל או שהות עם המשפחה שהיה להם ערך ברור ומוכר מקבלים בעיטה, מתערערים, נזרקים אל הרצפה והערך שלהם נמדד מחדש- כמה אנחנו מצליחים לחיות בלי תכנון? כמה אנחנו מצליחים לשחרר הרגלים ולבנות הרגלים חדשים? וכמה נראה בארעיות פתח לחידוש, הזדמנות לעשות שינויים שאולי מחכים לנו כבר הרבה זמן?

ואיך נתמודד עם הארעיות שהופכת בחיינו לאושפיזין של קבע?

(סוכות – האזינו תשפ"ב)

הפוסט כשכל מה שהכרנו התערער הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מזה כשנתיים, מאז התחדדה היריבות בין הימין למרכז-שמאל, וירדה מהפוליטיקאים לאזרחים שהחיידק הפוליטי טבוע בהם, והעיסוק בהצהרות ובתככים שבין המחנות הוא לחם חוקם לילה ויום, נעלם הקשב בשיח הכללי. בקושי שומעים את השני, בטח שלא מקשיבים לו. כך בציבור, כך בתקשורת. אמור לי מי אתה ואומר לך מה תכתוב בשבוע הבא. לצד הביביסטי או לצד הבנטיסטי. אישית, במפגשים חברתיים אימצתי לי את 'וידום'. אם לא מקשיבים, אפילו שעושים פוזה של שומעים, בשביל מה להשחית מלים? (אני זוכר את אחד הר"מים שלי (וזה היה מזמן), שאמר שעפ"י הארי זצ"ל מוקצב לכל אחד את מספר המלים שלו וכשמגיע לכך, נפטר מן העולם. אז למה לבזבזן לריק?). אבל הכלל האמור אינו חל על המדור הזה, אז קדימה. ביקור בנט בוושינגטון. כשפורסם שהפגישה הרשמית תהיה בת 25 דקות בלבד, עלצו חבריי הביביסטים ואמרו: 'אתה רואה מה שווה הבנט שלכם? מקבל כולה 25 דקות'. כשנדחתה הפגישה בגלל הפיגוע בקאבול, הוסיפו: 'אתה רואה, גם הקב"ה לא אוהב את בנט'. (כשלבסוף ארכה הפגישה יותר משעה הם העדיפו לשתוק). ולאחר שהתקיימה כבר הפגישה, אך נכנסה לשבת זמן ישראל, היו שעשו מזה חוייזק. 'הנה, אמרנו לכם, בנט רפורמי'. וזה, בעיניים שלי, כבר שיא עולם באבסורד. לא מבין. בארה"ב עוד לא נכנסה שבת (וכל לוח הזמנים נגזר לפי זה). אז מה בדיוק הבעיה? מה, יהודי, אפילו ישראלי, שנמצא בארה"ב, צריך לשמור שבת גם עפ"י שעון ארה"ב וגם עפ"י שעון ישראל? מה בדיוק רציתם? (אגב, לשכתו הוציאה את ההודעה והצילום על הפגישה רק לאחר צאת השבת בישראל). אבסורד שני, הפעם מפרי הגיגיה של חה"כ גלית דיסטל אטבריאן (ליכוד) (בחיי, יש כזאת חברת כנסת) שהפיצה סרטון מפגישת ביידן-בנט, בו נראה כאילו ביידן נרדם וכתבה: "משום מה התקשורת הישראלית נרדמה בעצמה ולא שמה לב לקטע ההיסטורי הזה. חשבתי שבכל זאת כדאי שתכירו". נכון ליום שני השבוע, יותר מארבעה מיליון איש צפו בקטע הזה. אבל מסתבר, שלא ביידן נרדם, אלא אותה חברת כנסת נרדמה בשמירה. פשוט לא בדקה. כתב ערוץ 7, יוני קמפינסקי, שהיה בזמן הפגישה בחדר, קרוב מאוד למקום שבו ישב הנשיא, החליט לעבור על הסרטון הרשמי שצולם במפגש ובאמצעות תקריב להבין את המתרחש. לדבריו, בתקריב מלא ניתן לראות את עיניו של הנשיא פתוחות, ורק נוטות מטה. ואנו נשאל: תגידו, אין לחברת הכנסת ול-4 המיליון שצפו, במה להתעסק? מה עם המהות? בנט אמר שהשיג את מטרות הביקור. לא ניתן לצפות שיגיד אחרת. אף אחד באמת לא יודע לא רק מה הוסכם שם, אלא גם איזה חלקים ממה שהוסכם שם אכן ימומש. מספיק דברים כבדים על השולחן. איראן, חימושים לישראל, חמאס, הפלשתינים, מה לא. אפילו הוויזות (עניין שולי שבשולים לעומת הנושאים האחרים). ובמה מתעסקים- בנרדם או לא נרדם, בנכנס לשבת או לא. וחוץ מזה, גם אם לא אוהבים אותו, גם אם מתים שילך הביתה, נכון לעכשיו נפתלי בנט הוא ראש ממשלת ישראל ובשמה ובשמנו הוא נסע לוושינגטון בראש ובראשונה לחיזוק ביטחון המדינה הזו, אז להתפלל/לקוות לכישלונו שם? מישהו השתגע. ולא, אני לא במחנה הבנטיסטים.

