ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)ורד מתנדבת כשוטפת נפטרות בחדר הטהרה שבבית הקברות בירוחם. אור מספקת שירותי אבל ומפיקה לוויות, שבעות ואזכרות. מה מביא נשים צעירות לגעת במוות באופן יום יומי, איזה חוויות מוזרות הן עוברות ומה השיעור העיקרי שהן לומדות מלהיות קרובות למתים?
לחדר האחרון שכל בר דעת היה רוצה להיכנס אליו, חדר טהרה (בטח כגופה – אך גם כצוות שוטפי הנפטרים ניתן להניח שלא הייתה נרשמת התלהבות…), ורד אסף נכנסת מספר פעמים בשבוע, כבר מגיל 26.
ורד אסף מירוחם, היום בת 41, נשואה ואם ל-6, מנהלת את אגף הנוער בירוחם, פעילה חברתית ועוסקת בתחום החינוך הבלתי פורמלי, נוסף לעמותת חסד בשם "חסדי הדסה" שהקימה, וגם – מתנדבת בחברא קדישא ירוחם ועוסקת בטהרת נפטרות.
איך מגיעים לטהר נפטרות בגיל כל כך צעיר, ובכלל? במקרה של ורד, הכל התחיל כשהיא חזרה בתשובה כשהייתה בת 26, והקימה עמותת חסד בירוחם ביחד עם הרבנית שמרית אוחנה. השתיים החלו להיות פעילות חברתיות בולטות באזור הדרום ורבי יעיש, הקברן של המועצה הדתית בירוחם הבחין בהן וביקש שיסייעו ברחצת הנפטרות, כי מי שעשו את זה אז היו נשים מאוד מבוגרות שהתקשו במלאכה.
"לא הבנו בהתחלה במה מדובר ומה זה מצריך מאיתנו, ואמרנו לו שיקרא לנו וננסה", ורד נזכרת. "כשהייתה פטירה הגענו לחדר הטהרה וראינו אישה שוכבת על השולחן ושתי נשים מאוד מאוד מבוגרות שמתקשות במה שהן עושות – להרים את הדלי, לעבור מצד לצד, לעשות את הפעילויות הכי בסיסיות. באחת הפעמים הרוחצת ניסתה להרים את הרגל של הנפטרת כדי לרחוץ מתחתיה והיא כמעט מעדה, אז אני והרבנית ישר קפצנו ופשוט נכנסנו לעזור להן. עשינו יחד איתן את מה שהן עשו כדי לסייע להן".
באותו לילה, שלא במפתיע, הן לא עצמו עין. למחרת הן החליטו – הן יחלו להתנדב ולסייע בחדר הטהרה, ומאז הן שם. לאורך השנים הן צירפו נשים נוספות למלאכה וכיום ישנן כ-10 נשים צעירות בתפקיד בבית הקברות בירוחם.
סדר העבודה
רוחצי נפטרים צריכים להיות זמינים 24/7 וצריך ארבע שוטפות בכל פטירה.
ורד: "הקב"ה ביצירתיות מכתיב לנו את הזמנים. גם בימים עמוסים, כשיש פטירה צריך להזיז דברים ותוך שעתיים להגיע לבית העלמין. בגלל זה יש עוד נשים, כולנו זמינות ועושות את מרב המאמצים להגיע בכל פעם שקוראים לנו, לא משנה מתי. בוקר, צהרים, ערב, מוצאי שבת, בצומות או בערבי חג – אנחנו משתדלות להתייצב.
"אנחנו שוטפות את הנפטרת, מנקות, גם בשביל שיהיה מכובד עבור המשפחה וגם, אנחנו מאמינים שהנפטר פוגש את הקב"ה. אחרי הרחצה מלבישים את הנפטרת בתכריכים, יש תפילות ואחריהן מעלים את הנפטרת על אלונקה, ולפעמים עד שמתחילה הלוויה יש ריחות לא נעימים אז שמים על התכריכים קצת בושם שיהיה נעים ומכובד, שמים את הסדין וקוראים למשפחה לבוא להיפרד. וזה החלק הכי קשה, לראות את המשפחה נכנסת, נפרדת, כולם בוכים".
ורד מתארת שהרוחצות בירוחם מעורבות רגשית בפטירות; מדובר במקום קטן והן מכירות את כל הנפטרות. אם הן מחוברות לנפטרת הן גם נשארות ללוויה, ולעתים אצל שאר הנפטרות אפילו מגיעות לשבעה לאחר מכן, שם המשפחות מתעניינות ושואלות אותן דברים עליהן.
