כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

כבכל שלושת הרגלים, גם בחג הפסח מצווה אדם מישראל על קיום מצוות השמחה. אולי זה מפתיע, אך עיון במקרא מלמד שמצוות השמחה נאמרה במפורש רק

בשנות ה-60 וה-70, שנות התקווה לעלייה הגדולה הראשונה של יהודי ברית המועצות דאז, התקינו חכמים להותיר ליד שולחן הסדר כיסא ריק, כביטוי לזיכרון כל אותם

פטירתו של פרופ' אברהם גרוסמן בשבוע החולף היא אבדה גדולה לכל אוהבי תורה. הרבה מעבר להישגיו הפורמליים (פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה

לצד עיקרי הדין, הלכו ונצטברו ברבות השנים חומרות על גבי חומרות בהלכות הפסח. אחת הידועות שבהן היא איסור אכילת "קטניות" שבני אשכנז ורבים מבני קהילות

אחד המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית הוא חוסר הביטחון. בהיותה בגלות, כבשה בין שבעים זאבים, חשה תמיד כנסת ישראל אי נוחות, היעדר יציבות וחוסר ביטחון

בשעה שסיים משה את מלאכת המשכן, נתבקש למסור "דין וחשבון" מפורט על כל אשר נעשה. פרשיות ויקהל-פקודי שחוזרות, באופן מדוקדק, על פרטי מלאכת המשכן, הן

"באחד הימים", כך סיפרה ההיסטוריונית פרופ' תמרה מורסל-אייזנברג על שנות לימודיה בבית הספר היסודי "בית יעקב" באנטוורפן שבבלגיה, "הפתיעה אותנו המורה ל'תוֹלדוֹיְס' (בהברה אשכנזית, קיצור

פרשת העגל הייתה אחד המאורעות הטראומטיים ביותר בתולדות ישראל. לפי חז"ל, רישומה ניכר לא רק לשעה אלא לדורות. ראשיתה, בפריקת עוֹל, חידלון ובעיוורון מוסרי, המשכה

פרשיות הציווי על בניית משכן מהוות אתגר – פרשני והגותי – לכל לומד תורה. לצד התהייה על מבנהו המדויק של כלי זה או אחר מכלי

בין שלל הפרטים של פרשת תרומה, בולטת חזרת התורה, פעם אחר פעם, על הציווי לעשות את המשכן "כמות שהוא", בלי להוסיף ובלי לגרוע. כך, כבר