ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מחכה לו שיבוא: היעלמותו של מוישי קליינרמן העלתה על סדר היום את סוגיית הנעדרים האזרחיים. בכל שנה ישנם אזרחים שלא נמצאים- חיים או מתים, ומותירים בעקבותיהם, שנעלמו, משפחות שלא יכולות למצוא מנוחה לנפשם ונאלצות להתמודד עם אינספור סוגיות משפטיות סבוכות. עכשיו מנסים לעשות לזה סוף
ב-5:30 בבוקר יום שבת, ירד דניאל מיניביצקי בן ה-35 לעשן סיגריה. שעה לאחר מכן אמו, ורדה, התעוררה, והחלה להתארגן להליכת בוקר שהיא ודניאל קבעו, אך הופתעה לגלות שהוא לא נמצא. מאז ועד היום, כמעט 8 שנים אחרי, דניאל לא חזר הביתה.
בכל שנה ישנם כ-4000 נעדרים אזרחיים בישראל. רובם נמצאים ביומיים הראשונים להיעדרות, או מעט בהמשך, חיים או מתים. אבל בכל שנה, בין 10-15 איש נשארים נעדרים, ומאז קום המדינה למעלה מ-600 איש מעולם לא נמצאו.
דניאל, בחור גבוה, מוזיקאי, שהתקבל לקורס טיס, סיים את שירותו הצבאי במגלן, והוציא בפסיכומטרי 714 הוא מלח הארץ. בתקופה שלפני שנעלם החיים לא האירו לו פנים, והוא חזר לגור אצל הוריו.
בדיעבד התברר שדניאל לקח איתו תיק עם מעט בגדים. ב-6:10 בבוקר הוא הוציא 2,400 ₪ מכספומט ברמת אביב ג', שכונת מגוריו, ולאחר מכן ניסה להתקשר מהטלפון הסלולרי שלו למונית. ב-7:20 דניאל צולם בכספומט נוסף בדיזינגוף סנטר, שם משך סכום דומה. זה היה התיעוד האחרון שלו.
בצהריים, הוריו, ורדה ויהושע מיניביצקי, הודיעו למשטרה שבנם נעדר, ובהתחלה נאלצו להמתין. בכל זאת, אדם בריא ובגיר שיוצא מביתו מרצונו החופשי. אבל הזמן חלף, והם הבינו שהם מוכרחים לעשות הכל כדי למצוא אותו. הם חיפשו אותו חודשים רבים באמצעות המשטרה, חוקרים פרטיים ומתנדבים רבים, ובסיוע רחב של משרד התקשורת של רונן צור בהתנדבות, יצרו קאפות ענק בדמותו אותן הציבו בתחנות מרכזיות, ובאמת עשו כל שלאל ידם, אבל לא הצליחו להגיע אליו.
במסע הזה, הם נחשפו לעולם שלם שלא הכירו – נעדרים אזרחיים, והחליטו להקים עמותה עבור משפחותיהם; עמותת "בלעדיהם".
הם התחילו מ-12 משפחות, וכיום ישנן 61 משפחות בעמותה. עם חוקרים פרטיים שמייעצים למשפחות כיצד והיכן לחפש את יקיריהן, אנשי נפש ורוח שמסייעים במה שצריך, עורכת דין שמספקת ייעוץ משפטי בהתנדבות, ומשפחת מיניביצקי שמקדישה את ימיה ואת לילותיה לטובת העניין, עמותת "בלעדיהם" מנסה, וגם מצליחה, לעשות פה סדר חברתי חדש.
רק שיחזור
"היום אנחנו כבר לא מחפשים את דניאל פיזית", ורדה משתפת. "היום אני עושה למען הציבור והמדינה, כי אם זה קרה לי זה יכול לקרות לכל אחד.