זה לא מרתיע?
"יש סיטואציות שהן לא נעימות. בהתחלה זה יכול להרתיע. אנשים לא מבינים איך אני לא מפחדת – אבל אני עונה; 'המתים כבר לא יעשו לנו כלום – תפחדו מהחיים'. אני יכולה להבין את מי שחושש מזה, אבל אותי זה לא מרתיע. לפעמים יש מצבים לא נעימים – קצת ריחות ואם הנפטר מגיע מתאונת דרכים ומניתוחים אז יש את הדם וכו'. אנחנו מתמודדים איתם וממשיכים", היא משיבה, ומוסיפה: "מתפתח איזה שהוא חוסן נפשי. לפעמים אנחנו מתמודדות עם זה דרך הומור שחור, כדי להחזיק מעמד. אבל אי אפשר להגיד שמתרגלים לזה. כל מקרה בסוף הוא לגופו של עניין ולכל אחת אנחנו מתייחסות ביראת כבוד. אבל אני כן מוכנה לזה נפשית, זה חלק מהחיים שלי".
יש מקרים שהם קשים במיוחד?
"בטח", ורד נאנחת. "מקרים של ילדים קטנים, של לידות שקטות. הייתה לי רחצה של תאומות שנולדו בלידה שקטה, ולהחזיק כזה דבר קטן ביד – את פונה לקב"ה – אלו נשמות שרק הגיעו לעולם ועוד לא ראו כלום בחיים שלהם, זה מטלטל. אחר כך את חוזרת לילדים שלך, מקלחת ומלבישה אותם וזה מתערבב. לפני שזה קרה, הייתי עם אחותי בחדר לידה, וב"ה נולד לה לפנות בוקר בן בריא. בדרך החוצה, אחת המיילדות, שהייתה מירוחם, סיפרה לי שבלילה הייתה לידה שקטה של תאומות והם רוצים לעשות לוויה. זה גלגל החיים, ואלו הימים שאת נכנסת למיטה בוכה ושואלת את הקב"ה 'למה?' ובסוף את מאמינה שהכל ממנו והוא נותן כח להתמודד והוא יודע מה הוא עושה. אמונה מאוד מאוד עוזרת לנו להתמודד; אם אתה קטן אמונה ולא מבין שהכל בסוף מהקב"ה ואתה רוחץ תינוקת בת שעה – אתה באמת לא יכול להחזיק מעמד בכזה תחום".
כדי 'להשיל מעליהן' את בית הקברות, היא ושאר הרוחצות טובלות במקווה לפני שהן חוזרות לביתן. מאז הקורונה טקס המעבר הזה צומצם: ורד נוטלת ידיים, יושבת ברכבה מספר דקות ורק אז שבה לשגרה העמוסה שלה.
יש סיטואציות שהן לא נעימות. בהתחלה זה יכול להרתיע. אנשים לא מבינים איך אני לא מפחדת – אבל אני עונה; 'המתים כבר לא יעשו לנו כלום – תפחדו מהחיים'
לא לוקחים לקבר
היא מדברת על זה כאילו זה מובן מאליו להתנדב כשוטפת נפטרות. זה לא. והיום היא יודעת להסביר לעצמה איך היא הגיעה לזה. היא גדלה בשכונה ד' בבאר שבע וראתה יום יום מצוקות מול עייניה. כבר בגיל 8 נתקלה בגופה של נרקומן שמת ממנת יתר, לא איבדה עשתונות והזמינה משטרה ואמבולנס. "היום אני מבינה שהקב"ה שם לי בדרך כל מיני תחנות כדי שאהיה מחוסנת נפשית להתמודד עם המלאכה הזאת", היא סבורה.
וחוץ מזה, היא פשוט ינקה חסד ונתינה אינסופית במשפחתה. היא מתארת שסבתה ואמה נתנו מעצמן לזולת ללא הרף, גם כשהן בעצמן היו נזקקות, וזה נטמע גם בה. "מבחינתי חסד של אמת זו הנתינה הכי גבוהה שיכולה להיות. אתה עושה חסד עם בן אדם שלא יכול להוקיר לך תודה", ורד מאמינה.
