כל המאמרים במדור על הדרך

לפני סוכות שמשון היה מגיע לבית שלנו. היינו מזהים אותו לפי הריח בחדר המדרגות, ריח אתרוגים טריים שהסתנן מתחת לדלת. לשמשון היה מטע אתרוגים באזור

את 'סדר עבודת הכהן הגדול' ביום הכיפורים אנחנו כבר קוראים בשעות שמתחילים להתעייף בתפילה, שהצום כבר נותן את אותותיו, אבל היופי של התיאורים של 'סדר

היא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות יוצאות שבורות

שאלתי את עצמי אם עכשיו אני אמורה להתקשר לכמה ילדים שהיום הם כבר אנשים מהעבר הרחוק מאד ולבקש סליחה על משהו שאני יודעת שהיה? כל

אני מסתכלת על התיירים הצרפתים, הגרמנים, ולא חושבת שהם מרגישים איך היום שלהם באגם היפה נחרב וצל כבד מוטל עליו כי מישהו שהם לא מכירים,

החלטנו להקדיש בנסיעות פינה לשירי הארץ. יש לכך התנגדויות בקרב הילדים: הזמרים שרים מוזר, עם ריש מתגלגלת, אבל התוכן – צריך לדאוג לחיות אותו שלא

מכירים את התחושה של האוכל הראשון אחרי צום? בביס הראשון של עוגת שמרים (קינמון) במוצאי תשעה באב נזכרתי בה: הטעמים חזקים, מרגישים את נתיב המים

לאנשים עם אמונה בקדוש ברוך הוא כמוליך העולם אין הרגל של לעשות דברים בכוחך האנושי עד הסוף. תמיד מחזיקים פינה של אמונה בעוד שותף, מישהו

טייסים, מילואימניקים, פוליטיקאים ואפילו ראש ממשלה לשעבר מוכנים להכריז נאמנות למדינת ישראל רק כאשר היא עומדת בתפיסות שלהם "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". הדימוי של

תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? כנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי כנראה לא כולם