אחרי 'אבודים במרוקו' – הילד שנחטף משתף איך נודע לו שהוא מאומץ ואיך זה לפגוש 4 אחים חדשים ואמא בגיל 53

כבר לא אבודים: בגיל 53 ויקטור גילה שהוא בכלל נולד במרוקו וכשהיה קטן הוא ואחיותיו נחטפו מבית הוריו, ונמסרו לאימוץ בצרפת תמורת כסף רב, כחלק ממנגנון אכזרי של חלק מאנשי הקהילה היהודית במקום. אחות נוספת נמצאה רק לפני שנה. * במשך 50 שנה אמא שלהם לא הפסיקה להאמין שהיא תפגוש בהם שוב* היום אי אפשר להפריד ביניהם

ויקטור בלישה נולד בכלל בשם יחיא פרץ, אבל עד גיל 53 לא היה לו מושג מזה. הוא גדל בצרפת עם הוריו ואחותו, שגדולה ממנו בשנתיים- שולה, ובגיל 17.5 עלה לארץ ולמד בישיבת בית אל. ביום הולדתו ה-18 קיבל מכתביו מהוריו בו סיפרו לו לראשונה שהוא מאומץ.

הוא נאלץ לעכל עם המידע המפתיע הזה כשהוא עולה חדש, לבד בארץ. ראש הישיבה שלו, הרב חיים סולטן, עזר לו להתמודד עם הידיעה הזו, הסביר לו שזו מצווה גדולה להיות ילד מאומץ להורים שעשו מצווה מאוד מיוחדת, ועודד את רוחו.

למרות שאחותו, שולה, דווקא זכרה שנולדו בבית אחר להורים אחרים, היא מעולם לא דיברה על זה עם אף אחד – וגם לא איתו, גם כשעלתה גם היא לארץ. גם מהוריו המאמצים הוא הבין שזה נושא שאסור לדבר עליו, והובהר לו שלא כדאי לו אפילו לתהות לגבי הוריו ואחיו הביולוגיים כי הם אנשים לא טובים שהזניחו אותו ועשו לו רק רע.

שיחת טלפון מפתיעה

וכך ויקטור המשיך בחייו, עבד והצליח בארץ והקים משפחה.

עד ש. לפני 5 שנים, הבת של ויקטור התקשרה אליו וסיפרה שהיא קיבלה שיחת טלפון הזויה מאנשים שמחפשים אותו וביקשו שיחזור אליהם. מי שענו מעבר לקו השני היו מחלקת החקירות של התכנית 'אבודים' של רשת 13, שאמרו לו: "יש אפשרות שיש אח ואחות שמחפשים אותך, אבל אנחנו עדיין לא בטוחים שאתם באמת אחים".

"מאוד פחדתי באותו רגע כי חשבתי שיש לי אחים ואחיות מאוד מסוכנים. אחרי שלושה שבועות ביקשו ממני להגיע ולהיפגש עם הצוות, יחד עם אחותי שולה, ולהשיב על כמה שאלות", ויקטור מתאר.

לפגישה הזו הגיעו כל הצוות של 'אבודים', עם מצלמות, וגם צופית גרנט שמאוד התרגשה לראות את ויקטור ושולה. הסתבר להם, שיום לפני כן צוות התכנית חזרו ממרוקו יחד עם מי שחשדו שהם אחיו  ואחותו הקטנים ועם אמו.

"עד אותו רגע לא ידעתי בכלל שיש גם אמא בתמונה", הוא נזכר. "צופית מאוד התרגשה וכשהיא ראתה את שולה היא פרצה בבכי. ראיתי פתאום את כל אנשי הצוות בוכים. צופית הרימה קלסר ואמרה לנו שכל החיים שלנו נמצאים בתוכו".

ברגעים הללו, שולה וויקטור התוודעו לראשונה לסיפור האמתי של חייהם.

הם נולדו בקזבלנקה שבמרוקו למרי ומכלוף פרץ, זוג יהודים שחיו בעוני רב ונהגו לקבץ נדבות בבית הקברות היהודי. בגלל שמכלוף היה עיוור, הקהילה היהודית דאגה לו לעוזרת, שתסייע במקרה הצורך.

