כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

אחת החוויות החוזרות ונשנות אצל כל לומד תורה, היא החידוש. פסוקי מקרא או כל טקסט אחר מספרות חז"ל, שנקרא בעבר עשרות ואולי מאות פעמים, מואר

לעיתים קרובות, תיאוריו הקצרים של המקרא מגלים טפח ומכסים טפחיים. כך, בתיאור הנורא של העקדה מסתפק המקרא בפירוט קצרצר, מעין דיווח עובדתי, של דו שיח

לעתים קרובות, תיאוריו הקצרים של המקרא מגלים טפח ומכסים טפחיים. הם פורשים בפנינו תמונה עובדתית מרתקת, מסעירה, עוצמתית, אך מחסירים ממנה פרקים שלמים. כך, למשל,

מלחמת העולם הראשונה הייתה אירוע רב זִירָתי. ארבעה מלכים מול חמישה, מצפון ומדרום, מזרח ומערב. כדרכו, המקרא שלא נועד להיות חיבור היסטורי, מקמץ בפרטים. מעבר

העולם שאחר המבול לא יהיה עוד זהה לזה שהיה לפניו. העולם שאחרי שמחת תורה תשפ"ד לא יהיה עוד זהה לזה שהיה לפניו. התורה שאחרי שמחת

בברכה המיוחדת שאנו מוסיפים בברכת המזון בימי חג הסוכות, אנו נושאים תפילה: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". תפילה זו מבוססת על הפסוק

אחד הפרקים הקשים ביותר בספר התהלים – פרק ט – נפתח בהכרזה תמוהה: "לַמְנַצֵּחַ עַלְ מוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד. אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל

כך שוֹרֵר משורר התהילים (פרק כד): "לְדָוִד מִזְמוֹר, לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶה. מִי יַעֲלֶה בְהַר

המילים הפותחות את פרשת 'וילך', שתי תיבות בסך הכל, "וילך משה", חובקות בתוכן תובנות עמוקות. משה רבנו, אדון הנביאים, שליחו של הקב"ה להיות מושיעם של

המפגש המחודש עם פרשת השבוע מזמן לנו בכל שנה חוויה חדשה. פסוקים שנקראו על ידינו עשרות ואולי מאות פעמים בשנים עברו, מקבלים לעתים משמעות חדשה