צעיר קוריאני השתוקק להיות יהודי. זה נגמר בחתונה עם דתיה מרמת הגולן

רמת הגולן פינת דרום קוריאה: צעיר קוריאני נתקל בתנ"ך בעברית, מגלה שישראל עדיין קיימת ונמשך אליה כמו מגנט. בישראל הוא פוגש את היהדות, לומד עברית שוטפת, מחליט להתגייר, וגם – מתחתן עם צעירה דתיה שבמקרה גם יודעת קוריאנית * סיפור אהבה בלתי נתפס

כמעט ואין יהודים בקוריאה, שהדתות השולטות בה הן נצרות ובודהיזם. מספר היהודים שם מוערך בפחות מאלף איש, מרביתם אנשי צבא אמריקאים ובני משפחותיהם, אנשי עסקים, עיתונאים, מורים ואנשים ממקצועות התיירות.

אז, מה, למען ה', מביא צעיר קוריאני להחליט שהוא רוצה להיות יהודי ולגור בארץ ישראל?

אדם, (פעם וון-הו), נולד בקוריאה, וגדל כנוצרי דתי. כשבגר והלך ללמוד באוניברסיטה, ספר מוזר, שנדמה בעיניו כעתיק, צד את עיניו בספריה.

הוא ניגש לספרן ותהה איזו שפה זו, ומהו הספר הזה, והוא הסביר לו שמדובר בתנ"ך של היהודים, שכתוב בשפה העברית. אדם התפלא. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש דבר כזה 'עברית' והפעם הראשונה שנתקלתי בשפה הזו", הוא נזכר. "גם כשנתקלתי בפרסומת בעיתון על טיול לישראל הופתעתי; שמעתי הרבה על ישראל בגלל שהמשפחה שלי נוצרית, אבל לא ידעתי שמדינת ישראל קיימת. מבחינתי 'ישראל' הייתה משהו עתיק, משהו מסיפורי התנ"ך של פעם. חשבתי שהיא נחרבה לפני אלפי שנים, לא ידעתי שמדינת ישראל קיימת וגרים בה יהודים".

אדם הרגיש שהוא חייב לראות את המקום הזה. הוא התחיל ללמוד קצת עברית וחיפש חומרים על יהדות. אבל, בקוריאה זו הייתה משימה קשה. כל פיסת מידע שהוא הצליח למצוא שם על היהדות הייתה מבחינתו כזהב, עולם ומלואו. ואדם החליט – הוא רוצה להגיע לישראל.

אנטישמיות בקוריאה

אדם טס לישראל מספר פעמים כתייר. כשהגיע לפה, הוא חשב שהוא כבר יודע על ישראל ועל האנשים בה הכל – אבל הבין שמה שהוסבר לו בקוריאה היה שונה לחלוטין מהמציאות בפועל. ידוע שתפיסות אנטישמיות ודעות קדומות שליליות נגד יהודים נפוצות בקוריאה. מסקר נרחב שערכה במדינה הליגה נגד השמצה בשנים 2013–2014, נמצא כי שיעור ההשקפות האנטישמיות במדינה הוא 53%, הרבה יותר מהממוצע במדינות המזרח, וכפול מהממוצע העולמי.

אדם: "הכל היה שונה לגמרי. מה שאנשים אומרים בקוריאה על סיפורי התנ"ך והדת, ומה שנפגשתי איתו בארץ, כל מה שחשבתי שידעתי וחששתי ממנו לגבי התרבות והמקום – פשוט היה הפוך.

"בקוריאה יש אנטישמיות כלפי יהודים. יש אי הבנה לגבי איך יהודים מתנהגים. הם חושבים שהיהודים חמדנים, ומה שאני חשבתי לפני שהגעתי לכאן זה שהיהודים הדתיים הם אלימים, ולא היה לי מושג שיש פה דברים כמו צדקה, עזרה לאחר ושיתוף. לא לימדו אותי שזה קיים פה. ראיתי שזו תרבות שיש בה צניעות, איפוק, סבלנות וחריצות, יותר מאשר בקוריאה. חוץ מהחוצפה… כשגיליתי את זה הייתי חייב לבחור את הדרך שלי".