ביום אחד של אפריל 1968, אותה עוזרת, שהייתה מוסלמית, לקחה את בתם אסתר בהירת השיער והעיניים, שהייתה בת שנתיים וחצי אז, לקנות סופגניה. מאז שתיהן לא חזרו.

מרי זעקה והתלוננה במשטרה שהילדה שלה נחטפה, אך השוטרים חשדו בה שהיא מכרה את ילדתה בגלל המצב הכלכלי הקשה שלה, ועצרו אותה. למחרת, הגיעו העובדות הסוציאליות מרשויות הרווחה של הקהילה היהודית ולקחו את שאר ילדיה – שולה בת ה-6, יחיא בן ה-4, וזרי, תינוקת בת 8 חודשים. בדוחות כתבו שהילדים מוזנחים, מצויים בתת תזונה ועברו התעללות, שמכלוף אלכוהוליסט ומרי בעלת מוגבלות שכלית.

כשמרי חזרה לביתה ראתה שכל ילדיה אינם.

אבודים במרוקו

לאחר שחטפו את ארבעת ילדיהם, מרי ומכלוף הביאו לעולם את מקסים וריימונד, כי הם הבינו, כפי שויקטור מתאר 55 שנים אחרי, שלבד, כשהם כל כך עניים ושקופים – הם לא יוכלו להילחם ולאתר את הילדים.

מרי, מכלוף, ריימונד ומקסים עלו לישראל ב-1988, וריימונד עלתה בעקבותיהם שנתיים אחרי. במשך כל עשרות השנים, במהלכן מכלוף נפטר, מרי מעולם לא התייאשה, והאמינה בכל ליבה שהיא תמצא את הילדים שנלקחו ממנה.

במשך 50 שנה, בכל יום חמישי היא הייתה מדליקה נר, צמה ומתפללת.

"זו אמונה אמתית!", אומר ויקטור. "בכל יום היא הייתה אומרת 'אני בטוחה שאני הולכת לראות את הילדים שלי. בטוחה'. בלי שום היסוס. ועובדה שאחרי 50 שנה היא מצאה אותנו".

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. מכלוף נפטר בשנת 2010. מרי, שלא הרפתה מהמחשבה שהיא עוד תתאחד עם ילדיה – גם אם עברו עשרות רבות של שנים- הדביקה בכך את ריימונד ומקסים, שמילאו בדיוק את השליחות שייעדה להם כשהביאה אותם לעולם וחיפשו את אחיהם החטופים בכל דרך. לבסוף, הם הגיעו לתכנית 'אבודים' אותה מובילה צופית גרנט, ברשת 13, שלפני כחמש שנים הצליחה סוף סוף לאתר את שולה וויקטור – שהסתבר שהתגוררו בארץ, וזרי, שמתגוררת עד היום בצרפת.

מהפרקים ששודרו ב'אבודים' עלה חשד ברור מתחקיר הצוות שאנשים מהקהילה היהודית מסתירים דבר מה חמור גם לאחר עשרות השנים שחלפו. צוות התכנית נתקל בחומה בצורה ולא קיבל מענה לשאלותיו. ולא סתם. בדרך לא דרך, התברר שאנשים מהקהילה היו מעורבים בחטיפת ילדים לטובת בצע כסף. את ילדיה של מרי, כמו ילדים נוספים ממרוקו, מסרו למשפחות יהודיות מבוססות בצרפת שרצו לאמץ ילדים יהודים, תמורת כסף רב, באמצעות עמותה צרפתית שמנהלה גזר גם הוא קופון שמן בדרך. החטיפה של התינוקת אסתר הייתה חלק ממנגנון אחר וסבוך פחות, של העוזרת המוסלמית ואחותה.

