פעם אחת לפני כמה שנים, כשלימדתי בישיבה תיכונית שנחשבת למותג, סיימנו את התפילה וניגשתי לבמה להגיד דבר תורה יומי מול התלמידים. לקחתי את הכיסוי לטלית
לפני כחודש, הוזמנתי לישיבה תיכונית לשבת וראיתי מחזה חינוכי מרהיב: התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי 'שלום עליכם' בזה אחר זה, וראש הישיבה בירך אותם
שלושה נערים מצאו את מותם בחודש האחרון. גורמי המוות: חרם, שיימינג, התעללות חברתית ולחץ. אני מקבל לעמוד הפייסבוק שלי עשרות סיפורים קורעי לב, עצובים, כואבים,
את המכתב הבא קיבלתי בתחילת השבוע, והכותבת התניתה את פרסומו בשם בדוי עקב נסיבות מובנות. "היי אבינועם. ביום שלישי חברות מהכיתה של הילדה שלי נסעו
כשהייתי מחנך בתיכון, בטיול שנתי אחד, הגענו לאכסנייה באזור בית שאן. מראש סיכמנו עם מנהל חדר האוכל שנגיע בשעה שמונה בערב. עקב בלת"מים ועיכובים, בסופו
מי שהיה לאחרונה בהופעה של עמיר בניון, בוודאי הבחין בכך שהוא בחר לפתוח את ההופעה באחד מהשירים האלמותיים ביותר שלו: 'שמחות קטנות'. השיר, שכתב והלחין
איך שראיתי אותו לפני כמה שנים בישיבה התיכונית שלימדתי בה, הרגשתי שהפתיל שלי נשרף. שוב פעם התלמיד הזה נכנס לכיתה באיחור, בדיוק כשכבר הצלחתי לאסוף
השנה היא 2007. לכיכר לאנפנט בוושינגטון נכנס אדם שלבוש בבגדים פשוטים ביותר. הוא נעמד, מוציא את הכינור שלו, מניח את קופסת הכינור בצורה הפוכה כדרכם
אני הולך עם הילדים שלי בקניון בפתח תקווה, וכמו כל הורה מצוי נכנס לעימות עם אחד מילדיי. כטבעם של עימותים, אתה יודע איך אתה נכנס
עמדתי מול הכיתה. כמעט ארבעים ילדים שטובעים באנדרנלין, שואגים ועם כוח של אריות שלא אכלו שבועיים. אדם שלא עמד בחייו מול כיתה לא באמת יבין
