כל המאמרים במדור עט לדרוש

לקראת ראש השנה ויום הכיפורים עסקתי כאן בפיוטים ארץ-ישראליים עתיקים, הנהוגים במסורת אשכנז. עכשיו, לקראת חג הסוכות, אני מבקשת לחתום את הטורים של חגי תשרי

בתפילת יום הכיפורים פיוטי סליחות רבים, מהם קדומים מאוד. כאלה הם הפיוטים של הפייטן יוסי בן יוסי, בן המאה החמישית מארץ ישראל. כמו במקרים רבים

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאתִּ כי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹוהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ

"וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ". במדרש דברים רבה (ז, יא) מופיעה שיחה נפלאה: "'לא בלו שלמותיכם' ר' אליעזר

בפרשת כי-תצא מרובת המצוות, יש לא מעט מצוות שהזיכרון – ההיסטורי או האישי – עומד במרכזן. כך במישור הפרטי – הקמת שם המת, ארבע כנפות,

החל מראש חודש אלול נוהגים לומר מזמור כ"ז בתהלים בסיום התפילה. המנהג נעוץ בדרשת חז"ל, המחברת בין 'אורי'- לראש השנה, 'ישעי' – ליום הכיפורים, ו'כי

סיפור ידוע במסכת כתובות סז ע"ב מספר על נתינת הצדקה של מר עוקבא, כאן בתרגום: "מר עוקבא – היה עני בשכנותו, והיה רגיל בכל-יום לזרוק

פרשת 'והיה אם שמוע' מבטאת את אחד מעיקרי האמונה הבסיסיים: האמונה בשכר ועונש. על פי התורה, המצב הגשמי והמצב הרוחני כרוכים אלה באלה. העם הנושא

השבת נקרא בהפטרת "נחמו" בישעיהו. מדרש פסיקתא דרב כהנא טז שם לב לקושי שבפער בין נבואות הפורענות לנבואות הנחמה. האמנם מי שדיבר דברי זעם קשים

בפרשת דברים מתוארים יחסי עמ"י והקב"ה לאורך שנות המדבר. גם בשמות יד יט ניתן למצוא ביטוי ליחסים אלו: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל