מערכת שבתוןעומר ברנדס
פתיחה
בצד התופעות החיוביות הנובעות מצמיחת ענף הרפואה האלטרנטיבית, ישנן תופעות בעייתיות איתן נדרש החוק להתמודד, הבולטות הן: תביעות נזיקין עקב נזקים שנגרמו למטופלים, וכן השאלה האם למטפל אלטרנטיבי מותר להציג עצמו כ'רופא', מול שאלת הפגיעה בחופש העיסוק. נראה כי עיקר הבעייתיות המשפטית צומחת מהיות השיטות האלטרנטיביות פחות מנוסות משיטות הטיפול הקונבנציונאליות.
סקירה כללית- הרפואה כיום מול הרפואה הנידונה במשפט העברי
רוב מקורות המשפט העברי הדנים בהיתרים כאלה ואחרים לשימוש ברפואה עוסקים בשיטות הנראות לנו כיום כמיושנות, לא יעילות, ואף מגוחכות. ניתן להבחין בהבדלים מהותיים בין שיטות ריפוי שהיו נהוגות זמנים קדומים לבין שיטות הרפואה הקונבנציונאליות- למשל ההבדל בין גישה אמפירית לגישה "סגולית".
גישה אמפירית מול גישה 'סגולית':
שני מאפיינים מנחים בבחינת שיטות ריפוי:
א. מבחן התוצאה- אימות פעולתו הרצויה של ההליך הרפואי.
ב. מבחן ההגיון- הסבר מניח את הדעת אודות קשר הכרחי בין הפעולה הרפואית לבין התוצאה.
המתח שבין שני מבחנים אלה ניכר גם בסוגיות ההלכתיות העוסקות ביחס לשיטות רפואה שונות. למרות ההבדל שישנו בין תפישת הרפואה כיום לשיטות אשר היו מוכרות בתקופת חכמי ההלכה ניתן לומר כי גם בשיטתם ניכרת הסתייגות משיטות סגוליות, וכן ניתן לומר כי מבחן ההגיון אינו תופס מקום רחב מאוד.
"חסינות" הלכתית
ממקורות שונים עולה כי יחס ההלכה לשימוש במערכת הרפואה הוא חיובי, ואף מוטלת חובה על הרופא לרפא. לפי חלק מן הפרשנים, המשמעות של הפסוק "ורפא ירפא" כנותן רשות לעסוק ברפואה, הוא כנגד החשש של הרופא להתחייב בנזיקין כתוצאה מטעויות:
"שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג…".
התורה נותנת לרופא חסינות כנגד תביעות רשלנות למיניהן. הרמב"ן מגדיר את טעותו של הרופא במצב בו הוא עומד בקריטריונים מסויימים, ופעל כשורה לפי הבנתו- כ"אונס הלב". ישנן הגבלות למתן החסינות הרפואית: הרופא חייב להיות בקיא בחכמת הרפואה, לא עסק בטיפול מסויים בפני רופא גדול ממנו, והרופא קיבל "רשות בי"ד". יש מהאחרונים שסוברים כי כיום מושג "רשות בי"ד" זהה להכרה ממשלתית בשיטות רפואיות מוגדרות.
"חסינות" בעיסוק ברפואה משלימה
ישנן דעות הגורסות כי ה"חסינות" המוענקת לרופא ש"לבו אנסו" לטעות, מוענקת רק לעוסקים ברפואה קונבנציונאלית. דבר זה עולה מפרשנות המושג "בקי" בדברי הרמב"ן- המתאים רק לפועל בהתאם למידע הרפואי הנפוץ באותו דור. לפי גישה זו, כיום, כשרוב עולם הרפואה נוקט בגישה הקונבנציונאלית- רק לרופא כזה יש הגדרת "בקי", ורק לגביו ניתנת "הסכמת בי"ד".
כדוגמה לסוגיות הלכתיות הדנות באפשרות לעבור על דברי ההלכה לצרכים רפואיים נדון בדוגמאות מהלכות שבת וע"ז:
"רפואה משלימה" בהלכות שבת
יחס ההלכה הוא שניתן לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה. האם תהיה אפשרות לעשות כן אף על-ידי שימוש באמצעים שאינם קונבנציונאליים?
דיון בשאלות מעין אלה נמצא במשנה:
"לא יצא האיש… בקמיע בזמן שאינו מן המומחה…".
הגמרא מתירה לאדם לצאת מרשות לרשות כאשר מונח ברשותו קמיע מן המומחה. עוד מבואר כי מדובר בקמיע שנכתב על-ידי אדם מומחה: אין הכוונה שהקמיע עצמו נחשב כבדוק, וכן מבואר כי שיטת קביעתו של קמיע כבדוק היא פעולתו שלש פעמים לפחות.
המאירי מסביר היתר זה:
"…שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא".
אפקט הקמיע הוא מעין אפקט "פלסבו", ולכן יהיה היתר לשאתו בשבת.
