שירה סגלפסח שני, שיצוין בשבוע הבא, הוא סמל לתיקון רוחני, להזדמנות שנייה. הוא מסמל תקווה – אף פעם המצב אינו אבוד, ותמיד אפשר להשתנות. אנשים שחוו קושי גדול מספרים על ההתמודדות איתו ועל השליחות החדשה בחייהם, שמעניקה חסד והזדמנות שנייה לאחרים
בבית ירושלמי תוסס שבו מתרוצצים ילדים קטנים, יושבת רחל מייט, בת 46, אמא לשבעה וסבתא לשלושה, ומספרת על הרגע שבו הילדות שלה הסתיימה.
"עד גיל 12 חייתי בגן עדן", נזכרת רחל בערגה. "משפחה חמה, אמא פעילה ואנרגטית, לוחמנית עם משרדים בבורסה ברמת גן ובניו יורק. היינו כל הזמן על הקו. לא הכרתי קושי". ואז – סרטן. "בתוך חודשים ספורים, ראיתי איך אמא שלי – אישה חיה, תורמת, פועלת – הופכת לסיעודית. בהתחלה חלקית, ואחר כך לגמרי. כל בוקר הייתי נותנת לה נשיקה לפני בית הספר, וכל דפיקה על דלת הכיתה הייתה מקפיצה לי את הלב. הייתי בטוחה שקוראים לי ללוויה".
לייצר זיכרונות מתוקים לחולים
זמן קצר לפני פטירתה, קראה לה אמה לשיחה. "לא הבנתי אז שזו פרידה", מבהירה רחל. "הייתי בת 13. היא ביקשה שאקשיב ושארשום. אמרה לי: יום אחד זה יעזור לך. המשפט הראשון נצרב בי: 'כשנסגרת בפנייך דלת, אל תתדפקי עליה. חפשי איפה נפתחה דלת אחרת, והיכנסי דרכה'. מאז נסגרו בפניי הרבה דלתות. אבל תמיד חיפשתי איפה נפתח משהו חדש, ותמיד מצאתי".
המשפט השני של אמה היה עמוק עוד יותר: "שמחה זו לא מצווה. אבל מה ששמחה יכולה להביא, המצווה הכי גדולה לא יכולה להביא. ועצבות היא לא עבירה. אבל מה שעצבות יכולה להביא, העבירה הכי גדולה לא יכולה להביא".
ואז אמא שלה ביקשה ממנה בקשה אישית: "אני יודעת שיהיו לך זמנים קשים. תבחרי לשמח את עצמך בכוח". רחל עוצרת לרגע. "את לא מבינה כמה פעמים בחיים חזרתי לזה. פשוט לשמח את עצמי בכוח". המילים האחרונות שאמרה האם, רגע לפני שנשמתה הסתלקה, היו: "מעשייך יקרבוך, מעשייך ירחקוך". "קחי אחריות", מפרשת רחל. "אל תאשימי. מה שתעשי זה מה שיהיה".
ואז מגיע רגע בלתי נתפס. "בשבעה אמרתי לאבא שלי: 'גדול עליי לשבת שבעה. אני רוצה לעשות משהו'". יושב ראש ארגון עזר מציון, שגר סמוך אליהם, הגיע לדבר איתה. הארגון היה אז קטן, ביתי, וחסר ציוד רב.
"הוא אמר לי: 'כשאדם מקבל ניסיון יש לו שתי דרכים: להסתכל על ה'אני' מה נוח לי, או לשאול: מה אני יכולה להפיק מזה לעולם'. הוא הציע לי לרכוש ציוד תואם למצבי הוספיס בית לזכר אמי. במקום שיישבו לנחם אותי, גייסתי את כולם לתרום. כל יום בסוף השבעה הרב היה מגיע, לוקח את הכסף, קונה ציוד, ולמחרת כבר היו בלוני חמצן, כיסאות גלגלים, מזרנים לפצעי לחץ. בסוף השבעה אמרתי לו: 'חבל ששבעה זה רק שבעה ימים. תראה כמה אפשר לעשות'".
