כמה חשוב שחוזרים לבתי הכנסת

החזרה ממנין החצרות לבית הכנסת היא מורכבת. היא תהיה קלה יותר, אם נאמץ חלק מהיתרונות שהיו קיימים במנייני החצרות

ייחודה של פרשת קדושים שהיא נאמרה במעמד כל ישראל – "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". וכך מסביר רש"י את הצורך שפרשה זו תאמר לכל הקהילה: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה". רש"י סבור שפרשה זו נאמרה בהקהל בשל חשיבותה, שכן הרבה מצוות כלולות בה. אולם, ניתן לומר אחרת; המטרה בהתקהלות היא כי רק כך יוכל אדם להגיע למדרגה של "קדושים תהיו".

וכך כותב ר' קלונימוס עפשטיין בספרו "מאור ושמש" בפרשתנו: "פרשה זו – של קדושים תהיו, בהקהל – היינו שאי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה, אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עִם הַקָּהָל בעבדות ה', מפני שרוב גופי התורה תלויין בה, דהיינו תפילה בציבור ודומיהן".

לדבריו, אדם יכול להגיע לשלמות בעבודת השם רק אם הוא יהיה חלק מקהילה.

דברים חריפים וברורים ביחס לחשיבותה של קהילה כחלק מעבודת השם נאמרו על ידי הגרי"ד סולוביצ'יק (בתוך:דברי הגות והערכה): "גם היחיד, וגם הקהילה הם ברואי הקב"ה, שהוא המקור הבלעדי לתחושות הקהילה היהודית. האדם עומד בזכות עצמו אך כדי להגשים את יעודו, ולהיות אדם שלם עליו להיות חבר בקהילה. הקהילה היהודית איננה קיימת רק לטובת תועלות פרטניות מסוימות, הקהילה היהודית היא קהילה שמתפקדת כישות עצמית".

מחד גיסא, הקהילה היא ישות עצמאית ובאמצעותה אדם יכול להגשים את ייעודו. מאידך גיסא, אסור שהקהילה תטשטש את הייחודיות של כל פרט שחבר בה. כל אדם תורם את חלקו שלו לקהילה תוך כדי שמירה על ייחודו. להיות חלק מקהילה זו תביעה מאתגרת, שכן לשם כך נדרש אדם לצמצם את ה"אני" שלו ולפנות מקום גם למישהו אחר. אחת ממשימותיה ואתגריה של הקהילה היא התפילה וכך כותב הגרי"ד:

"קהילת התפילה חולקת בקשות משותפות וכאב משותף. ההלכה היהודית הורתה אף ליחיד כשהוא מתפלל לבדו שידבר בלשון רבים, ויכלול חברים אחרים בקהילה בזמן שהוא פונה לא-ל, גם רבים שפונים לא-ל מבקשים בעצם בקשות לכל הפרטים בקהילה בכללם הם עצמם".

עטיית המסכה היתה אחת מסמליה של מגפת הקורונה. כעת, הוסרו המסכות והמרחבים הציבוריים חוזרים להיות כבעבר. מצד אחד המגפה גרמה ליוזמות קהילתיות ונחשפנו לכוחה האמיתי של הקהילה לסייע לעצמה בשגרה ובחירום. אך מצד שני, משהו מהרקמה הקהילתית נפגם. דוגמא לכך ניתן להביא ממנייני החצרות. מניינים אלו נתנו מענה גם לאלו שחשו קשיים שקיימים בבית הכנסת הקהילתי, והם מעדיפים מניינים אלו גם בשעת שגרה. מצד שני, בית הכנסת הוא המקום שבו הקהילה מתכנסת, והשאיפה היא להגיע למציאות של "ברוב עם הדרת מלך", אך מי שמתפלל בתוכו נדרש לוויתור מסוים לטובת הכלל. בימות החול, כל אחד עסוק בעיסוקיו ומתפלל במקום שקרוב לעבודתו. אולם דווקא בשבת ניתן לחוש בעוצמתו של בית הכנסת. בשעה שכל הקהילה מתפללת בתוכו ניתנת הזדמנות לציבור כולו להיות שותף בשמחתו של היחיד וחלילה גם שותף לצרותיו. זו הזדמנות שיש לכל אחד להאיר פנים לאחר ולומר לו "שבת שלום", להעניק תשומת לב ואף לחוש בחסרונו של שכנו.

החזרה ממנין החצרות לבית הכנסת היא מורכבת. היא תהיה קלה יותר, אם נאמץ חלק מהיתרונות שהיו קיימים במנייני החצרות למרחב של בית הכנסת הקהילתי. יש צורך לתת תשומת לב למשך הזמן של התפילה, לסגנונה, לניסוחה ולתת הזדמנות להתחדשות ולריענון של הקיים.

(קדושים תשפ"ב)