ויקטור: "התיק הזה לקח 3 שנים ועלה יותר מ-4 מיליון ש"ח. אחרי 50 שנה אמא שלי מצאה אותנו בזכות צופית גרנט ומשרד החקירות של 'אבודים', ובזכות גיסי שאחרי שביקש לקבל את תיק האימוץ שלנו מהקהילה היהודית וסורב פעם אחר פעם, בעצם גנב את תיק האימוץ ונתן אותו למשרד החקירות של 'אבודים' וקידם את החקירה משמעותית.

"צופית הביאה לי את כל התיק שלנו, ושם היו כל המכתבים של העובדת הסוציאלית עם מנהל העמותה בצרפת שבעצם ניהל את כל חטיפות הילדים והפך אותן לעסק רווחי ביותר. צריך להבין שלמעשה לא מדובר רק בארבעה ילדים. האנשים הללו מהקהילה היהודית חטפו מאות ילדים", הוא מדגיש.

 

בכל יום אמא שלי הייתה אומרת 'אני בטוחה שאני הולכת לראות את הילדים שלי. בלי שום היסוס. זאת אמונה אמתית! עובדה שאחרי 50 שנה היא מצאה אותנו

מנגנון אכזרי

הוריהם של שולה וויקטור היו אנשים דתיים מאוד שלא הצליחו להביא ילדים ובצר להם פנו לאותה עמותה בצרפת, שם אמרו להם שהם יכולים לקבל תינוקות לאימוץ, אלא שבסוף לא היה מדובר בתינוקות אלא בילד בן 4.5 וילדה בת 6.5. לבני הזוג בלישה אמרו שהילדים הללו הגיעו ממשפחה לא טובה, בלשון המעטה, שהתעללה בהם.

"לא סתם אמרו להם את זה. אמרו להם כדי שגם אנחנו וגם הם לא יחפשו את המשפחה שלנו. הטעו אותם בכוונה. זה היה ארגון פשע ברמה גבוהה. לצערי כולם כבר נפטרו היום ולא יכולים לתת את הדין על מעשיהם", ויקטור אומר, ומתאר מערך חמור ומזעזע עוד יותר:

"בחצי השנה אחרי החטיפה ולפני האימוץ היו נותנים לכל הילדים לעבור גיהינום, ויש הוכחות כתובות על זה. בשביל שכשהם יעמדו מול בית הדין הרבני, ייראה שהילדים הגיעו ממשפחות מתעללות. לא נתנו לנו לאכול כמו שצריך והיו מכים אותנו. את הגולגולת של זרי שברו – ועד היום יש לה בעיות בגלל זה, אותי שרפו ברגליים, ולשולה עשו את הדברים הכי נוראיים שאפשר. היו עושים את הדברים הקשים הללו לכל הילדים החטופים, כך שהיינו בטראומה ובייאוש כזה שביום שהביאו אותנו לבית הדין הרבני לא הצלחנו אפילו לדבר. הדיינים היו רואים אותנו ממש בין החיים למוות, והעובדות הסוציאליות היו אומרות להם – 'אנחנו מכירות את המשפחות, הילדים לא מעניינים אותן ותראו באיזה מצב הם נמצאים, צריך לקחת אותם לחו"ל'. הן היו כותבות בתיק של הילדים שההורים שלהם מזניחים ומתעללים ושהם עזבו את הילדים.

"בית הדין הרבני והרבנים במרוקו, שהיו עם חוכמה ענקית – היו גם מאוד תמימים, ושלא נשכח שמדובר בשנות ה-60. הם לא חלמו אפילו שיש אנשים רעים שמסוגלים לעשות דבר כזה, כי באמת, הקהילה היהודית במרוקו הייתה גוף רציני שעושה הרבה מאוד דברים טובים. כאן היו כמה אנשים רעים אבל לא הייתה להם סיבה לא להאמין להם – הם היו רואים ילד כל כך מוזנח ומוכה ואמרו להם שההורים שלו עשו לו את זה אז בוודאי שבאופן טבעי הם היו נותנים מהר מאוד את האישור להעביר את הילד לחוץ לארץ, לטובתו. הכח של בית הדין הרבני במרוקו היה ממש כח מדיני, כמו משרד הפנים. וברגע שהם היו נותנים את האישור – היה אפשר להוציא את הילד ממרוקו. בדרך הזאת היו מצליחים לגנוב ילדים ולהעביר אותם לחו"ל. העמותה ואותם אנשים מהקהילה היהודית במרוקו הרוויחו מזה המון כסף".