כבר אז, רק בת 13, החלה רחל את דרכה כיזמת חברתית. עיקר עיסוקה לאורך השנים הוא גיוס משאבים וסיוע למשפחות חולים ולמשפחות שכולות. מאז 7 באוקטובר היא מלווה גם משפחות של חללי צה"ל ונפגעי טרור. שליחות שנולדה מתוך אובדן אישי. לפני שנים אחדות, היא אף הקימה קבוצת 'הגשמת חלומות לחולים'.
"הרעיון הוא שכל אחד בוחר אם וכמה לתרום", היא מסבירה על המיזם. "אנחנו קונים בדיוק את מה שהמשפחה צריכה. זה יכול להיות מקרר, מכונת כביסה, עגלה, ריהוט וכדומה. אנחנו מעצבים חדרי בידוד לילדים לפני השתלות מח עצם. מקשטים, מביאים מוזיקה, מתנות, יצירה. בקורונה כולם חוו בידוד, אבל יש ילדים שחיים ככה חודשים. את לא מבינה כמה הזיכרונות המתוקים האלה נשארים איתם".
לפני כשלוש שנים גם הקימה פלטפורמת הנצחה בשם "Remember" במטרה להנציח שכול אזרחי. זמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה. "הבנתי שיש מאות משפחות שצריכות סיוע". רחל גייסה מתנדבים והחלה להגיע למשפחות. לכל חלל נבנה דף ביוגרפי דיגיטלי. סיפור חיים, אהבות, תמונות, סרטונים. קוד QR מוצמד למצבה, וכל מבקר יכול להכיר את האדם שמעבר לשם. "אנחנו לא מנציחים מוות, אנחנו מנציחים חיים".
כששואלים את רחל מה מניע אותה להמשיך לפעול מתוך שדות של כאב, היא עונה: "אני רגילה לצמוח מתוך קושי. לפעמים אני חושבת שאני אפילו מזמנת לעצמי את האתגרים, כי שם אני גדלה".
באחד מרגעי ההתבוננות העמוקים שלה, כתבה לעצמה שהיא מחכה ליום שבו תצמח מתוך שמחה, לא מתוך כאב. "אבל בינתיים אני עושה כמו שאמא שלי לימדה אותי. בעשייה יש ריפוי", היא מסכמת.
"במקום שיישבו לנחם אותי, גייסתי את כולם לתרום. כל יום בסוף השבעה הרב היה מגיע, לוקח את הכסף, קונה ציוד, ולמחרת כבר היו בלוני חמצן, כיסאות גלגלים, מזרנים לפצעי לחץ"
מטוטלת של רגשות
רוני גבריאל שדה, תושב רחובות בן 36, הוא בעלים של משרד לסטוריטלינג ומנחה חוסן, מרצה לגופים עסקיים וציבוריים, ומלמד במכללה האקדמית ספיר. בגיל 22 הוא השתחרר מהצבא עם דיכאון קליני.
"הייתי מ"פ בקורס קצינים בבה"ד 1, ובאמצע התפקיד פשוט קרסתי", נזכר רוני. "הרגשתי כמו מחשב ישן שלא מצליח לעבד מחשבות בסיסיות. רמות התפקוד שלי ירדו בצורה חדה, ופיטרתי את עצמי מהתפקיד".
רוני יוצא לאזרחות, הדיכאון מתמעט בהדרגה, החיים מתייצבים, אבל בדיעבד משהו עמוק יותר כבר היה שם. "בעשור שבין גיל 20 ל־30 היו תנודות. תקופות של דיכאון ואחריהן תקופות של נמרצות יתר. אנשים פירשו את זה כ'מצבי רוח', גם אני חשבתי ככה", הוא אומר.
בגיל 29 מגיעה נקודת השבר המשמעותית: "כמעט לא ישנתי, עבדתי בלי הפסקה. שכחתי לתדלק את האוטו. רצתי אחרי הזנב של עצמי במהירות מטורפת. ואז נפרדתי מבת הזוג שלי ושקעתי לדיכאון עמיד", מתאר רוני.