"חיפשנו את דניאל כמה חודשים, אבל לא היה לנו קצה חוט. אם כי לדעתי, העניין של המונית לא מוצה עד הסוף. לדניאל היה הרבה כסף והיה מתאים לו לקחת מונית ספיישל לדרום. הוא אהב את האזור הזה. שם קרה לו משהו. אני משערת שהוא עשוי היה להיות שם. כי איך פתאום הוא נעלם?", היא תוהה בכאב.
הדברים של דניאל עדיין ממתינים בחדרו. מהבגדים היפים הוריו נפרדו בכאב, את הטלפון וכרטיס האשראי שנשא דניאל ורדה ביטלה לאחר זמן רב, לעבור דירה זה לא בא בחשבון – כדי שדניאל יידע לאן לחזור, והיא עדיין מחזיקה קו טלפון ישן אליו אפשר להתקשר מכל העולם, ומדי פעם מתקשרת לשירות לקוחות לבדוק – אולי מישהו התקשר?
"אם דניאל חי באיזה מקום והוא בהכרה מלאה – הוא היה יודע שאנחנו דואגים. הוא היה מתקשר אלינו", ורדה נחרצת. "את לא יכולה להגיע לסוף – את סופרת עד מיליון ואין לך לאן להגיע. גם כשאני חושבת שאולי הוא לא חי. פעם לא הייתי אומרת את זה. אבל 7.9 שנים בן אדם לא חוזר – איך הוא יחזור פתאום? לצערי הרב, הסיכוי קלוש. אני כבר לא יכולה להאמין שהוא יחזור. אבל מצד שני, לכל אחד מאיתנו יש סיכוי, יש ניסים. משהו קרה לו ואני לעולם לא אדע מה. אני גם לא בטוחה שאני רוצה לדעת כשימצאו אותו, כי אולי זה יהיה משהו נורא ואיום.
"הנה, לוטפיה זבאד נעדרה שנתיים וחצי ונמצאה בפריז. הלוואי שזה יקרה. יש אחוז קטן שהוא יחזור. אם הוא נמצא – אני רוצה לשמוע את הקול היפה שלו. אני לא צריכה לשמוע מה קרה אפילו, אני לא אשאל שאלות", היא מיטלטלת בין תקווה להשלמה.
למשפחות בעמותה יש קבוצת וואטסאפ, וכשיוצאת הודעה שנמצאו שרידי גופה, כל המשפחות דרוכות. לאחר חודש לערך מיום ההיעדרות, אם הנעדר לא נמצא, לוקחים דגימות די אן איי מהמשפחות, שמועברות גם למכון הפתולוגי כך שאם הנעדר יימצא ניתן יהיה לערוך הקבלה ולזהות אותו.
"שמעתי רק על שני נעדרים שנמצאו בחיים – נער שנעדר למשך 4 שנים, ולוטפיה. חוץ מזה, נמצאו עצמותיהם של 3 נעדרים שהמשפחות שלהם בעמותה שלנו", ורדה מוסיפה.
כשהבן שלך נעדר את לא יכולה להגיע לסוף – את סופרת עד מיליון ואין לך לאן להגיע. גם כשאני חושבת שאולי הוא לא חי; 7.9 שנים בן אדם לא חוזר – איך הוא יחזור פתאום? אבל מצד שני, יש ניסים
לפחות המוות סופי
ד"ר אורי כץ, מהמרכז ללימודי מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה, כתב את עבודת הדוקטורט שלו באונ' בן-גוריון על "הבניית נרטיבים של נעדרות אזרחית בישראל", וראיין וליווה משפחות רבות של נעדרים אזרחיים.
הוא מתאר שההבדלים בין נעדרים אזרחיים ונעדרי צבא וכוחות הביטחון הם תהומיים: "לפני הכל, בצבא יש מעמד תרבותי של חיילים נעדרים. יש בצבא את יחידת אית"ן, גוף עתיר משאבים שדואג לצרכי המשפחה ועובד מאוד קשה על איתור הנעדרים, ולחיילים הנעדרים יש את הפוטנציאל לחזור, אנחנו חושבים עליהם במונחים של חיות, אבל גם יש להם מעמד תרבותי דומה לזה של חללי צה"ל. לעומת זאת, הנעדרים האזרחיים הם לא חיים ולא מתים. הם מושתקים ונטולי מעמד, וגם משפחותיהם".