טרמפ על התנ"ך

תאמינו או לא, ראויה או לא (אני בוחר באופציה השנייה), ד"ר יפעת שאשא-ביטון היא שרת החינוך במדינת ישראל. בחירה ישירה של הפטרון הפוליטי שלה גדעון סער (זוכרים? זה ששאף להיות ראש ממשלה), שאם נבחן אותו עפ"י הנבחרת שהציב ברשימתו, לא לגמרי הייתי סומך עליו. כך או כך, הגברת העומדת בראש משרד החינוך של מדינת היהודים, בדיון ההיערכות לפתיחת שנת הלימודים אמרה, בין השאר: "אפשר ללמוד פחות פרקים בתנ"ך ולתת יותר מקום להיבט החברתי". אין לי בעיה עם ההיבט החברתי. אדרבא. אבל מה מצאת להציע להוריד דווקא בתנ"ך? יש לך מושג כמה מעט לומדים תנ"ך במערכת החינוך? (כן, גם בממ"ד ובישיבות התיכוניות והחרדיות כאחד). ביטון מייצגת מפלגה סמי ימנית. מן הראוי שתדע עד כמה לימוד כדבעי של ספר התנ"ך מעמיק את הזיקה לארץ ישראל ולעם ישראל. כיוון שהיא ד"ר, אני בטוח שהיא יודעת את זה, מה שמביא אותי למסקנה שהיא התבטאה כפי שהתבטאה, כי ידעה שכך מישהו יתייחס אליה שלא בעניין מחדליה בטיפול בקורונה. שכן, מה מנע ממנה להציע להוריד משיעורי ההתעמלות, למשל? או מספרות כללית וכדומה?

כמוצא שלל רב

זה מה שהאמריקאים, ביציאה המבוהלת שלהם מאפגניסטן הותירו ל'חברים' מהטאליבן: ציוד צבאי בשווי 85 מיליארד דולר הכולל, בין השאר: 75,000 כלי רכב, 200 מטוסים והליקופטרים (לטאליבן יש עכשיו יותר מסוקי בלק-הוק מאשר ל-85 אחוז מהמדינות בעולם), 600 אלף רובים, ציוד לראיית לילה וגם מאגר ביומטרי מתקדם שכולל את כל האפגנים ששיתפו פעולה עם ארה״ב ב-20 שנה. ומדובר ברבבות אפגנים, שחייהם תלויים כעת על בלימה. הביזיון הזה ילווה את ביידן בהמשך כהונתו ולכו תדעו אם לא יגרום לקיצורה (מודה, לא בדיוק קשור לטור הזה, אבל כמעט נפלתי מהכסא כשקראתי על הנתונים דלעיל, אז שיתפתי).

מי צריך שת"פ ביטחוני?