כשהוא מבקש מהרופא מרשם לציפרלקס, הוא נשלח לפסיכיאטר. שם מתקבלת האבחנה של מניה־דיפרסיה (הפרעה דו קוטבית) סוג 2. "בגיל 30 הייתי כמעט שנה בדיכאון קשה, ישנתי המון", רוני משחזר. "העסק שלי כמעט לא תפקד. לדיכאון אין צבע, הוא אפור. לקפה אין טעם, חברים לא מעניינים, המשפחה רחוקה. כל חלקה טובה הופכת להיות סתם".
אחד האתגרים הייחודיים בהפרעה דו קוטבית הוא לא רק הדיכאון, אלא גם המאניה. "במאניה אתה מרגיש על גג העולם. תחושת התעלות, מהירות, עוצמה. אבל זה לא מצב נורמלי, בדיוק כמו שהדיכאון לא נורמלי. והייתי צריך להיפרד גם מהמאניה. להבין שהיא לא אני. זה בא בהדרגה. היו שנים של איבוד עצמי. בגיל 30, אחרי האבחון, בחרתי אפילו להיות שכיר תקופה מסוימת, עבודה שפחות אהבתי, כדי לעלות על הגל לאט ולא להיסחף למחלה".
את הצמיחה האמיתית רוני מזהה דווקא בפרוץ המלחמה, בשמחת תורה. "7 באוקטובר נתן לי פרופורציות", טוען רוני. "פתאום הבנתי שיש כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם משבר נפשי. ועד אז כבר עברתי תהליך שיקום, התאזנתי, הגעתי למקום שבו החיים טובים עבורי כמה שאפשר".
ואז הגיעה ההחלטה. "הבנתי שיש לי ידע מניסיון. לא רק ידע תיאורטי אלא ידע מהחיים, והחלטתי לתרום ממנו לאחרים שזקוקים לכך".
הוא פיתח הרצאה בשם 'נורמטיבי לכאורה חיים כטריגר', החל להרצות בפני מתמודדים ובני משפחותיהם, בהתנדבות ובתשלום, והעמיק בלימודי הנחיית חוסן. בהמשך השתלב כשגריר הסברה של מיזם "פברואר יוצא מן הכלל" של החברה למתנ"סים, הפועל להעלאת מודעות לבריאות הנפש.
האמונה תופסת מקום מרכזי בסיפור שלו. "מגיל 26 אני מניח תפילין כל יום, מתפלל, אומר תהילים. אני תמיד אומר בהרצאות 'יש לי שותף להתמודדות, וקוראים לו הקב"ה'. אם יש לי שותף כזה בכיר, איך אני לא אצליח להתמודד?" לדבריו, איפה שההיגיון נגמר, מתחילה האמונה. אמונה זה להאמין שגם כשלא רואים קצה חוט לפתרון, ועדיין להאמין שהדברים יכולים להשתנות.
מה נותנת לך העזרה לאחרים?
"אצלי נתינה היא לא רק נתינה, היא גם צורך. כשאני נותן, אני מרגיש משמעות. כשאני נותן לבן אדם קצת תקווה, אני מרגיש שעשיתי את שלי".
"בגיל 30 הייתי כמעט שנה בדיכאון קשה, ישנתי המון. העסק שלי כמעט לא תפקד. לדיכאון אין צבע, הוא אפור. לקפה אין טעם, חברים לא מעניינים, המשפחה רחוקה"
לא נשבר
יוסף אלחנן שבתאי, בן 18 מבני ברק, הוא בחור עיוור. "נולדתי פג בחודש השישי, ואיבדתי את הראייה כתוצאה מחוסר חמצן למוח".
אצל יוסף אין רגע דרמטי שבו החיים התהפכו, כי אצלו העיוורון אינו אירוע שקרה באמצע החיים, זו המציאות היחידה שהוא מכיר. ובכל זאת, הדרך לא תמיד הייתה פשוטה עבורו. "היו רגעים קשים", הוא מודה. "הרבה ילדים צחקו עליי. קראו לי 'עיוור', 'משקפופר'. היו עושים את הבדיחה הזאת ששמים אצבע מול העיניים ושואלים 'כמה זה?'. אבל אף פעם זה לא שבר אותי באמת".