מה עובר על משפחה שבן משפחה שלה, אזרח, נעדר?
"אם מקבלים חלילה בשורה על מוות, קשה ככל שתהיה, אנחנו יודעים מיד מה לעשות; צריך לארגן לוויה, לשבת שבעה, יש טקסים תרבותיים קבועים שידועים ומובנים לכולם. בכל מה שקשור לנעדרים, במיוחד נעדרים אזרחיים, אין טקסים תרבותיים כאלה", ד"ר כץ משיב.
"נקודת המוצא הזאת מאוד קשה למשפחות הנעדרים שגם ככה מתמודדות עם השאלה האיומה – מה קרה לבן המשפחה שלהם? ומעבר לזה, הם לא יודעים מה עושים במצב כזה – איך מחפשים? איפה? יש הוצאות כספיות אדירות ואין להם שום טקס שהם יכולים לעשות. כשקרוב נפטר- שבוע שלם לא הולכים לעבודה. מה עושים כשקרוב נעדר? מה מספרים לחברים ולמשפחה? איך מציגים את הדבר הזה? מה עושים מול מוסדות המדינה? יש הרבה מאוד התמודדויות שמצטברות, לצד הקושי לא לדעת מה קורה עם הקרוב. ככל שתגבר המודעות לכך ויהיה שם לתופעה הזאת, ואיזה שהוא תסריט התנהלות, זה יקל על המשפחות".
התקווה הקלושה של ורדה, שהיא שיתפה בכנות מרטיטה, לצד ניסיון לשים סוף לאי הודאות ולגרום לעצמה להבין שכנראה דניאל אינו בין החיים, היא טבעית. כל משפחה מאמינה במה שמסייע לה להתמודד ובהתאם לנסיבות, אבל הסביבה החיצונית, שלא מכירה מספיק את נושא הנעדרים האזרחיים, תמיד תנסה להעביר למשפחות הללו את המסר שאסור לאבד תקווה, אסור להפסיק לחפש.
"התקווה הזאת מסוכנת הרבה פעמים, כי היא משמרת את המצב של נעדרות כקטגוריה זמנית", מאמין ד"ר כץ. "המוות קשה אך סופי, וזה מאפשר לעבור את שלבי האבל. אבל, כל עוד מתייחסים לנעדרות כדבר זמני- מאוד קשה לבנות את החיים מחדש. זה לא אומר שעכשיו צריך לאבד את התקווה, אבל אם נדבר על נעדרות במונחים של קטגוריה שיכולה להיות קבועה, יש סיכוי גבוה שהמשפחות יוכלו לבנות את החיים שלהן במקביל לזה".
נעדרים זו אי הודאות הכי קשה ומערערת שיכולה להיות. זה חוסר ודאות ביחס למצב הבסיסי ביותר של הקיום האנושי – אם הבן אדם חי או מת
איך חוקרים היעדרות?
מוישי קליינרמן בן ה-16, נעלם לפני כארבעה חודשים בעת ששהה במירון. הוטל צו איסור פרסום על החקירה, ואף נעצר חשוד במעורבות בהיעלמותו של מוישי ששוחרר. למזלה של משפחתו, התקשורת מסקרת בעקביות את היעלמותו, שלא כתמיד, מה שמוסיף רוח גבית לחיפושים אחריו.
"יש יחסים הדדים בין מאמצי החיפוש של המשטרה ובין שלושה משתנים: א. הפרופיל של הנעדר/ת. היא לא עושה את זה במודע, אבל בהחלט יש נעדרים שהמשטרה תצא לחפש יותר מהר וכאלה שפחות. ב. הסיקור התקשורתי של המקרה. ג. המשפחה של הנעדר וכמה לחץ היא מפעילה ויכולה למסגר את הסיפור גם בתקשורת. כל הדברים האלה ביחד מייצרים חיפושים אינטנסיביים או פחות, וכיווני חקירה כאלה או אחרים", מסביר ד"ר כץ.