רק שב רה"מ נפתלי בנט ארצה, עוד בטרם הספיק לפרק את המזוודות (לא, הוא לא לקח עמו לארה"ב כמה מזוודות מלאות בבגדים לכביסה), וכבר מיהר שר הביטחון בני גנץ, מלווה במתאם הפעולות בשטחים, בשר לנושאים אזרחיים ובאנשי מקצוע, לפגישה עם יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס. עפ"י ההודעה הרשמית, גנץ אמר ליו"ר הרש"פ כי ישראל נכונה לשורת צעדים שיחזקו את כלכלת הרשות הפלסטינית. עוד דנו השניים בעיצוב המציאות הביטחונית, האזרחית והכלכלית באיו"ש ובעזה. בסיום הפגישה המקצועית נועדו גנץ ואבו מאזן ב-4 עיניים. מפלגתו של סמוטריץ' הגיבה לפגישה זו: "הניסיונות של בנט ואנשיו להמעיט בחומרת המפגש והשלכותיו לא יצליחו להסתיר את האמת: אחרי שנים שבהן הימין הפך את אבו-מאזן ללא רלוונטי בשדה המדיני, ובמאמצים כבירים חנק למוות לאיטה את אופציית המדינה הפלשתינית והוריד אותה מהשולחן, ממשלת בנט מחזירה את אבו-מאזן לקדמת הבמה כשחקן במגרש הבינלאומי, מנשימה אותו מלאכותית, מחזירה לחיים את התהליך המדיני ומזמינה לחץ בינלאומי לכניעה ונסיגות ולחלוקת הארץ".

כמו כן, בעקבות הידיעה שגנץ הסכים שישראל תעניק לרשות הפלשתינית הלוואה של חצי מיליארד שקל, טען סמוטריץ': "ממשלת ישראל יצאה למסלול עוקף לחוק קיזוז משכורות מחבלים ומעבירה מאות מליוני דולרים לאבו מאזן. ישראבלוף שבו מקזזים לכאורה ביד אחת ומעבירים "הלוואה" ביד השנייה. העברת הכספים לרשות הפלשתינית מבלי להתנות זאת בהפסקת העברת המשכורות למשפחות המחבלים, מעודדת את הטרור ופוגעת במאבק העולמי בו. באיזו זכות מוסרית תוכל מדינת ישראל לתבוע מהעולם להפעיל לחצים על מדינות וגופים תומכי טרור אם היא בעצמה תומכת כלכלית בישות שמעודדת טרור במישרין?!".

בעיניים שלי, הכי קשה היא ההדלפה לפיה גנץ הבטיח לשקול מסירת גופותיהם של 80 מחבלים המוחזקות
בידי ישראל. אם זה יקרה, לפני שגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל יוחזרו לישראל ולמשפחותיהם,
אין זכות קיומית ומוסרית לממשלה הזו ולו לרגע אחד נוסף. ולקינוח, אפרופו פגישת גנץ-עבאס. מי אמר את המשפטים הבאים?: ״אבו מאזן טרוריסט ואיתו לא מדברים״ ו-״העולם כמה לאמירה ברורה של ישראל שאבו מאזן
אינו פרטנר״. נפתלי בנט לפני שנים ספורות. ותודה לח"כ שיקלי, שהזכיר.
אז בשורה התחתונה. לא יודע מה הבטיח גנץ לעמיתו. לעצם הפגישה, רק אזכיר, ששיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלשתינית מנע לא מעט פיגועים בשטחיי ישראל. אם אינני טועה, אך לפני כשבועיים, הוחזר, בסיוע אנשי הביטחון של הרש"פ, אוטובוס מלא בחיילים קרביים שטעה בדרך ונכנס לתחומי הרש"פ. זאת ועוד. הרי לכולם ברור, וגם רה"מ בנט הכריז על כך במפורש, ש"אין שום תהליך מדיני מול הפלשתינים וגם לא יהיה" (נכון, הוא שיקר כבר יותר מפעם אחת ולך תדע… אבל זה מה יש). במצב שכזה, בעיניים שלי (ואני נערך לקריאות 'יא שמאלן אחד'/ 'עוכר ישראל', מצד חלק מחבריי) חשיבות הדיאלוג ושיתוף הפעולה הביטחוני- מודיעני עם הרש"פ הוא דבר שלא ניתן להמעיט בחשיבותו ובערכו. אז זה יפה לצעוק מעל כל במה, לתקוף ולתקוף, אבל אולי כדאי לעצור ולחשוב רגע לפני אם יש על מה להוציא קיטור?