אתם מכירים עוד חטופים של הקהילה?

"נפגשתי עם שלושה ארבעה חטופים כאלה, וחוץ מזה קיבלתי הרבה אימיילים מילדים שמחפשים את ההורים, את האח או האחות הביולוגיים. זה היה משהו ידוע ברחבי מרוקו, בדומה למה שהיה עם חטופי תימן פה בארץ", ויקטור משיב.

בחצי השנה אחרי החטיפה ולפני האימוץ היו נותנים לכל הילדים לעבור גיהינום בשביל שביום של הדיל, כשעומדים מול בית הדין הרבני, הם ייראו שהילדים הגיעו ממשפחות מתעללות

להכיר את אמא

לא הרבה זמן אחרי הטלפון ההוא מ'אבודים', ולאחר המפגש עם צופית, ויקטור ושולה נפגשו לראשונה עם אמם הביולוגית, מרי, ועם מקסים וריימונד. זרי – פלורנס, הייתה בצרפת.

"לקחו אותנו לפגוש אותם, וזה היה מאוד חזק", ויקטור משתף. "קודם כל, לדעת שיש אנשים שמחפשים אותך ואוהבים אותך. תמיד חשבתי הפוך, שהאנשים האלה לא טובים, בגלל זה לא חיפשתי אותם. פתאום ראיתי אנשים שכל יום מקווים לפגוש אותי ועושים הכל בשביל זה. אח שלי הוא פשוט קופי שלי – ראיתי את עצמי מולו, זה היה מדהים.

"תהיתי – איך אני אגיד שלום לאמא שרק עכשיו גיליתי שהיא אמא שלי? קשה מאוד לקרוא 'אמא' למישהי זרה, אבל קרה פה משהו מאוד מיוחד. זה היה כמו מגנט. איך שראינו אחד את השני, את אמא ואת האחים – כולנו התחבקנו. היה לנו צורך להתחבק אחד עם השני. כולנו הרגשנו את זה. זה הכל בגלל האינסטינקט האימהי – כמו שכשילד נולד הוא באופן אוטומטי מתחבר לאמא, כך גם אצלנו. בגלל זה אני אומר שברגע הזה נולדנו מחדש".

המפגש הטלוויזיוני אבל הכה אישי בין האחים האבודים לאמם ואחיהם, היה עוצמתי ומרטיט. אבל למרי זה לא הספיק. היא לא מצאה מנוח לנפשה כשישנה עוד ילדה אחת אהובה שחסרה לה – אסתר, ועצרה את החגיגות.

ויקטור: "אחרי שנפגשנו כולנו היינו מאושרים, אמרנו 'ב"ה, אנחנו משפחה', אבל אמא אמרה – 'אתם רציניים? מה עם אסתר?', ידענו שאסתר מוסלמית ויהיה בלתי אפשרי למצוא אותה, אבל אמא אמרה – 'אין לכם מספיק אמונה. אנחנו נמצא גם אותה'. והיא נתנה לנו שיעור גדול. הבעיה היא שאין לנו מספיק אמונה, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים יותר מכולם ואנחנו לא מבינים שאלוקים כל יכול. אמא שלי לימדה אותנו שצריך המון אמונה, ככה היא הגיעה אל הבלתי אפשרי".

ו'אבודים' לא רק העניקו למרי פרץ את ילדיה מחדש, אלא גם ניקו את שמה ושמו של מכלוף ז"ל, שכל חטאם היה שהיו עניים, אבל ילדים – אין ספק שהם ידעו לגדל באהבה.