איך אתה מנתח את המקרה של מוישי קליינרמן?
ד"ר כץ: "התקשורת מסקרת באופן אינטנסיבי יותר מקרי היעדרות כשקל לצייר את הנעדר כמישהו שזה קרה לו על לא עוול בכפו – זה יכול לקרות לכל אחד. או, לתאר את הבן אדם כילד של כולנו. 'תסמונת הנערה הלבנה הנעדרת'. אבל במקרה של מוישי זה מעניין, כי מדובר באדם חרדי, שזו אוכלוסיה שפחות מסוקרת.
"אני חושב שיש פה שילוב של נסיבות – הגיל של מוישי, האופן שבו היה אפשר למסגר את הסיפור הזה, כולל חשוד שנעצר, וגם- המשפחה שלו עושה עבודה מרשימה מול התקשורת כך שמוישי הוא הילד של כל עם ישראל, וגם בהקשר שזה יכול לקרות לכל אחד. הסיפור הוא טראגי ואני מאחל כמובן שמוישי יימצא כמה שיותר מהר, אבל במקביל אני רוצה להזכיר שיש הרבה נעדרים שגם הם ראויים לתשומת הלב שלנו".
"כל חקירה שונה אחת מהשניה, וגם בחקירות נעדרים – יש גם כמה סוגי נעדרים", אומר גיל שמואלי מנכ"ל פוקוס ייעוץ, ביטחון וחקירות, שמשרדו מעניק ייעוץ ללא תשלום למשפחות נעדרים שמגיעות דרך עמותת 'בלעדיהם'.
"בעולם הנעדרים האזרחיים, יש צעירים שעוזבים את הבית מרצון שלהם להיעלם והם בדרך כלל נמצאים תוך מספר ימים עד שבועות. יש נעדרים שהם מתחום הפלילים, שיש סיכוי גדול שהרגו אותם ולא נמצא אותם לעולם. יש זקנים דמנטיים שהולכים לאיבוד ויש מרוץ נגד הזמן למצוא אותם בחיים; הרבה פעמים הם נופלים וברוב המקרים מוצאים בסופו של דבר גם גופה. ויש סקטור נוסף, של נשים צעירות שנעלמו ויכול להיות שהן נחטפו לתוך דירה עם מישהו, נאנסו ונרצחו, ואותו רוצח העלים את הגופה. זה יכול לקרות גם במקרה של גברים צעירים.
"ויש, סקטור שלם של אנשים עם כל מיני בעיות נפשיות שיוצאים מהבית על מנת לברוח, מגיעים למדבר, לחורשה או לשטח בר פתוח במקום כל שהוא, ושם קורית להם איזו שהיא תקלה – הם מתייבשים, נופלים ומתים. את חלקם לא נמצא כי אם הם מתרחקים מהשבילים במקומות האלה וקורה להם משהו, תוך כמה ימים הגופה תירקב ובעלי החיים יפרקו אותה לגמרי, ואז הסיכוי למצוא אותם שואף לאפס. אני מעריך שרוב הנעדרים הצעירים שיצאו מהבית ולא מוצאים אותם זה בסופו של דבר מה שקרה איתם".
"אני מתנגד לגישה המקטלגת את הנעדרים לפי 'פרופיל', כי היא משקפת ניסיון שלנו ליצור ודאות איפה שאין ודאות", אומר ד"ר כץ. "נעדרים זו אי הודאות הכי קשה ומערערת שיכולה להיות. זה חוסר ודאות ביחס למצב הבסיסי ביותר של הקיום האנושי – אם הבן אדם חי או מת, וכדי להתמודד עם אי הודאות הזו מנסים לצקת בתוכה כמה שיותר ודאות על ידי השלמה מדומיינת של הסיפור. אבל, אם היינו יודעים למה הבן אדם נעדר היינו גם יודעים למצוא אותו. אנחנו הרבה פעמים מחליטים בשביל המציאות מהן הנסיבות של ההיעדרות, ואני מאוד נזהר מזה".
