כשכל מה שהכרנו התערער

כשכמעט לכולם יש כבר סטים מהודרים, ככה שעה לפני החג, יש מנהג כזה באחד הדוכנים לתת בעיטה אחת בשולחן עצמו וכל האתרוגים מתגלגלים

את השנה הזאת שהוכתרה בתור: תהא שנת פרטים בהמשך, אפשר להכתיר גם בתור שנת הארעי. אין שום דבר קבוע בלשלוח ילד להסעה בשבע וחצי ולהוריד אותו ממנה בשבע שלושים וחמש כי בדיוק קיבלנו הודעה על בידוד. אין שום דבר יציב בלקבוע הופעה, סדנא, ארוע ושעתיים לפני זה לבטל הכל ולהיתקע בבית עם חמישים עוגות.

כל הקטע הזה של התחלות חדשות: תיכון, לימודים אקדמאים, עבודה מעניינת, שבהן נפתחת שנה חדשה, שעל ידן בעצם מוגדרת שנה חדשה, לא קורה. נרשמים, נפתח בזום, לא נפתח בכלל, נפתח, באים, חוזרים, בידוד, התכנית מקרטעת ונסגרת עד להודעה חדשה. לפני ימי הקורונה- זאת אומרת תמיד, ההתחלות החדשות סימנו מעברים פנימיים, עכשיו אני חושבת איך מסמנים מעבר פנימי, איך מזהים גדילה אם אין בה התחלה ברורה חדשה?

בסוכות יושבים שבעת ימים גם לשם תחושת הארעי. שהבית היציב שלנו והיומיום הברור מאליו לא יעלו לנו לראש. שלא נתבלבל לחשוב שכוחנו ואפסנו עוד וביציבות נשים מבטחנו. צאו קצת, תתנערו, תשנו תחת קצת שמים, ירד עליכם גשם באמצע הלילה, יהיה קר נורא, יהיה חם נורא, יהיה צפוף, יבואו אורחים יהיה צפוף ביחד, יהיה שמח.

אבל עכשיו, תקופה ארוכה הארעי גדול מההרגל. היציבות- הכלכלית, התעסוקתית, החברתית, המשפחתית, מתערערת, ואין הרבה יציבות תחת רגלינו. זהויות עמוקות של אנשים מתערערות, אנשים שפוטרו, שהוצאו לחל"ת, שהיו מורים מצוינים בכיתה אבל בזום הם לא כל כך טובים, אנשים שבנו זוגיות וילדו ילדים על סמך סדר העולם הנורמלי בו בחלק מהזמן נמצאים בחיק המשפחה ובחלק אחר, נתח גדול ומשמעותי, יש 'מקורות הזנה' אחרים מבחוץ: יש מסגרות לילדים, יש חברים מהעבודה, יש כשרונות וכוחות ואיזונים מבחוץ שאין בבית, והנה- הבית נדחס להיות הכל הכל כל הזמן. וזה מאתגר מאד מאד.

בשוק ארבעת המינים במאה שערים ימים ארוכים של הכנות. כל חנויות כלי הכסף הקטנות מתמלאות בארגזי קרטון ובקונים שמצטופפים לבדוק אתרוגים עם משקף של יהלומנים, להידקר מהשפיץ הסגור של הלולבים, ולספור עלי הדסים. אחרי כל זה, כשכמעט לכולם יש כבר סטים מהודרים, ככה שעה לפני החג, יש מנהג כזה באחד הדוכנים לתת בעיטה אחת בשולחן עצמו וכל האתרוגים מתגלגלים. הבעיטה לא חזקה בשביל להרוס הכל ולפסול אתרוגים, אבל מספיק חזקה לערער את השולחן עליו הם מונחים. אתרוגים יפים שלא נפגעו נמכרים בזול ממש ואנשים קונים אותם במחיר שהם יכולים לאפשר לעצמם, יש גם אנשים שקונים מהם סתם בשביל להוסיף לאוסף. לג. חבר שלנו יש אוסף כזה, 'אתרוגי שולחן הפוך דקה לפני החג' והוא מציג אותו כמו בתערוכה בסלון של הבית.

אתרוגים שעד לפני רגע נהגו בהם בזהירות, מיששו בעדינות, עטפו בפשתן כמו תינוק, מוטלים עכשיו והערך שלהם ירד פלאים. אבל במחשבה שניה, אולי ירד רק הערך הכלכלי, המחיר האבסולוטי. אבל הערך הפנימי שלהם נשאר גבוה- עכשיו, מוטלים על הרצפה, הם הפכו לאתרוגים שווים לכל נפש, שגם מי שידו לא משגת יכול כעת להשיג.

אולי האתרוגים האלה הם גם מה שקורה בארעיות שנת הקורונה הזו. דברים כמו תכנון או הרגל או שהות עם המשפחה שהיה להם ערך ברור ומוכר מקבלים בעיטה, מתערערים, נזרקים אל הרצפה והערך שלהם נמדד מחדש- כמה אנחנו מצליחים לחיות בלי תכנון? כמה אנחנו מצליחים לשחרר הרגלים ולבנות הרגלים חדשים? וכמה נראה בארעיות פתח לחידוש, הזדמנות לעשות שינויים שאולי מחכים לנו כבר הרבה זמן?

ואיך נתמודד עם הארעיות שהופכת בחיינו לאושפיזין של קבע?

(סוכות – האזינו תשפ"ב)