 

תהיתי – איך אני אגיד שלום לאמא שרק עכשיו גיליתי שהיא אמא שלי? קשה מאוד לקרוא 'אמא' למישהי זרה, אבל קרה פה משהו מאוד מיוחד. זה היה כמו מגנט

מוסלמית ושמה אסתר

נצעד שנה אחורה. ינואר 2022. בשכונה מוסלמית בקזבלנקה, מרוקו, אמא מבוגרת נמצאת עם 3 בנותיה, הקטנה, פיירוז, בת 55, ויש ריב גדול במשפחה. בשלב מסויים, הבת הגדולה תופסת את אחותה הקטנה ואומרת לה – 'את לא מוסלמית, את יהודיה, וזאת לא אמא שלך, היא בכלל חטפה אותך'.

מרגע זה פיירוז מתחילה מסע של חיפוש אחר השורשים שלה, ומגיעה לתכנית 'אבודים' במרוקו. הילדים שלה מצליחים ליצור קשר עם ריימונד, ומבינים שיכול להיות שהיא שייכת למשפחת פרץ.

עד שפיירוז הפציעה לחייהם, כבר היו הרבה מאוד 'אסתריות' פוטנציאליות שנפגשו עם מרי והילדים נרגשות ובוכיות, שלבסוף התגלה שהן אינן אסתר, מה שגרר מפח נפש עצום. הפעם, למרות סיפור הרקע שהחל להסתדר, הוחלט שפיירוז תעשה בדיקת ד.נ.א לפני שמספרים על הימצאותה למרי. התוצאה הייתה מדהימה – 99.9% שהאישה המוסלמית הזו היא אסתר האמתית.

בשלב הזה האחים מכניסים את 'אבודים' לתמונה, ויוצאים למרוקו לפגוש את פיירוז-אסתר וגם לנסות לאתר ולהתעמת עם העוזרת החוטפת שבתעודות של אסתר רשומה כאמה.

העוזרת התגלתה, שלא במפתיע, כאישה מניפולטיבית במיוחד שמכחישה את החטיפה. היא מסרה את אסתר שעברה בין מספר משפחות ברחבי מרוקו, והייתה בטוחה עד אותו ריב משפחתי שזוהי אמה. מרי, בת ה-81, בטוחה שהיא מזהה 'את הפרצוף המכוער הזה' והגישה נגדה תלונה במרוקו. העוזרת הועמדה לדין והעניין נמצא בהליכים משפטיים. חלפו כל כך הרבה עשורים ולא ברור מה יהיה בסופה, אבל בינתיים בני המשפחה מתנחמים בזה שהיא נמצאה ושיכלו להטיח בה את שעל ליבם.

אותו מגנט שמצמיד אותם אחד לשני גם כשהם נמצאים במקומות שונים על הגלובוס, הצמיד אותם גם לאסתר. החיבור היה מיידי. פיירוז, מוסלמית אדוקה וחיננית במיוחד, החליפה מיד את שמה ל'אסתר' וגאה מאוד בשורשים היהודיים שלה וכך גם בעלה, שגם הוא מוסלמי אדוק.

ויקטור: "אסתר גרה בקזבלנקה, היא עדיין מוסלמית ויש לה רצון להיות יהודיה. היא מרגישה יהודיה ויודעת שבטעות היא הפכה למוסלמית והלב שלה ממש יהודי. אבל, זה תהליך, והרצון שלה להיות איתנו כל הזמן ולהתעניין ביהדות הוא לא מובן מאליו. אפילו הילדים שלה, שהם לא דתיים ולא התעניינו באסלאם בכלל – מתעניינים ביהדות. היא מגיעה לארץ כל 3-4 חודשים לתקופה של חודש.

"היום כולנו יותר ממשפחה. אנחנו דבק. כל יום אנחנו מדברים. זאת אהבה אמתית", ויקטור מתאר את הקשר המדהים בין האנשים שעד לא ממש מזמן לא ידעו על קיומם זה של זה. "בכל הזדמנות קטנה אנחנו ביחד. האהבה האינסופית בינינו זה משהו מדהים. נכון שלכל אחד מאיתנו היה חינוך אחר, חיים אחרים, משפחה אחרת וארץ אחרת, אבל בד.נ.א אנחנו כולנו אנשים עם הרבה אהבה, נתינה ואכפתיות לזולת, וזה הד.נ.א של אמא שלנו. זה משהו מיוחד".

