דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
השוטרות הסתובבו, אחת הוציאה טבלט ותקתקה בציפורניה הארוכות. "בקשה", היא לעסה את המסטיק שלה והראתה למוכרת: "חמש מאות שקל, הקנס ישלח אליך הביתה".
החורף כאן. גשם וקר והירוק מתחיל לכסות את הארץ. כבר חשבתי שלא יגיע, שיהיה חם וצהוב עד הקיץ כמו שרשרת חמסין אחת ארוכה. כל שנה אני חוששת שזה מה שיקרה, כל שנה אני מופתעת שבסוף הוא בא ויש אפילו ימי שלג לפעמים.
החרמון כבר כוסה שלג ואלפי גולשים, בוני בובות וזורקי כדורים עלו על ההר.
אני נזכרת ששנה שעברה עלינו גם אנחנו. רצינו לשבור את שגרת הקורונה, להתאוורר בין הסגרים או הבידודים או אני כבר לא זוכרת מה בדיוק מרוב שהימים הפכו עיסה אחת. עלינו לחרמון אבל לא הגענו מרוב עומס.
"לא נורא", אמרנו לילדים, השלג לא יודע להבחין בגדרות אתר החרמון והוא ירד גם מחוץ לשערים. אז מצאנו מדרונות עם שלג שנערם והלכנו להחליק קצת ולהירטב הרבה. יש אנשים כמובן, אירופאים נגיד, שיש להם ציוד מתאים: כפפות וכובעים ומעיל ונעליים. ואנחנו? הכפפות שניקנו ב"רמי לוי" נרטבות ברגע, כנ"ל הנעליים, תוך חמש דקות כבר לא מרגישים את אצבעות הרגליים, הילדים בוכים: "אמא, קר לי" ומחפשים בקדחתנות בבגאז' של האוטו את זוג הגרביים הנוספות שהבאנו, כאילו הם לא יירטבו גם עוד דקה.
בכל אופן, אם כבר גולשים מקצועיים אנחנו, למה שנגלוש על שקיות ניילון? לפני העליות לחרמון, בצידי הדרכים מכרו דרוזים מגלשות פלסטיק. עצרנו להצטייד. היו שם הריח של הסחלב, האדים של הפיתות, הסירים המלאים בתירס חם מתבשל. הדרוזים האירו פנים אל העסקים שטיפה מתאוששים, עם ישראל קנה, שתה, נשנש ונשם קצת לרווחה.
פתאום, עצרה לידינו ניידת משטרה, שתי שוטרות צעירות מאד יצאו מתוכה ובזלזול מופגן העירו למוכרת הדרוזית שבגילה יכלה בקלות להיות אמא של שתיהן.
הן אמרו לה: "סליחה, את יודעת שפה זה עדיין מדינת ישראל, נכון?" והיא השפילה את הראש ואמרה: "כן". "ואת יודעת", הן המשיכו, "שעדיין יש קורונה?" והיא אמרה "כן". הן העירו לה על זה שהיא היתה עם מסכה על הסנטר. אבל זה לא ה"מה", זה ה"איך". בזלזול, בהתנשאות, בצחקוקים. העירו והסתובבו ללכת.
המוכרת, שכבר מזמן עטתה את המסיכה היטב נשמה לרווחה מתחתיה ואז הן הסתובבו, ביחד, כאילו הן שתי בובות מתואמות, אחת הוציאה טבלט ותקתקה בציפורניה הארוכות.
"בקשה", היא לעסה את המסטיק שלה והראתה למוכרת: "חמש מאות שקל, הקנס ישלח אליך הביתה".
המוכרת המופתעת ניסתה להתחנן: "מיד שמתי מסיכה", אבל זה לא עזר. היא ביקשה שיבטלו, שיסתפקו באזהרה, וזה לא עזר.
צמד השוטרות, הציפורניים והמסטיק נכנסו לניידת. אחרי שהן נסעו היא כמעט בכתה. "אין עסקים כבר שנה, לא מוכרים כמעט כלום. את יודעת כמה בתים אני אצטרך לנקות בשביל חמש מאות שקל?"
הצטערתי מאד. הצטערתי על המרדף האנושי שנכנסנו אליו; מרדף אחר פרנסה, מרדף בין שוטרים לאזרחים, מרדף שגם אם הוא צודק הוא מוציא צדדים לא נעימים, גם אם אפשר לעשות אותו בעדינות יותר, להבין את מי שמולך. כל צד כבר התבצר בדרך שלו ובה הוא הולך.
השנה שלג שוב, הקורונה מפנה לאט לאט את מקומה, נותנת לשלג לרדת לבן ויפה.
אולי גם הגשם ישטוף את הכל, אנשים יחזרו להתפרנס בכבוד, להעיר על מה שצריך- בדרכי נועם. לשתות יחד סחלב בדרכים בנחת, ואולי אפילו לחייך – לא מתחת למסכה.
אמן.
(משפטים תשפ"ב)
