כל המאמרים במדור ויקרא

נטיעת מטע חדש מלווה באיסורים ומצוות. במשך שלוש שנים הראשונות הפירות נאסרים בהנאה. רק לאחר השנה הרביעית מגיע השינוי המיוחל. הפרי הוא קודש לה' ונדרש

יותר מפעם אחת מזהירה התורה על מידות ומשקולות מתוקנים, וגם בפרשתנו נאמרו פסוקים מפורשים על חובת ההקפדה בתחום זה: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל

את עם ישראל אפשר לראות כאי בודד בתוך ים־אדם של אומות העולם. שימורו של עם ישראל לבל יתבולל בעמים וימשיך להגשים את יעודו ההיסטורי, אינו

להיות עניו זה לא דבר פשוט. התנ"ך, חז"ל וכל חכמי המוסר משבחים עד מאד מידה זו, אולם כבר במשנה נאמר "משמת רבי בטלה ענווה"; ומסופר

כמבוא לפרשת העריות המובאת בפרשת אחרי מות מובאת פרשיה קצרה המכילה התייחסות מקדימה לפרשת העריות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ

שלוש המילים הקובעות את "הכלל הגדול בתורה": "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה ומה מהותה של האהבה עליה מדובר בפרשה? שנית,

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'". לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא ממילא הוא

"וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כג-כד).

המילים 'קְדשִׁים תִּהְיוּ' מופיעות בתורה כציווי לעם ישראל. אילו התורה הייתה מסתפקת בשתי המילים הללו ומשאירה לנו את הדרך בה נפרש וניישם את הציווי הזה-