ראיתם שינוי באמא שלכם מאז שמצאתם גם את אסתר?

"בוודאי", הוא משיב. "אמא עכשיו באמת יותר רגועה ושמחה, וזה מאוד משמעותי גם מבחינה בריאותית, לפני שמצאנו את אסתר היא בקושי הייתה נושמת והולכת ועכשיו רואים שינוי דרסטי לטובה וזה משמח אותנו מאוד".

וכך גם הוא.

"סוף סוף סגרתי מעגל. תמיד לא ידעתי מי אני. בזכות התהליך הארוך של למצוא את אמא ואת האחים ולהבין מה קרה לנו – קיבלתי תשובות לשאלות שהיו לי כל החיים שלי. עברנו בתהליך הזה כל מיני שלבים, אבל השלב האחרון, האיחוד המלא של היום – זו באמת שלווה אמתית ואני מודה לאלוקים על המתנה הזאת".

אבא שלי, שהוא בן אדם מיוחד שכולו חסד, אמר לי – 'קשה לי שעשיתי מצווה על בסיס עבירה. עכשיו אני יודע שאמא שלך כל כך סבלה. מה שאני רציתי זה רק לעשות מצווה'

בשם האם

עם השנים, הוריו של ויקטור עלו לארץ. אמו המאמצת נפטרה לפני שנתיים. היא לא נפגשה עם מרי, הסיטואציה הייתה קשה מדי עבורה. "היה לה מאוד קשה להאמין אחרי כל השנים האלה שהם באמת היו טובים, אבל אסור לשפוט אותה", ויקטור מסביר.

לאחר מותה של אשתו, אביו המאמץ נפגש עם מרי, אבל הוא סוחב על גבו רגשות אשם קשים, כפי שויקטור מתאר: "אבא שלי, שהוא בן אדם מיוחד שכולו חסד, אמר לי – 'קשה לי שעשיתי מצווה על בסיס עבירה. עכשיו אני יודע שאמא שלך כל כך סבלה. מה שאני רציתי זה רק לעשות מצווה'".

ואת אמו הישנה-חדשה, מרי, הוא מבקר בתדירות גבוהה. לו ולנו, היא העניקה שיעור על אמונה, אמונה מוחלטת בת 50 שנה שכנגד כל הסיכויים הובילה לתוצאות מדהימות.

ויקטור: "למדתי מכל הסיפור שלי שהאמונה כל כך חשובה. נכון, הייתה לאמא שלי גם תמימות – תמימות יפה. היא לא למדה כלום, אבל היא הייתה בשטח, התמודדה מול הבעיות. והייתה אצבע אלוקית שעשתה את הכל. מה שקרה לי ולמשפחה שלי זה נס. לא כל יום רואים ניסים ונפלאות כאלה. היום אין לנו מספיק אמונה ותמימות, אבל הנה, אלוקים הוא כל יכול. כל מה אי אפשר להאמין ולהבין – הוא יכול לעשות. הדבר הכי חשוב זה שאסור להרים ידיים ותמיד צריך אמונה. אין ספק שיש לי הרבה יותר אמונה מלפני כן".

את כל הסיפור הבלתי ייאמן הזה, שהוא בעצם חייו שלו, הוא שזר להרצאה סוחפת. הוא מסביר על רגעיי הגילוי שחווה, על החיבור הבלתי ייאמן שנוצר בינו ובין משפחתו, על הטלטלות שעברו והתחושות המעורבות לפני המפגשים עם האחים, האם ולבסוף, כמה שנים מאוחר מדי, גם עם אסתר. 'זה תהליך שמוכרחים להסביר אותו', הוא סבור.

לתיאום הרצאה עם ויקטור, ניתן לדבר עם אברהם: 052-4445541

(וארא תשפ"ג)