מה לגבי הרקע הנפשי, שדי נפוץ במקרים כאלה?
ד"ר כץ: "כשאנחנו מדברים במונחים של מישהו עם רקע נפשי שנעדר מאוד קל לנו 'לנפנף' את זה; אנחנו בעצם אומרים 'לי זה לא יקרה, האדמה לא פוערת את פיה ומעלימה אנשים, אלא נעדרים הם אנשים שסובלים מרקע נפשי'. הגישה הזו בעייתית, וזה מאוד מתחבר גם לאיך שגם התקשורת מתייחסת לנעדרים".
איך ניגשים לחקירה של נעדר?
"מנסים לנתח מה האופציות שיש לנו – אם זו היעדרות מרצון, אם היו מקרים נוספים של היעדרות של אותו נעדר ומה היכולת שלו להתרחק מהמקום האחרון שבו ראו אותו", גיל משיב, ומוסיף:
"כמובן שיש אמצעי זיהוי שבוחנים אותם – האם הנעדר היה עם סלולרי, האם הוא השתמש ברב קו, בכספומטים, ביצע משיכות בבנק, יצא עם תיק או בלי, ועוד. יש רשימת פעולות שעושים אותן באופן מידי. אנחנו מציעים למשפחה להקים חמ"ל, טלפון שיהיה מאויש 24/7, מישהו שיקבל הודעות כל הזמן. והיום, כשהמדיה החברתית מאוד חזקה- מפרסמים תמונה ופרטי היעדרות ומחכים לתגובות.
"בדרך כלל רוב הנעדרים נמצאים תוך כמה ימים, ומי שלא נמצא בשלב הזה – זה מתחיל להדאיג יותר, רוב הסיכויים שהוא לא יימצא בחיים. היו ממש מקרים נדירים ובודדים שאחרי כמה חודשים נמצא מישהו נעדר כשהוא עדיין בחיים".
לרוב המשפחות אין יכולת לממן חוקר פרטי לאורך תקופה ארוכה. המשטרה מחפשת אחר נעדרים ועושה מאמץ מרוכז לחפשם, אבל היא עובדת על המון תיקים במקביל ויש תחלופה גבוהה של החוקרים שמלווים את התיק. עם זאת, היתרון של חקירת משטרה על פני חוקר פרטי הוא שיש לה גישה קלה יותר לאיתור סלולר והשגת פענוח של מצלמות אבטחה מבעלי חנויות פרטיות באזורים שעל פניהם הנעדר חלף.
כשיש תקציב ארוך טווח לחקירה פרטית, זה מאפשר לחוקרים להעמיק את החיפוש אחר הנעדר בכל מיני כתות, לדוגמא, באזורי התבודדות, להסתייע בפרופילאי שיבחן את פרופיל ההיעלמות, לתשאל אנשים מהחוג החברתי של הנעדר, ועוד.
היום יותר קשה להיעלם מאשר בעבר?
גיל: "מי שרוצה להיעלם – ייעלם. יש קהילות שיתנו לו חסות, לדוגמא קהילות חרדיות, ואם הוא יודע לא להשתמש בכל האמצעים האלקטרוניים, כגון – כרטיסי אשראי, קופת חולים, פלאפון, ולא להירשם בשום מאגר ממשלתי או לא לקבל משכורת מסודרת – לא יאתרו אותו".
בדרך כלל רוב הנעדרים נמצאים תוך כמה ימים, ומי שלא נמצא בשלב הזה – רוב הסיכויים שהוא לא יימצא בחיים. היו ממש מקרים נדירים ובודדים שאחרי כמה חודשים נמצא מישהו נעדר כשהוא עדיין בחיים
אין דבר כזה 'נעדר'
העמותה היא בראש מעיינם של משפחת מיניביצקי. הפעילות הרבה שלהם נושאת פרי, והתמיכה שהמשפחות מעניקות זו לזו נותנת להן כח.
