כל המאמרים במדור מטות-מסעי

דוד מ. פויכטונגר, עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה יהדות ומדינה, בית מורשה ירושלים פרשת מטות מעלה מספר קשיים. הקושי הראשון הוא בפנייתו של משה דווקא

"איש כי יידור נדר לה'… לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". מצד אחד מתואר הנדר כ"נדר לה'", כדבר חיובי שהוא אולי תוספת קדושה וקבלה

בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבינו ממלא את מצוות ה' לצאת למלחמת הנקם במדין. בציווי על מלחמה זו תובע הקב"ה (במדבר לא,ג): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל

יותר ויותר עיניים נפקחות לראות ולהבין שאכן אנו במלחמה. המלחמה איננה צריכה להיות דווקא בין שני צבאות, או בין שני עמים – מלחמה היא מצב

"ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה, יא) – ולא בזדון. ואם יהרֹג בזדון, ויאמר 'בשגגה הרגתי' ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו

נביאי ישראל וחכמיהם העלו פעמים רבות את סוגיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". קושי עז הם חשו באותן מציאויות בהן נראה כי אין הקב"ה

סיומו של ספר במדבר הוא בעצם ההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. שהרי, למרות שלפנינו עוד חומש שלם עד לספר יהושע, הרי שרוב רובו של

לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם – על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן. פסיקתא זוטרא,