בהתחלה הוא חיפש הוכחות לישו, אבל בכל פעם הוא מצא איזו שהיא סתירה. הוא תהה- מה כן נכון?

ברגע שנכנס לאדם הספק כשהבין שמה שאמרו לו כל השנים אינו הולם את מה שהוא ראה בעיניו שלו – הוא רצה לבדוק את זה עוד יותר לעומק, והרגיש שהוא חייב ללמוד יהדות.

הוא היה מגיע לישראל ומנסה ללמוד יהדות ממי שרק הסכים, וגם מתארח אצל יהודים שפגשו בו והזמינו אותו אל ביתם, וכשנגמר לו הכסף הוא היה חוזר לקוריאה, עובד שם, חוסך כסף וחוזר לארץ. הוא הבין שהיהדות היא האמת, והחל להעלות בפני עצמו את רעיון הגיור.

איפה למדת יהדות?

"ברגע שרציתי להתעניין עוד ביהדות ולדעת יותר לעומק, הלכתי 'לדפוק בכמה דלתות'", הוא מתחיל להשיב. "ניסיתי בכל מיני מוסדות ומקומות, רק שילמדו אותי יהדות, ורק החיפושים האלה לקחו לי יותר מ-5 שנים. ניסיתי לפנות לבית חב"ד בקוריאה, אבל הם בעיקר נותנים מענה לקהילה היהודית שם, לישראלים שנמצאים שם. בארץ בדקתי עם כמה ישיבות ומוסדות של גיור וגם עם כמה רבנים פרטיים, אבל הם אמרו לי שאני לא צריך להיות יהודי. בנוסף, לא ידעתי אנגלית ועברית טוב אז, דיברתי בעיקר קוריאנית, אז היה מאוד מסובך ללמד אותי".

מה תפס אותך ביהדות?

אדם: "ראיתי את הניגוד בין איך שנוצרים מאמינים בדת שלהם ואיך שיהודים מאמינים בדת שלהם. יהודים באמת משנים את כל אורחות החיים שלהם, אם זה בלבוש, אם בלשמור שבת. הם עושים פעולות שונות משאר האנשים כחלק מהאמונה שלהם. זה לא רק ללכת לכנסיה בימי ראשון ולחזור הביתה. זה נוגע בכל התחומים. ברגע שהבנתי שזו האמונה – הבנתי שזה מה שאני רוצה להאמין בו".

בקוריאה יש אנטישמיות כלפי יהודים. הם חושבים שהיהודים חמדנים. לפני שהגעתי לכאן חשבתי שהיהודים הדתיים הם אלימים, ולא היה לי מושג שיש פה דברים כמו צדקה, עזרה לאחר ושיתוף

'בזכותו נשארתי דתיה'

בזמן שאדם מחפש אחר היהדות ברחבי העולם, דריה, נערה דתיה מרמת הגולן התוודעה לשפה ולתרבות הקוריאנית. זה התחיל בכלל מזה שאמא שלה לא אהבה שהיא צופה בסדרות אמריקאיות בטלוויזיה, שלדעתה היו לא צנועות, והיא הציעה לה לצפות במקומן בסדרות קוריאניות, עליהן היא שמעה מחברה שהן הולמות.

"תוך כדי שצפיתי בסדרות הקוריאניות, עם כל ההלם תרבות שהן היו עבורי, התחלתי לקלוט כמה מילים", דריה נזכרת. "פשוט אהבתי את זה, עד היום אני אוהבת, וכשסיימתי לצפות בכל הסדרה, חיפשתי דרכים נוספות ללמוד קוריאנית. הייתי חוזרת מבית הספר ויושבת ללמוד את השפה, ולאט לאט פיתחתי את הקוריאנית שלי. היום אני מדברת וכותבת בקוריאנית שוטף".