לוויה לא סטנדרטית
גם אור פירון זומר רוקדת פסדובלה עם המוות. אור, בת 33 מאורנית, נשואה ואם ל-3 המשמשת בנוסף כמנכ"לית גלובל פארמה, הקימה חברה לשירותי אבל בשם "סופיה". היא חשבה על כך עם חברתה הילה ותקין, כשהשתיים עבדו במשרד לאזרחים ותיקים עם אורי אורבך ז"ל. כשאורבך נפטר הן ראו עד כמה הפער בין לוויה ממלכתית ובין לוויה של כל אדם מהשורה נוכח, ולפני 7 שנים החליטו להקים את "סופיה".
מה זה חברה לשירותי אבל?
"אנחנו מספקים כל מה שמשפחה או ארגון צריכים בזמן של אבל", אור משיבה. "זה משהו שנולד מההבנה שאין מי שמלווה משפחה שנפטר לה מישהו – בעצם ברגע הכי קשה בחייה, מלבד הטיפול בתהליך הקבורה, שנעשה על ידי חברא קדישא".
השירות שהחברה נותנת כולל הכל. אבל ממש הכל. בלוויה הם ידאגו לכסאות, מים, טישו, כיפות, צליות או מחסה מהגשם, מערכת הגברה – כדי שהקהל יישמע את ההספדים, חלוקי נחל ופרחים כדי להניח על הקבר, ועוד, וכן בהיבט התוכן – הלוויה תכלול אלמנטים שקשורים לנפטר על פי בקשת משפחתו. "לוויה זה משהו חד פעמי ומאוד משמעותי, ולכל אחד מתאים משהו אחר, אז במקום שזה יהיה אירוע שאנשים מגיעים אליו באמצע יום עבודה לחמש דקות, מסיימים והולכים – אנחנו הופכים את כל התהליך הזה ליותר מדויק למשפחה, למה שהם רוצים, ולמה שאותו נפטר היה", אור מסבירה. "זו לא חייבת להיות הסיטואציה המאוד מינימליסטית שקיימת היום בלוויות. אנשים מגיעים באמצע יום עבודה – הגיוני שיהיה להם בקבוק שתיה, לא תמיד יש מערכות הגברה אז לא תמיד אנחנו שומעים את ההספדים, ואנחנו עומדים בחום אז אנחנו לא תמיד מקשיבים להספדים כמו שצריך, וחבל".
אל תדמיינו טקס נוצרי כמו בסרטים האמריקאיים, רוב הלוויות מלוות במינימום ההכרחי, לדבריה של אור, אבל היו גם לוויות מפוארות ומקוריות שהפיקו ב'סופיה': "אנחנו מגיעים למשפחה ושומעים על הנפטר ורוצים לחשוב מה ישקף אותו בלוויה – החל משיר ועד משהו שנעשה בלוויה", היא אומרת. ללוויה של נפטר בעל חנות פסנתרים הביאו, לבקשת המשפחה, פסנתר כנף וגם את שלמה גרוניך שינגן בו. בלוויה של אדם שנפטר במהלך טיול אופניים חבריו ליוו אותו מאזור ההספדים ועד החלקה תוך נסיעה על אופניהם. לאדם שנפטר ביום הולדתו חגגו יום הולדת בלוויה כי כך משפחתו רצתה. "זה מגיע מהצורך של המשפחה להיפרד מבן המשפחה באותו אופן שבו הוא חי, ונכון שיש בקשות שהן לא סטנדרטיות, אבל גם הסטנדרט צריך להיות אחר ממה שהיינו רגילים אליו עד עכשיו", אור מוסיפה.
מה הדבר הכי מטורף שביקשו מכם?
"היה מישהו שרצה שכשיעברו עם הנפטר לחלקה זה יהיה על שטיח אדום ויהיו מטחי כבוד משני הצדדים. זה הרגיש לנו מוגזם ולא עשינו את זה", היא משיבה. "היו לנו לוויות מטורפות ברמת ההגברה והתאורה ואז ארוחת ערב בסיום הלוויה, הייתה לוויה מאוד גדולה ומורכבת של אמיר פרישר גוטמן, עשינו לוויות מאוד גדולות של כמה שעות שהחלו בטקסים בקאמרי, אבל הלוויות שהיו הכי מורכבות בשבילי היו כאלה שתכננו אותן ביחד עם האדם שנפטר.
