ללאחרונה התעורר פולמוס נרחב באשר לשאלה האם גאולתנו היא עובדה קבועה וקיימת, ואין היא תלויה במעשינו הבחיריים. דיון זה בנוי על המתח המובנה בין אמונתנו במוחלטותן של נבואות הגאולה, לבין אמונתנו בעקרון השכר והעונש. לכבוד יום גאולת ירושלים, ננסה לבחון את הסוגיה על רקע דרשה המבוססת על תמיהתו של הנביא חבקוק, ששאל מדוע ה' אינו מתערב בעולם ומעניש את הרשעים.
וכשבא חבקוק אמר: "על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור" (חבקוק ב', א) – מהו מצור? מלמד שצר צורה ועמד בתוכה ואמר: איני זז מיכן עד שתודיעני דבר זה … אמר ליה הקב"ה: כשאמרתי בגלות הראשונה "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (ירמיה כ"ט, י) ולא היו מאמינים, אלא היו אומרים: "בנו בתים ושבו" (שם, ה), וכיון ששלמו שבעים שנה, מה כתיב שם? "כה אמר כורש מלך פרס [כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם. מי בכם מכל עמו יהי אלֹהיו עמו ויעל לירושלם]" (עזרא א', ב-ג) – ואף עכשיו כשתגיע הקץ מיד אני אגאלם, דכתיב "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיה ס"ג, ד). כיון ששמע חבקוק כך, מתחיל לפול על פניו מתחנן, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אל תדון מזיד אלא שוגג, הדא הוא דכתיב "תפילה לחבקוק הנביא על שִגיוֹנות" (חבקוק ג', א). מדרש שו"ט ז, יז
במדבר תשסו