כל המאמרים במדור על הדרך

בטלפון אמרו לאבא שלי שזה יגאל עמיר. יגאל, שהיה תלמיד של אבא שלי בבר אילן. אבא שלי החוויר, ומבול של טלפונים התחיל יש את הארועים

כשאתה ילד אתה יכול להיבלע בקהל, להיות בחוץ, בפנים, זה לא משנה, עכשיו, כשהפוקוס עליך ואתה קורא בתורה וכל העיניים עליך – סופרים אותך, ואתה

בכניסה יש שלט גדול: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", המילה דוד מודגשת, בסוכה שבכניסה לקבר דוד המלך לא צריך הרבה קישוטים, שלט

כשכמעט לכולם יש כבר סטים מהודרים, ככה שעה לפני החג, יש מנהג כזה באחד הדוכנים לתת בעיטה אחת בשולחן עצמו וכל האתרוגים מתגלגלים את השנה

אנחנו לובשים בגדים יפים בגוף ובנפש לכבוד המעמד הקדוש של החגים ואחר כך 'עוברים לג'ינס', וזה תמיד מלחיץ לרדת מהמתח הרוחני יש את הסיפור המופלא

  בניו יורק הסתכלתי על הבניינים הגבוהים שמסתירים את השמים, ולא הרחתי את הריח הזה שיש תמיד באלול, ריח של סתיו יהודי אני לא יכולה

הלל ודפנה נכנסו לחדר המורים בבית ספר יהודי בנורווגיה. החדר היה חשוך ומואר רק על ידי נרות. מאחר והשקיעה מאוחרת מאד נכנס דרך החלונות גם

זה לא סיפור שלי, אבל הוא מכונן אז תקשיבו. פעם, לפני עשרים שנה בערך, זוג חברים שלי נסעו לטיול בהרי הקצ'קר. זו היתה האופנה אז,

רוני נשען על פתח הדלת ושאף מהסיגריה שבידו. השמש ירדה על השדות שבעמק ותיכף שבת. "סיגריה אחרונה לפני שבת", הוא אמר לי. "יש לה טעם

עמים שנלחמים מלחמות סייבר לא רצים עם חיל פרשים אחד אל תוך השני, מסתכלים לאויב בלבן שבעין, מסובבים בגוף שלו סכין על חוף הים בפיליפינים