"המורכבות שבלשבת עם הבן אדם ואז לעשות בשבילו את הלוויה זה דבר מאוד עוצמתי מבחינה רגשית וסיטואציה מאוד קשה".
גם בשבעה ובאזכרה החברה ממשיכה ללוות את המשפחה, כל אחת לפי צרכיה. ברגע אחד האבלים צריכים לדאוג לארגן את חלל הבית, להביא ציוד מתאים וכיבוד למנחמים. גם כאן זה מתחיל באוהל, כסאות, שולחנות ומיחם וממשיך לכיבוד לשבעה, ארוחות לאבלים ואפילו מלצרים שיגישו, יסדרו ויפנו ובייביסיטר ומשחקים לילדים/נכדים שנמצאים בשבעה במידת הצורך. שירות נוסף שקשור לשבעה הן חבילות ניחומים שניתן לשלוח לאבלים.
'הסכמים' עם חברא קדישא
הפונים העיקריים לחברה מגיעים מהציבור החילוני, מהסיבה הפשוטה שהאבלים מהציבור הדתי עטופים בקהילה שדואגת להם במהלך ימי האבלות, המשפחות גדולות כך שישנם מספיק אנשים שייקחו חלק ויסייעו במהלך השבעה, ויש את רב היישוב שילווה את הלוויה, ועוד. בציבור החילוני פעמים רבות המשפחה צריכה לעשות את רוב הסידורים בעצמה, ומי שמעדיפים להתעסק בעיקר ברגע העצוב שלהם, ולא בהיבטים הטכניים הנלווים, פונים לחברה שתלווה אותם ותטפל עבורם בהכל. בנוסף, מדובר בהתנהלות מול נותני שירותי דת, מה שמרתיע פעמים רבות דווקא את הציבור החילוני והם מרגישים שהם זקוקים לתיווך.
אתם מסתדרים עם חברא קדישא?
"זה לקח זמן, עד שהגענו איתם לאיזה שהיא הבנה", אור מודה. "עשינו תהליך מסודר מולם בהיבט של להבין מה המקום שלהם ומה שלנו. אנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה – אנחנו לא עושים טקס במקומם, אנחנו משלימים את השירותים שלהם. בסוף התפקיד של חברא קדישא זו הקבורה עצמה, הטיפול בנפטר, וברגע שאנחנו נמצאים זה טוב להם וטוב לנו, כל אחד ממלא את התפקיד שלו. לא נתקלתי במקום בארץ שהם לא הסכימו לנו להיות בו. והיום הם כבר מכירים אותנו אז זה פשוט".
בסופיה שומרים על הגדרים ההלכתיים ומלווים ברבנים כדי לא לפגוע בהליך הקבורה הדתית; הם יודעים מתי אפשר מבחינה הלכתית להשמיע שיר ומתי לא, האם ומתי אפשר לאכול ועוד, ומשקפים זאת גם למשפחות אותן הם מלווים: "בצורה הזאת חברא קדישא לא מאוימים. ובסוף – זו הטריטוריה שלהם. אנחנו מתארחים אצלם ואנחנו מתנהגים כמו אורחים, וזה מה שעשה סדר.
"אנחנו מקבלים המון פניות לשריפת גופות ולוויות אזרחיות, אבל אנחנו עושים רק מה שמותר הלכתית, ולא לוקחים חלק בשום צורה בטקס שלא נעשה בגדרים ההלכתיים. החברה קמה כדי להגדיל את הקבורה הדתית ולתת בתוך זה מענה למשפחות שרוצות משהו קצת אחר, לא כדי להגדיל את הקבורה האזרחית", היא נחרצת.
"אנחנו מקבלים המון פניות לשריפת גופות ולוויות אזרחיות, אבל אנחנו עושים רק מה שמותר הלכתית"
לוויה בבידוד
בנוסף לשירותי האבל השוטפים, בשנה האחרונה 'סופיה' מנהלת את מערך נפטרי קורונה של המדינה.
אור: "יש הרבה מאוד נפטרים בסיטואציה מאוד מורכבת, משפחות שנמצאות בבידוד ולא יכולות להיות בלוויה, משפחות שלא זכו להיפרד כי הנפטר היה במחלקת קורונה סגורה, אי אפשר לזהות את הנפטר – המשפחה מזהה אותו באמצעות תמונות. אלו מצבים מאוד מורכבים. המצב לא טוב ואנחנו מקווים שאנחנו לקראת מגמת ירידה.