עם הזמן, כחלק מהניסיונות להתאמן על השפה, דריה בת ה-17 פנתה לכל מיני קוריאנים ברשת, וגם הפייסבוק החל להציע לה חברים קוריאנים שחלקם קשורים לישראל, וביניהם אדם. היא מתארת: "יום אחד הופיע לי בפייסבוק בחור קוריאני עם טלית וכיפה. אמרתי לעצמי – או שהוא מטורף לגמרי, איזה נוצרי שחובש כיפה ולא מבין את הכללים, או שהוא רציני, הוא הבין מה הוא רוצה בחיים והוא רודף אחרי זה. ניסיתי לדבר איתו קצת והבנתי שהוא רוצה להתגייר. הזמנו אותו לשבת אצלנו, ברמת הגולן, אבל לא היה לו איך להגיע, אז עזבתי את זה".

עברו כמה שנים, דריה נרשמה לאוניברסיטה, שכרה דירה והתכוננה לשנת הלימודים, כשאדם שלח לה שוב הודעה אקראית, שהמשיכה לשיחות טלפוניות וגם לפגישה, וזו – הובילה לזוגיות. שניהם דוברים את שתי השפות – עברית וקוריאנית, והם משלבים ביניהן.

"כשהתחלנו להיפגש שאלתי אותו איפה עומד העניין של הגיור שלו והוא אמר שזה עדיין בתהליך", היא מספרת. "ככל שבדקתי יותר ויותר הסתבר לי שהוא לא הבין איך התהליך מתנהל – הוא ידע לשמור מצוות, לשמור שבת, ללכת לבית כנסת, להניח תפילין, הוא הכיר את פרשת השבוע, הוא ידע הכל וגם כבר שינה את אורח החיים שלו. הוא עשה כל מה שמבחינתו יהודי דתי צריך לעשות. אבל- הוא לא ידע איך מתגיירים פורמלית בארץ. הוא לא ידע שצריך ללכת לבקש בקשה מיוחדת בועדת חריגים ושלוקח המון זמן עד שפותחים לך תיק ונותנים לך ללכת לאולפן".

היא משתפת בכנות, שהמפגש עם אדם, כשהיא בת 20 והוא בן 29, הגיע בדיוק בזמן. היא התחילה להתנדנד מבחינה דתית, והמקום האמוני שבו אדם היה סייע לה להישאר דתיה: "הוא התחיל לשאול אותי שאלות על יהדות והלכה והייתי צריכה להסביר לו ולעצמי, להיזכר למה אנחנו עושים כך וכך. ובכל דבר הוא חיפש את המקור, איפה כל דבר כתוב, ופתאום אני הייתי צריכה לייצג ולדבר בשם כל העם היהודי, ולאט לאט זה חיזק את הדת בחזרה אצלי. אם לא הייתי פוגשת אותו כנראה שהייתי נהיית חילונית. התחזקנו ביחד. כל אחד פגש את השני בדיוק בנקודה שבה הוא היה צריך הצלה.
"כשהתהליך התקדם היינו הולכים ביחד לאולפן. בגלל שאני באה מבית דתי יכלתי לעזור לו. ובסוף, כשעשינו את התהליך הוא היה משמעותי בשבילו ובשבילי באותה המידה. זה משהו שכל כך רצינו שיקרה כבר, היינו ממש בוכים, וגם מאוד רצינו לחיות יחד ולהתחתן כמו שצריך. עד היום אני לא יודעת איך עשינו את זה", היא מוסיפה.

 

 

 

 

אדם היה שואל אותי שאלות על יהדות והלכה והייתי צריכה להסביר לו ולעצמי. פתאום הייתי צריכה לייצג ולדבר בשם כל העם היהודי. אם לא הייתי פוגשת אותו כנראה שהייתי נהיית חילונית. התחזקנו ביחד

'הגעתי הביתה'

כשאדם סוף סוף הגיע לרגע המיוחל והחל ללמוד באולפן הגיור 'עמי', הוא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי להפנים את החומר – לתרגם מאנגלית לעברית ולקוריאנית – ולהפך, להבין מילים שאפילו התרגום של הגוגל לא יודע להתמודד איתך, מתוך מדרשים והלכות, לדוגמא. הלימודים היו קשים לו מאוד, אבל הוא – נהנה.

"למדתי מאוד קשה אבל זה היה לי מאוד כיף. זה מה שרציתי מהחיים שלי. סוף סוף נתנו לי ללמוד יהדות", הוא מסביר.

מה ההורים שלך אמרו?

