כל המאמרים במדור פסח

בשנים האחרונות גם הציבור הישראלי הלא אתיופי, שגילה את הסוד התזונתי של זרעי הטף, שואלים מה יש לברך עליו לפני אכילתו ולאחריה. האם יש בו

המעיין בדרשות חז"ל על מכות מצרים יבחין במגמה מעניינת: ייחוס של תכונות, מחשבות ורגשות אנושיים לדוממים ולבעלי חיים, או תביעה לרגישות מוסרית ביחס אליהם. כך

היהדות אמנם אינה משתנה אולם היא אינה מקובעת, אלא, 'כמסמרות נטועים' מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? כי מצה היא לחם הגאולה, שנאפית בחיפזון!

חותם העבר אינו פרט היסטורי שחלף. הוא מום שאנו נושאים עלינו סיפור יציאת מצרים הוא יסוד מכונן של מצוות רבות. התורה חוזרת כמה פעמים על

אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו

  כשרובו המוחלט של עם ישראל יסעד בקרוב סביב שולחן הסדר, כולם יהיו שם. קרובי ורחוקי משפחה, חברים ואולי גם שכנים. אבל אחד ייעדר מהחגיגה

הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו ממצרים הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע

המיזוג בין יו"ט של פסח ושבת מפנה את תשומת הלב לקשרים ולקווי הדמיון שביניהם, ובה בעת גם להבחנה חשובה. הדמיון מתבטא בכך שגם שבת וגם

סיפור יציאת מצרים הוא אחת מהמצוות של ליל הסדר. תוכנו כולל את תיאור הנסים הגדולים שנעשו לנו בעת יציאתנו ממצרים. מרגע שמשה נקרא לדגל כדי

במוקד ליל הסדר עומדת חובת ה"הגדה". אכן, בליל הסדר מונים לא פחות מחמישה עשר סימנים ("קדש ורחץ"), אך מבחינה פרופורציונלית, ה"הגדה" – הדיבור והסיפור, אמירת