על השיפוד

ברגע שראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, לא שלל את האפשרות כי בעתיד הוא עשוי להתמודד על ראשות הממשלה, ובהינתן שעמדותיו קרובות יותר לימין מאשר לשמאל, ברור היה כי זו רק שאלה של זמן, ולא הרבה זמן, שחברים יקרים בתקשורת ינסו "לשפד" אותו, לחפש בו פגמים כדי להכשיל את האפשרות שיצליח להגשים גם שאיפה זו. נכון לעכשיו הלבישו לו שני דברים. השבוע, אחד מהם כבר מאחוריו. פרקליטות המדינה הודיעה כי בדקה את הטענות כאילו כהן חשף בתוכנית 'עובדה' פרטים סודיים ביותר וקבעה כי הדברים שאמר נבדקו קודם לכן ע"י הצנזורה וזו מצאה כי אין מקום למנוע פרסומם. נכון לעכשיו יוסי כהן, שהמדינה חיבת לו כל כך הרבה, נמצא בפסק זמן מתבקש, אך ברגע שיתייצב על המסלול הפוליטי, ימשיכו להציק לו. סביר שעור הפיל שגידל במהלך שירותו במוסד, יעמוד לו.

משולשים כשרים, על-תנאי

'סקופ' של יוסי שטארק באתר 'בחדרי חרדים': 'הונאת כשרות חמורה': צעירים ערבים שמועסקים על ידי יהודים מוכרי הדסים לקראת חג הסוכות, תיעדו את עצמם ממיינים הדסים ומסדרים אותם באריזות פלסטיק, עליהן מופיעה חותמת כשרות של אחד מבתי הדין. מורי הוראה: "אין צד להקל, הדבר אסור לחלוטין". סוף ציטוט. האמת? כשקראתי, לא הבנתי מה הבעיה. שאלתי והסבירו לי, שמילא להכניס לניילונים, אבל למיין? ממתי ערבים מוסמכים לבדוק את המשולשים שבהדסים? החכמתי. בכל מקרה, איך כתוב: "אל תסמכו בנדיבים בבין אדם שאין לו תשועה"? בידקו בעצמכם, מה הבעיה.

חכמים היזהרו בדבריכם

מעשה שהיה. בשבוע שעבר חרכה את הרשת קלטת בה נשמע הרב דב ליאור, לשעבר רבה של קרית ארבע-חברון משיב לשיחת טלפון של בחור מבת-עין בשאלה האם להתחסן נגד קורונה. האמת? כששמעתי את הקלטת גירדתי את מה שנשאר על פדחתי, כלא מאמין. אשתף אתכם בעיקר. "גם אני מתנגד לחיסון. אני לא יכול להגיד למישהו שלא יתחסן אם הוא חושב שזה מועיל, אבל עצם זה שכאילו מכריחים את הציבור להתחסן זה עניין של החברות המייצרות את התרופות, זה מכרה זהב עבורן והעויילם גולם הולך אחריהם… לפתח תרופות לוקח שנים ארוכות לראות שאין תופעות, כאן הם עושים ניסיון ואנו שפניי הניסיון שלהם… אל תאמין להם… זה שקר ורשעות… כולם אידיוטים, לי אין אמון בהם. אם זה היה ברור שמועיל- בבקשה". הקלטת הזו, שברור שלא הופצה ע"י מקורבי הרב ליאור אלא ע"י אחד מחבורת התמהונים שקידשו מלחמה נגד החיסון, היכה גלים, שכן הרב דב ליאור, תלמיד חכם כבר לא צעיר, ובטוח מודע לסכנות כמו גם להשפעה הרבה שיש לדבריו על קהל שומעי ליקחו.