בספר מנחת שבת נידונה שאלת היתר שליחת מברק בשבת לצדיק למטרות תפילה על חולה. מסקנתו היא שלדעת רש"י לעיל, לא מדובר ברפואה בדוקה ולכן אין להתיר במצב זה.
עניין נוסף נידון במשנה ובגמרא לגבי יישוב דעתה של יולדת בשבת:
"וקורין לה חכמה ממקום למקום",- "איתובי מיתבא דעתה".
ניתן לחלל שבת אפילו עבור יולדת עיוורת, רק בעבור יישוב דעתה. מצב זה דומה לשימוש ברפואה סגולית כאשר היא תורמת לבטחון החולה, בדומה לדעת המאירי לעיל. ישנה דעה המתירה שליחת מברק לצדיק, שכן בפעולה זו יש "יישוב דעת", ובכך היא תורמת להחלמה.
רוב הדעות נוטות לקבל את גישתו של רש"י לפיה יותר שימוש ברפואה סגולית בשבת, אך רק כאשר מדובר בפעולה רפואית שהוכחה כבדוקה. בנוסף- עולה כיוון של הכרה ב"אפקט פלסבו" אשר השפעתו נחשבת לגיטימית אף כשמדובר בחילול שבת.
"רפואה משלימה" בהלכות ע"ז
בגמרא נקבע כלל על-ידי אביי ורבא, המחלק בין רפואה המותרת לשימוש לבין זו האסורה:
"כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי".
הרמב"ם מסביר את מהותו של איסור זה:
"כל מה שיאמרו שהוא מועיל, שלא יחייבהו העיון הטבעי, אלא שינהג לפי מחשבתם".
הבסיס לקביעת שיטה ככזאת שיש בה "משום רפואה" הוא ההוכחה המדעית. ניתן להבחין בהכרעה לטובת "מבחן התוצאה":
"כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה".
הרמב"ם מסייג את עמדתו ומסביר כי אף אם ישנה טעות, כאשר רפואה מסויימת נחשבת כבדוקה בדור מסויים- היא לא תחשב כ"דרכי האמורי".
לדעת הרב הלפרין שיטת הרמב"ם היא שאין צורך בצירופם של שני המבחנים, מספיקה עמידה בתנאי אחד משניים: הסבר הגיוני-מדעי, או הוכחה על דרך הנסיון.
כך גם סובר הרשב"א, ומוסיף כי מושג "העיון הטבעי" המופיע בדבריו של הרמב"ם מתייחס לדעת חכמי הרפואה שבכל דור, ונתון לשינוי לפי הידוע והנהוג בתקופות מסויימות.
דעה זו נפסקה להלכה בשו"ע, אך סוייגה בכך שיש מן הראשונים שחוששים לאיסור "דרכי האמורי" במקום בו מדובר ברפואה שאינה גלויה כגון לחש או קמיע.
במשפט הישראלי
גישה דומה, המקנה חשיבות להוכחת יעילותו של טיפול מסויים על פני הוכחת הגיון מדעי, קיימת גם היום- דוגמת הצעת החוק המבקשת לקבוע את מעמדו של טיפול האקופונקטורה כטיפול רפואי בשל יעילותו המוכחת.
היחס בפסיקה כיום לא נרחב במיוחד, משום שמדובר בנושא המקבל תאוצה בעיקר בתקופה האחרונה. על מנת לגבש עמדה חוקית בנושא מונתה ועדת אלון אשר עסקה בין היתר בשאלת ההתנגשות בין חו"י:חופש העיסוק, לבין הצורך בהגבלת העוסקים בתחומים האלטרנטיביים כדי למנוע פגיעה בציבור, דבר הבא לידי ביטוי בפקודת הרופאים.
הועדה קבעה כי אין היא מבצעת בדיקה מדעית של השיטות, אלא מבקשת לאזן בין החופש של כל פרט לקבל טיפול כפי רצונו, חופש העיסוק, והצורך במניעת הטעייה ופגיעה במטופלים.
בהלכת אליהו רוני נידונה אחריותו הנזיקית של מטפל אשר הבטיח לרפא אשה. בבואו לדון בנושא עשה השופט קליין שימוש נרחב בשיטת המשפט העברי ופסק כי המטפל לבדו אחראי בנזקים אשר נוצרו על ידו, או במניעת הריפוי.
סיכום
מסקירת יחס ההלכה לרפואה משלימה עולה כי ישנו יחס של ספק כללי באמיתותן של שיטות שונות, גם אם הן קונבנציונאליות. כאשר מדובר בשיטה אלטרנטיבית מועילה באופן מוכח, השימוש בה מוכר ולגיטימי, בכפוף למגבלות המונעות הטעיה וסכנה כפי הנידון בועדת אלון. ניתן להציע כי כפי שננקט בהלכת רוני, שיטת המשפט העברי תהווה השלמה ללקונה המצויה כיום בחקיקה מסודרת בעניין זה, כפי שנקבע בתיקון לחוק יסודות המשפט.
(קורח תשעג)