אדם: "אחרי שהחלטתי שאהיה יהודי – הם נטשו אותי. המשפחה, החברים, האוניברסיטה והעבודה, כל הדברים שהיו לי בקוריאה. זו לא הייתה נטישה פיזית, עדיין גרתי בבית של ההורים, אלא זו הייתה נטישה מנטלית. זה היה מאוד קשה – גם לי וגם להם לא הייתה אף דוגמא למישהו שהתגייר. אף אחד לא מתגייר בקוריאה. אז, לא אני ולא אף אחד שם יודע מה זה אומר ואיך אמורים להתנהג עם זה, זו דרך שלא הייתה סלולה".

"טכנית זו פשוט לא הייתה אפשרות מבחינתם", דריה מצטרפת. "אתה נראה קוריאני, אתה מלוכסן, זה לא תופס. אתה לא נראה יהודי. זה מעבר לתפיסה שלהם שיכול להיות דבר כזה. היה להורים שלו קשה מאוד עם זה".

עוד לפני שהגיור הסתיים, אדם המשיך לשמור שבת ומצוות, תוך שהוא לאט לאט עובר את הראיונות ואת כל ההליכים הכרוכים בגיור. אחרי שנים שהוא חולם על זה, ואחרי שנה של תהליך רשמי – הוא סיים את תהליך הגיור בהצלחה. שבועיים לאחר מכן אדם ודריה התחתנו כדת וכדין.

דריה: "כשהתהליך הסתיים בהצלחה, בשבילנו זו הייתה רשות מלמעלה שנהיה יחד, שמחה והקלה גדולה".

אדם: "ב"ה אחרי הגיור אני מרגיש סוף סוף בן אדם. בן אדם שלם. הרבה זמן כבר שמרתי את כל המצוות, אבל אחרי הגיור הרגשתי שסוף סוף הגעתי הביתה, ברוך ה'. וזה שאני גר כיהודי בישראל זה מדהים. זה לקח לי כל כך הרבה זמן וזה חלום שמתגשם. כל כך התרגשתי כשהדיינים אמרו לי שהתקבלתי לתוך עם ישראל, רעדתי ובכיתי, והדיין חיבק אותי ואמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא רואה מישהו שמתרגש מהמעמד הזה עד כדי כך".

לאיזה מצווה אתה מתחבר במיוחד?

"זה יכול להישמע מוזר אבל זה שאסור לדבר לשון הרע זה הדבר שאני הכי אוהב ביהדות, כי בקוריאה יש המון לשון הרע. היו הרבה אנשים שהתאבדו שם בגלל שמועות ולשון הרע", הוא משיב, ומוסיף: "המשפט שאני הכי אוהב מהתנ"ך הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. זה משפט שכבר הכרתי בקוריאה, אבל בקוריאה זה דבר שאי אפשר ליישם. אי אפשר להתחשב שם. אבל, בישראל אני רואה שלמרות שזה קשה אנשים משתדלים לעשות את זה. ויש לי נס גדול. אף מצווה לא קשה לי. באמת. אני עושה את כל הדברים בכיף".

המשפט שאני הכי אוהב מהתנ"ך הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. בקוריאה זה דבר שאי אפשר ליישם. אי אפשר להתחשב שם. אבל, בישראל אני רואה שלמרות שזה קשה אנשים משתדלים לעשות את זה

פערי תרבות

היום, כשהוא נשוי, ועוד לאישה דוברת קוריאנית, ואב לשני ילדים – בת שנה ושלושה חודשים ובן בן 4 שגם הוא מדבר שוטף עברית וקוריאנית, הוא מספר שהוא שוב בקשר עם הוריו: "אחרי שבניתי את המשפחה שלי פה, ובעיקר בזכות הילדים, אנחנו לאט לאט מתקרבים שוב והכל בסדר. הם הרבה יותר מתונים כשהם רואים שהתחתנתי. העניין של היהדות פחות מציק עכשיו כי אנחנו לא חיים באותו אזור. אבל, ההורים שלי ראו את הילדים שלנו כמו שהם – שומרי מצוות. הם רואים שהילד עם כיפה וציצית. לפעמים הם בשוק מזה, אבל הם מבינים שיש גם חיים אחרים".