בלשכת הרב ליאור הגיבו (הדברים הובאו באתר בשבע) כי "ההקלטה שמופצת ביממה האחרונה הוקלטה כנראה לפני למעלה מחצי שנה. דברי הרב ליאור נאמרו כתשובה לאדם פרטי ששאל את הרב שאלה בטלפון ולא כהדרכה לציבור. הדברים הוקלטו ללא ידיעתו של הרב ליאור ופרסומם לציבור הינו נגד דעתו של הרב". עוד ציינו כי הרב ליאור לא פרסם את דעתו בנוגע לחיסונים באופן פומבי והוא נותן הדרכה אישית וספציפית לכל שואל. "התנגדותו של הרב ליאור הינה בעיקר בנוגע לכפיה על הציבור להתחסן, והוא אינו מתנגד לקבלת החיסונים. הרב ליאור מפנה את השואלים אותו לקבלת הדרכה רפואית בנושא (ולא הדרכה הלכתית) ובעקבותיה על כל אדם לקבל את ההחלטה האם ברצונו לקבל את החיסון או לא".

אז, בעיניים שלי, רב במעמד כרב ליאור אמור לדעת שדבריו מקבלים הד עצום. אם לא נכון לפרסמם, מן הסתם גם לא נכון לאומרם. לא? גם לא שמענו בקלטת שכבודו אמר לשואל- "זה רק לך, לא לאחרים".

ובתוך כך, נזכרנו, שח"כ איתמר בן גביר, שנדבק בקורונה ומחלים ב"ה, רואה ברב דב ליאור מורו ורבו. שאלנו את בן גביר, נו? מה אתה אומר על דברי הרב בנדון? בן גביר: "הרב ליאור הוא גדול דור ומורה ורבה של 'עוצמה יהודית' ואני מעריך אותו הערכה עצומה! יחד עם זאת, לא שמעתי בשיחה שמדובר בהוראה הלכתית ואני עצמי הלכתי להתחסן וממליץ על חיסונים. בענייני רפואה אני בעיקר מתייעץ עם רופאים בדיוק שכאשר מדובר בענייני הלכה, אני בעיקר מתייעץ עם רבנים". אהבתי.

ולפני האייטם הבא. אני בטוח שמן דהוא מחבריי ישאלני, אז בשביל מה הבאת את הקטע הזה? סהדי במרומים, כדי להזכיר לרבנים ולאחרים, ש'אין סודות בחברה', ושעוף השמים יוליך את הקול. לא רוצים שהדברים יתפרסמו? שימרו אותם בבטן. אחרת, אל תבואו אח"כ בטענות או בהסברים מתחכמים. ואם חסכתי פדיחה אחת- היה שווה.

(ניצבים תשפ"א)

הפוסט בשם מי טס בנט לוושינגטון? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. בפרשה זו מובאת ברית בין עם ישראל לבין הקב"ה, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"ט ט'). הברית חלה על העם כולו כיחידה, וגם על כל פרט. במעמד הברית שותפים ראשי השבטים, הזקנים והשוטרים, וכוללת בתוכה את עם ישראל לדורותיו, "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת…כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם….וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם י"ג-י"ד). אין מדובר בברית נקודתית, עם ישראל לדורותיו, בכל מצביו, נכלל בברית הזאת.

בהמשך הפרשה מוגדרת הערבות ההדדית שיש בעם ישראל "הנסתרות לד' א-לקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". מכאן אמרו חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", או בניסוח אחר "כל ישראל ערבים זה לזה". משני הנוסחים עולה שעם ישראל נחשב כגוף אחד המורכב מהרבה פרטים, וכל פרט משפיע על הכלל ועל כל הפרטים האחרים. בתחילת פרשה זו, נפנה משה לעסוק בבעיה תיאולוגית מתבקשת, דהיינו חשבון האומה לעומת חשבון היחיד. שהרי "התנהגות העם" אינה אלא בבואה סטטיסטית של מכלול ההתנהגויות של היחידים, ואיך ניתן לקיים נכוחה את כל החשבונות האלה יחד? וכך הוא אומר, "פן יש בכם איש או אשה… אשר לבבו פונה היום מעם ד' א-לוקינו… והתברך בלבבו לאמור, שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך…לא יאבה ה' סלוח לו…" (שם, י"ז). שרירות הלב המתוארת כאן כסכנה, קשורה במין הרגעה עצמית "שלום יהיה לי", באופן שאדם הדואג רק לעצמו מפקיע את מעשיו מכל ממד של אחריות כוללת.