"בשגרה, בן אדם שקרוב שלו נפטר מדבר עם חברא קדישא ומתאם לוויה, והם מבצעים את הטהרה. בנפטרי הקורונה אי אפשר סתם לקבוע לוויה, צריך להבין לאיזה מרכז טהרה הנפטר מגיע (בכל הארץ יש 8 מרכזי טהרה מותאמים לנפטרים יהודים מקורונה ועוד 6 מרכזי שטיפה לנפטרים מוסלמים ופתרונות נוספים לנפטרים נוצרים ודרוזים), באיזה שעה, וכו', ואת כל הדבר הזה צריך לתאם מול חברא קדישא וגם מול המשפחה. זה לא פשוט. יש המון מקרים מיוחדים – זה יכול להיות בערב חג או שבת וזה צריך לקרות נורא מהר, למשפחה מבודדת אנחנו מנסים למצוא פתרונות להיות בלוויה עצמה, למשל בתוך אמבולנס שהם יישארו מבודדים בו, ואנחנו הרבה פעמים מטפלים בסידורי הלוויה עבורם. היו תקופות שהיו 5 נפטרים ביום ובינואר היו גם 80 נפטרים ביום, שזה פשוט טירוף".
לא לוקחים כלום לקבר
בעבר היה לאור טקס: בסיום לוויה, שבעה או אזכרה היא ישבה ברכבה ושמעה את השיר 'איזון' של חנן בן ארי', השאירה מאחורה את מה שעברה הרגע, ורק אז המשיכה הלאה, לחיים שלה.
העיסוק במוות לא הפך קל עבורה. למרות שהיא מנסה לשמור על עצמה רגשית ולא לעבור את תהליך האבל יחד עם המשפחה אותה היא מלווה, לא תמיד היא מצליחה.
אור: "אני תמיד מזכירה לעצמי שזה לא שלי. למדתי מתי אני לוקחת את זה יותר קשה ואז אני מתכוננת לזה בצורה אחרת, בדרך כלל במקרים שמחוברים אלי אישית: שהשמות זהים לשמות במשפחה שלי, כשמדובר באישה בגילי, אם לילדים, או בלוויות ממלכתיות בהן האבל הוא של כולם. במקרים האלו יותר קשה לי לשמור על ריחוק רגשי".
ולהתעסק עם המוות זה דבר שמעניק זווית ראיה אחרת על החיים: "אני רואה באופן יום יומי שאנשים מתים, צופה באנשים שמתמודדים עם אבל, והרבה פעמים לא משנה מה אני עוברת אני מזכירה לעצמי שכולם בסדר וכולם חיים – לא עברתי עכשיו שום תהליך של אבל שהוא באמת קשה. זה נותן המון פרופורציות".
גם ורד קיבלה הרבה פרופורציות לחיים: "אנשים תמיד מבקשים סליחה מהנפטר – אבל מה זה עוזר עכשיו? למה אנחנו לא עושים את הדברים האלה ביום יום שלנו? אני תמיד אומרת לבני הנוער – 'תשמרו על קשר עם סבא וסבתא, תרימו טלפון, זה עולם ומלואו', חשוב לי להעביר מסר לאחרים להתמקד בעיקר ולא בתפל".
וכשרואים יום יום מול העיניים מה נשאר לבני האדם אחרי המוות, לומדים שיעור חשוב.
ורד: "אף אחד לא יודע מתי הוא יסיים את התפקיד שלו, ומה הבן אדם לוקח איתו? שום דבר, חוץ משיניים תותבות אנחנו לא לוקחים כלום לקבר, ולעולם הבא. אנחנו לוקחים איתנו רק את המעשים שלנו. כל פעם בהספדים אתה שומע איזו אישה היא הייתה וכמה מעשי חסד היא עשתה, דברים שקשורים לערכים, למצוות, לדברים החשובים בחיים, ובסוף זה מה שאנחנו לוקחים איתנו, והרבה פעמים החומר שואב אותנו לעולם הזה. זה נותן לי פרופורציות, אני מכניסה לחיים שלי משמעות ומשתדלת לעשות חסדים".
ומניסיונה, חשוב לה למסור – "תקפידו לחיות כל יום בצורה משמעותית, ואל תפסידו את ההורים ואת סבא וסבתא שלכם". ואולי, עצה ממני – כדאי שתשקיעו בשיניים התותבות…
(וישלח תשפ"ב)
