כל המאמרים במדור ויקרא

פרשת השבוע ונגועי הצרעת, שמראם חשוף לכל, מחזירים אותי אל חדר הטיפולים בו נחשפתי, לא אחת, לכאב ולסלידה עצמית שפתחו מבוגרים ומתבגרים, עקב פגיעה במראם

פרשתנו פותחת באחד מהתופעות המרגשות ורבות העוצמה בהופעת חיים חדשים בעולם: "אישה כי תזריע וילדה זכר, וגו', וביום השמיני ימול בשר ערלתו וגו', ואם נקבה

מה זה דתי? מי קובע מיהו דתי? מי המציא את המונח? האם כל המשתמשים במונח זה מתכוונים לאותו דבר? האם עצם השימוש במונח אינו מפלג

הצרעת המקראית היא תוצר לוואי של התנהגות האדם. במהותה הצרעת המקראית אינה מחלה זיהומית מדבקת אלא היא תוצר לכשל רוחני פנימי. פרשת תזריע – מצורע,

בימים אלה, שבה המגפה ממשיכה להכות בנו בכל עוז, חשים רבים עצמם כ"מצורעים". החולים שבינינו, צריכים להיסגר בביתם או לנדוד בעל כורחם ל"בתי מלון של

אפשר להתייחס אל תהליכים ביולוגיים כאל תהליכים ביולוגיים בלבד. לא לתת להם שום משמעות, מלבד העובדות הפרקטיות – ובעיקר היגיינה והקשור בה. זו הדרך בה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). "אגרא דבי טמיא שתיקותא"

שיאה של חנוכת המשכן מתבטא בברכה של אהרן לעם, לאחר עשיית הקרבנות – 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה

משנת תענית קובעת שאף על החרב (ולא רק על עצירת גשמים) קובעים תענית. והגמרא מוסיפה (תענית כב): "תנו רבנן: חרב שאמרו, אינו צריך לומר חרב

ירמיהו, נביא החורבן, מזהיר בכל עת מפני אסון שעומד להתרחש על העם היושב ביהודה, על העיר וסביבותיה ועל בית המקדש בעטיים של החטאים החקוקים בעט