מה עזר לך לא להישבר?
"התחנכתי בידיעה שהכל ממבורא עולם, אז זה גרם לי לתפוס את זה אחרת. אני רואה בעיוורון מתנה מבורא עולם, לא משהו שצריך להצטער עליו".
מתנה?
"כן. ידוע שכשהקב"ה לוקח חוש אחד, הוא מפצה באחרים. השמיעה שלי חדה מאוד. אני יכול לזהות צלילים של מקשי טלפון לפי התדר שלהם, כמו קלידים באורגן. אני שם לב שלכל מספר יש צליל אחר".
לצד האופטימיות והאמונה החזקה בה', אני שואלת אותו אם בכל זאת היה רגע של שבירה, והוא משיב:" לא היה. אולי בעתיד יהיה רגע אחד", הוא עונה בכנות מפתיעה. "כשייוולד לי ילד, ולא אוכל לראות איך הוא נראה. אולי זה יהיה שבריר שנייה, אבל מייד אזכור שיש לי תפקיד בעולם. אני לא מסתובב עם תחושת מסכנות. החיים יפים. באמת", הוא מדגיש.
אנחנו משוחחים בשיחה על היכולות של הטכנולוגיה כיום, על הטיפולים והאמצעים שונים שיכולים, במקרים מסוימים, להשיב לו את חוש הראייה. "אני לא מתכוון להשתמש בהם", יוסף פוסק בהחלטיות. "למה, מה אני אראה? עולם מלא מראות שלא תמיד ראוי לראות. אני יודע שאני אעמוד בניסיונות שלא בטוח שאני רוצה בהם".
הוא מזכיר את דמותו של התנא רבי מתיא בן חרש, שעל פי המדרש העדיף לוותר על ראייתו כדי שלא להיכשל. "אני לא מתיימר להיות כמוהו, אבל קיבלתי השראה גדולה מהסיפור הזה".
הוא מספר שהוא צופה בסרטים דרך שמיעה ודמיון. לפעמים הוא טועה בעלילה, לפעמים מדמיין סוף אחר. אבל מבחינתו, העיוורון אינו מגבלה שמגדירה אותו. "יש סטיגמה שעיוורים הם אפסים, שלא יכולים לעשות כלום – זה ממש לא נכון. אנחנו יכולים לעשות הכל. כן, צריכים עזרה, אבל אין בושה לבקש עזרה, ואין בושה לעזור".
לפני כמה שנים, הקים יוסף מיזם תורני בשם "קו המשנה היומית" – קו טלפון המציע בתחילתו משנה אחת ביום, ובהמשך התרחב לפינות פרשת שבוע ודברי תורה.
"בתקופת המלחמה פרסמתי ברדיו מיזם תהילים, ומשם הגעתי למה שאני היום ואנשים שמעו על כך והצטרפו גם. הגענו ל-28 ספרי תהילים, עם 118 מאזינים", הוא מספר בגאווה. "אני מעדיף לשמוע אדם מדבר, מאשר להקשיב להקראה דיגיטלית. רדיו זה חלק אינטגרלי מהחיים שלי".
יוסף מספר בהתרגשות על תוכנית "שיחות לילה" ב־רדיו 103FM, בהגשתו של אבי כץ. "אני מאוד מעריך אותו. לא כי הוא היה נחמד אליי, כי הוא אוהב לעזור לאנשים".
"יש סטיגמה שעיוורים לא יכולים לעשות כלום – זה ממש לא נכון. אנחנו יכולים לעשות הכל. כן, צריכים עזרה, אבל אין בושה לבקש עזרה, ואין בושה לעזור"
למרות הקושי, אתה אדם אופטימי ושמח. שמחה היא החלטה או רגש?
"זה שניהם. אני אוהב להקשיב לסטנדאפ, לצחוק. צחוק זה כלי שהעולם קיבל במתנה. אבל מעבר לזה זו גם החלטה. להבין שהחיים יפים. להבין שיש לי תפקיד".
