כל המאמרים במדור הקול שלה

מה זה גהינום בשבילי? לא, לא החום הנורא השורר במחוזותינו ביולי – אוגוסט, למרות שבקלות אני יכולה לדמיין את קלשוני הזעם דוחקים בי תחת השמש

במהלך הדרך להצלחה אנחנו מתפללים ומבקשים מחסדי שמיים שילוו אותנו לפסגה. אבל מה קורה לנו כשאנחנו שם? משחר ילדותינו מחדירים בנו מנטרות קדושות על כמה

מדי פעם כשרוצים לעורר את החיבור נזכרים בפעם ההיא, בפעם הראשונה שידעתם שאתם מיועדים האחד לשניה זכרון הוא דבר מתעתע. יש אנשים שנוטים לזכור דברים

אני מודה, לא התחברתי לקונספט, אבל בתוך עמי אני חיה ומבלי שארצה ולמרות הזלזול הראשוני – נדבקתי אף אני במחלת ה"תרימו" בעת האחרונה בקרב הישראלים,

גיל 50 תמיד היה נראה לי איזור חיוג אחר, איים עלי כיעד יקר אך מוגבל "לא קלה היא, לא קלה דרכינו", מתנגן לו השיר באוזניי,

"הבת שלך הופכת לאשה וכל החיים לפניה. את כבר אחרי הכל, את בטוח קצת מקנאה בה" "איך הוא לא מקנא? איך הוא לא מתפוצץ מבפנים

מאז שהייתי קטנה חייתי בצל סיפורי השואה. שתי הסבתות שלי היו ניצולות שואה, שתיהן היו מספרות לי על משפחתן, סיפורי גבורה וסיפורי זוועה. הסבתות היו

"מה אני, מצורע?" השאלה הזאת נזרקת לחלל האוויר תמיד כשמדובר בבידול, בחרם, בדחיקת היחיד אל מחוץ למעגל החברתי. לא מספיק ש"המצורעים" סבלו ממחלה איומה, כיום

לפעמים הגדרות הן לא בדיוק מה שאנחנו חושבים שהן. לפעמים זה מרגיש שאנחנו חיים בתוך כמה יקומים, כמה מטריקסים מקבילים ורק יחידי סגולה מסוגלים באמת