דין ערבות מהווה גורם הלכתי, ולא רק מוסרי-ערכי, מקורו בדברי רש"י "אף על פי שיצא מוציא – שהרי 'כל ישראל ערבין זה בזה' למצות" (ראש השנה כ"ט ע"א ד"ה 'חוץ'). כלומר, אדם יכול להוציא ידי חובה את חברו בברכות ומצוות מכוח הערבות ההדדית, כל אדם מישראל קשור לקיום המצוות של חברו.

הרב ליכטנשטיין טוען כי מעבר לערבות הפרטית קיימת גם ערבות כללית יותר המוטלת על כל יחיד מישראל – ערבות שלטונית וחברתית. ערבות זו אמורה להתעורר אצל כל יחיד הרואה את עצמו כחלק מחברה, אולם נראה שהיא מתחדדת כאשר מדובר על החברה היהודית בארץ ישראל. נדמה, שהסיבה שבארץ נדרשת ערבות ברמה גבוהה יותר, היא משולשת, ראשית, הישיבה בארץ מעלה צרכים רבים ומשימות רבות בהן יש לעמוד (פיתוח חברה, מדינה וכדומה), וממילא הצורך באחריות הדדית גדל. שנית, היכולת ליצור ערבות הדדית, גדלה כשעם ישראל יושב בארצו תחת חסות מדינה משלו, וממילא במצב כזה עולה הדרישה לכך בצורה יותר אינטנסיבית. ושלישית, ארץ ישראל, מבחינת אופייה וקדושתה, מחייבת רמה גבוהה יותר של ערבות.

אנו כעת בעיצומה של התפרצות נוספת של נגיף הקורונה, העלולה להביא עמה תחלואה קשה, ולהגיע למצב של סכנת חיים לאנשים רבים שנמצאים במצבי סיכון. מאידך, זכה העולם שנמצא חיסון שגורם למערכת החיסון להכיר את המחלה ולפתח כנגדה נוגדנים. בכדי שהחיסון ימנע את התפרצות המחלה- יש צורך בהתחסנות של הציבור.

על פי ההלכה היהודית אדם ששותף למהלך זה ומתחסן – מקיים את המצוות הבאות. א. "לא תעמוד על דם רעך". רש"י הדגיש, "לא תעמוד על דם רעך – לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך" (סנהדרין ע"ג ע"א, ד"ה קא משמע לן). כלומר יש לעשות את מירב המאמצים בכדי שאנשים שנמצאים בסיכון לא יחלו בקורונה. ב. מצוות השבת אבדה, נטבע בנהר, מניין שאתה מצווה על השבתו? תלמוד לומר 'והשבותו לו' – קרא יתירא הוא למדרש  השב את גופו לעצמו". כלומר, בחזרתה על הציווי להשיב את האבידה בניסוח כללי יותר – "והשבֹתו לו", מרחיבה התורה את הציווי, והוא כולל לפיכך אפילו הצלת חיים. ג. מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים פ"ד פ"ט). הרמב"ם כתב "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות – מצוות עשה להסירו ולהשמר ממנו להזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תשים דמים". ד. מצוות "ואהבת לרעך כמוך", במשנה נאמר "וכל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין פ"ד מ"ה). על ידי החיסון מציל את נפשו ונפש אחרים עמו. ה. מצוות ערבות הדדית. במשנה נאמר "ואל תהי רשע בפני עצמך" (אבות פ"ב מי"ג). ר' עובדיה מברטנורא ביאר "אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך". הערבות ההדדית מחייבת כל יחיד להתחסן כדי שהחיסון של כלל הציבור יועיל גם לאלו שאינם רשאים מטעמים שונים להתחסן. חובה עלינו בימים של ערב ראש השנה להפוך את השיח למחבק ומאחד, כולנו ניצבים היום בפני אתגר משותף, להבין ולהפנים מהי אחריות קולקטיבית ומהי 'ערבות ההדדית'. אם יושרה, כנות וטובת העם תהיה לנגד עינינו, אנו צועדים אל שנה ועתיד טובים יותר.

(ניצבים תשפ"א)

הפוסט להתחסן – זו בעצם מצווה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.