למשברים יש סיבה

רבים מתקשים להמשיך לשאת תקופה כה ממושכת של דאגה וחרדה, חולי ותמותה, צמצום פעילות והידרדרות בכלכלה

מצב בני ישראל במצרים היה קשה ביותר. עבודת הפרך משברת את הגוף ופוצעת את הנשמה, הגזרה על השלכת הבנים ליאור זורעת ייאוש ומחסלת כל תקווה. אולם אין בתורה כל אמירה על כך שהם נשברים. הם נאנחים וזועקים אל ה' מן העבודה, אך בה בעת ממשיכים בה תוך אמונה בה', וכאשר משה מגיע עם ההבטחה הגדולה, העם מאמין בגאולה הקריבה.

מתי נשברו בני ישראל? דווקא אחרי שהחל משה בשליחותו לגאול את עמו. בסוף פרשת "שמות", כאשר נציגי בני ישראל, השוטרים, פוגשים את משה ואהרן "בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה, וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם: יֵ֧רֶא ה' עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ". מדוע דווקא בשלב זה נשברו בני ישראל?

נראה שאחרי שהגיע משה ובפיו הבשורה: "כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל" הם ציפו לשינוי מהיר של המציאות המרה. משה אסף את זקני ישראל, עשה אותות ומופתים לנגד עיניהם, והעם היה נפעם: "וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ". בהמשך ראו בני ישראל כיצד משה ואהרן מעיזים לדבר עם פרעה ודורשים ממנו: "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י", והם דימו לראות את הקץ עולה ומבצבץ ואת הגאולה ממשמשת ובאה. והנה מיד לאחר מכן מקשיח פרעה את ליבו ומחריף את גזרותיו. הם כבר ראו לנגד עיניהם את האור בקצה המנהרה, והנה מתגברת האפלה ומעמיקה המצוקה.

מדוע המשבר הזה צריך היה להתרחש? מדוע פעילות משה לקידום הגאולה לא צלחה מהרגע הראשון, אלא נפתחה דווקא בכישלון? נראה שהתרחשות זו באה ללמד מסר לדורות על חבלי הלידה שלפני כל גאולה. ממרחק אלפי שנים של ניסיון אנו מבינים שמה שאירע במצרים משקף תהליכים היסטוריים גדולים, בהם כל התקדמות כרוכה בעליות ומורדות, ולפני עליות גדולות מופיעות הירידות הגדולות.

מקובל לומר כי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כלשון שירו של שלום חנוך. תחושה זו אכן נכונה מבחינה מדעית בשבועיים הראשונים של כל חודש, שכן בשבועיים שאחרי מולד הירח, אי אפשר לראות אותו בסוף הלילה, ולכן חשוך יותר לפני הזריחה. כמו כן תמיד קר יותר לפני הזריחה, מכיוון שפני השטח מתקררים בהדרגה בשעות הלילה, ומגיעים לשיא קרירותם בסופו (עפ"י מאמר באתר מכון ויצמן).

בחומש הגר"א על הפסוק "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ… עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה) נאמר שהמילה 'שחר' היא מלשון 'שחור'. כאשר מתחזקת חשכת הלילה ביותר, אז מתחיל זמן עלות השחר, והאור מתחיל להאיר. בעל ה"כלי יקר" החיל רעיון זה על גאולת מצרים והסביר בכך את דברי ה' למשה: "עתה תראה", שבאו מיד לאחר החמרת הגזרות. עתה, "סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר… ואח"כ אור השחר בוקע ועולה" (שמות ו, א).

תופעה זו ראינו גם בזמננו, כאשר שיבת עם ישראל לעצמאות בארצו התרחשה לאחר החשכה הנוראה של השואה. במקורותינו נאמר שכך הוא הסדר בגאולה האחרונה, כדברי זוהר חדש: "כך היא גאולתן של ישראל – בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה ואפילה אחר אפילה" (בראשית ו, א).

תובנה זו עשויה לחזק אותנו לא רק בענייני גלות וגאולה, אלא גם בתקופות שונות של צרה ומצוקה. אנו עומדים להיכנס לשנה שלישית של חיים תחת עננת המגפה. רבים מתקשים להמשיך לשאת תקופה כה ממושכת של דאגה וחרדה, חולי ותמותה, צמצום פעילות והידרדרות בכלכלה. כבר ראינו את האור בקצה המנהרה בדמות החיסונים שיוציאונו מאפלה לאורה, ההדבקה הצטמצמה והתמותה פחתה. והנה גל חדש הגיע בסערה והחשכה שוב מחריפה, המנהיגים מחריפים את הגזירות, והעם קץ בהמתנה לקץ.

תחילת הגאולה ממצרים מלמדת שאסור להישבר, וכי יש להתאזר בסבלנות ואורך רוח ולהקפיד על ההנחיות ולזכור שבכל תהליך יש עליות ומורדות. כמו בני ישראל במצרים, אסור לאבד אמונה ותקווה, כי החושך מתחזק לפני הזריחה, והכאבים מתגברים דווקא כשנמצאים על משבר הלידה.

(שמות תשפ"ב)