דריה: "ההורים של אדם לא מבינים בכלל את הקטע של הכשרות. ובכלל, פעם כשבאנו לבקר אותם זה יצא על צום תשעה באב. הם לא הבינו למה אנחנו לא באים איתם לטייל ולא אוכלים ושותים. הסברנו שיש לנו יום צום והם לא הבינו- למה שמישהו יגיד למישהו אחר לא לאכול יום שלם? הגענו להבנה שהדרך היחידה שנוכל להסתדר היא אם כל צד יקבל את מה שחשוב לו. הסכמנו לבוא לטיול אבל אנחנו לא אכלנו ולא שתינו, וזה בכלל לא היה לנו קשה. נהנינו להראות להם את הדרך שלנו.

"היום הצלחנו להגיע איתם לעמק השווה – הם מכבדים את הבקשות שלנו ואנחנו את הבקשות שלהם. הסברנו להם שאנחנו לא יכולים שלא לכבד את הבקשות של הקב"ה".

התרבות הקוריאנית שונה מהתרבות הישראלית ב-180 מעלות, מרחק שהיה על בני הזוג הצעירים לגשר עליו בתחילת דרכם.

"הקוריאנים אוכלים טוב. הם כמעט ולא אוכלים בבית, בגלל שהם עובדים המון ורצים ממקום למקום", מתארת דריה. "בבוקר הם רגילים לאכול ארוחה כבדה – אורז, בשר ומרק. אני לא הצלחתי להבין את זה. בהתחלה אדם היה רעב בבקרים. לאט לאט הוא התרגל לארוחות של הארץ ואני משתדלת להכין הרבה בשר בהמשך היום. עד היום מבחינתו ארוחה בלי בשר היא לא ארוחה… הוא אוהב את האוכל בארץ, אבל למדתי להכין גם מאכלים קוריאנים, זו חוויה בשבילי".

"הקוריאנים לא אומרים דברים במפורש. יש המון רמיזות. אני מדברת שוטף קוריאנית אבל לפעמים אני צריכה הבהרה", דריה מוסיפה דוגמאות. "למשל, אדם היה מופתע כשהייתי אומרת לאמא שלי שאני אוהבת אותה. אצלם אומרים את זה בדרכים אחרות – שואלים 'אכלת היום?'. וכשהם נפרדים הם אומרים 'תחיו את החיים בכל הכח', ופחות 'אני אוהב אותך'".

וגם בנושאים של מנהגי הדת יש אתגרים. במעמד הגיור בני הזוג לי בחרו לנהוג לפי עדת אשכנז, גם מכיוון שהמשפחה המאמצת שלהם בתהליך הם אשכנזים, וגם משום שדריה אוהבת את התפילות בנוסח הזה. ועם העדה – הלכו הקטניות בפסח. בקוריאה האורז הוא מאכל חיוני, כפי שלחם חיוני עבורנו בישראל. כשחבר של אדם תהה איך הוא יכול לוותר על אורז למשך שבוע שלם, אדם הסביר לו: "זה העניין – יהודים מוותרים על הלחם, שקשה להם שבוע שלם בלעדיו, ועכשיו אני יהודי אז אני מרגיש את אותו החוסר. זאת המטרה".

עד היום, אדם ממשיך להתעמק וללמוד בכל רגע פנוי, הוא מחפש את המקור לכל דבר, ומחנך את ילדיו ליהדות ותורה.

אחרי כל התהליך, הוא אף תרגם את כל ספר ויקרא לקוריאנית והדפיס אותו לספר.

למה דווקא 'ויקרא'?

"בגלל שזה הספר הכי משעמם כביכול", דריה מבהירה. "הוא רוצה שיהיה איזה שהוא גשר בין קוריאה לישראל. למרות שהוא עזב את העם שלו – הוא רוצה שהם יקראו את התורה כמו שהיא. יש המון תרגומים לחומשים, אבל הם עם ניואנסים נוצריים, שפחות משקפים את התורה כמו שהיא. הוא רצה שבקוריאה יבינו שגם בחומש הכי טכני של היהודים יש משמעויות עמוקות, ואם הם רק יסתכלו על זה כמו שצריך – הם יבינו", היא סבורה.

(חוקת תשפ"ב)