אחד הזיכרונות החזקים שנותרו בי מילדותי בכפר באתיופיה הוא זיכרון התפילה. ב"יצולות בית" או "מסגיד" (בית כנסת) לא היו כיסאות; לא ישבנו, עמדנו. אני זוכר
בטור הקודם עסקנו בשאלה שעלתה בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, כאשר אחד הקסים שאל בחיוך: "מה הדבר הזה שיש בבית הכנסת – כיסא של אליהו
בלימוד האחרון שלנו בבית המדרש, בקריה האקדמית אונו, שאל אחד הקסים בגיחוך ובחצי חיוך: "מה הדבר הזה שיש בבית כנסת כיסא של אליהו הנביא?" השאלה
אנו חיים בתקופה שבה נדמה כי קדושת המילים הולכת ונשחקת. המילים גדולות, אך לא תמיד עומדות במבחן המציאות. די להביט סביבנו. אנו שומעים שוב ושוב
אף שכתבתי בעבר בעלון זה על מנהגי יהודי אתיופיה בימי בין המצרים, בימים האחרונים נשאלתי שוב ושוב: כיצד נתפס חורבן בית המקדש בתודעתם של יהודי
אחת התגובות שקיבלתי על הטור האחרון עסקה בשאלה האם יהודי אתיופיה אכלו מאכל חם בשבת. לטענת הכותב (הרב ס.א) האמירה ש"לא אכלו מאכל חם" אינה
בשבוע שעבר עסקתי בטור זה בשאלה מדוע במסורת הרבנית אין אומרים תחנון בשבת, בעוד במסורת יהדות אתיופיה דווקא כן. הצעתי אז הסבר תיאולוגי ותרבותי, אולם
השבוע התנהל בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, דיון מרתק סביב שאלת אמירת תחנון בשבת. אחד הרבנים טען שלא ייתכן לומר תחנון בשבת. לדבריו, השבת היא
בטור הקודם הצעתי כי דווקא המסורת המקראית שהשתמרה ביהדות אתיופיה עשויה להציע זווית חדשה להתמודדות עם מצוקה נפשית עמוקה של חיילים הקשורה לעצם ההרג. בלב
יש כמה עשרות חיילים מהמלחמה האחרונה במלחמת חרבות ברזל שמדווחים כי הם חווים מצוקה נפשית עמוקה הקשורה לעצם ההרג. והקושי הזה הוא בעיקר קושי מוסרי.