אך כיום, אין אף גוף שאחראי על הנעדרים האזרחיים והמשפחות מוצאות עצמן במצב משפטי סבוך בכל מה שקשור לגישה לכספים וירושה, נכסים, עגינות, ועוד.
על-פי פקודת המטה הארצי "טיפול המשטרה באיתור נעדרים ובזיהוי אלמונים", נעדר הוא "כל אדם שהיה אמור להגיע לביתו או לכל מסגרת אחרת שהוא לן בה, ולא חזר לאותה מסגרת מגורים במשך זמן סביר, ומקום הימצאו אינו ידוע, לרבות מטייל שלא הגיע ליעד המתוכנן".
אבל, לעניין גופי הרווחה, משרדי הממשלה השונים ובוודאי חברות ומוסדות פרטיים, לא הייתה עד היום הכרה רשמית בסטטוס 'נעדר', והטיפול במי שכבר אזר כח לצלול לנבכי הבירוקרטיה תלוי בטוב ליבו או הלך הרוח של הפקיד והמחוז המטפל.
ורדה: "המשפחות מוציאות הרבה כספים על פלאיירים וחוקרים פרטיים, והן נתקלות בהמון בעיות – כשאדם נעדר ולא מוגדר כמת, אי אפשר להשתמש בכספי ביטוח החיים של המשכנתא, למשל. יש המון בעיות שנוצרות, ויש גם את העניין של הסיוע הנפשי – אף אחד לא עוזר למשפחות, הן לבד. אני לא מסוגלת לגדול עד כדי כך ולתת מענה לכל משפחות הנעדרים. חשוב שהמדינה תיקח את הנושא לידיים שלה ויוקם גוף מיוחד שיוכל לטפל בו".
לכן, העמותה הגישה הצעת חוק שתסדיר את כלל הטיפול במשפחות נעדרים.
עו"ד נעמה זר-כבוד, שותפה במשרד עוה"ד מ. פירון ושות', מלווה את העמותה 'בלעדיהם' כבר כמה שנים בהתנדבות, ואף ניסחה את הצעת החוק מטעמם. היא עשתה זאת לפני לא מעט שנים אבל הכנסת נפלה שוב ושוב. הפעם, לשמחת כל המעורבים, רגע לפני שהכנסת פוזרה הצעת חוק הוועדה לטיפול במשפחות אזרחים נעדרים עברה בקריאה ראשונה.
"היום יש ואקום", מסבירה עו"ד זר-כבוד. "הסוגיה של נעדרים אזרחיים הייתה מתחת לרדאר. בעצם, עד שהעברנו את הצעת החוק הזו לא היה דבר כזה 'נעדר', וכשאין הגדרה משפטית זה יוצר אינספור בעיות שאף אחד לא מודע אליהן, והמשפחות נאבקות מבלי שיהיה להן בכלל מענה".
הסוגיה של נעדרים אזרחיים הייתה מתחת לרדאר. אין דבר כזה 'נעדר', וכשאין הגדרה משפטית זה יוצר אינספור בעיות והמשפחות נאבקות מבלי שיהיה להן בכלל מענה
לפני ניסוח הצעת החוק, עמותת "בלעדיהם", בליווי עו"ד זר-כבוד ומתנדבים נוספים, ערכו פגישות רבות עם גופים דוגמת הביטוח הלאומי והאפוטרופוס הכללי, שלדבריה של עו"ד זר-כבוד, לא היו מודעים לתופעת הנעדרים האזרחיים כלל, אך בהחלט היו נכונים לסייע. העמותה גם פעלה רבות מול משטרת ישראל, והדגישה בפניה, לדוגמא, שהשעות הקריטיות לחיפוש נעדרים הן בדיוק אלו שבעבר הפונים למשטרה היו נאלצים להמתין עד לטיפולה – 48 השעות הראשונות, והבהירה כיצד נכון וכדאי להתנהל מול המשפחה המודאגת, והמשטרה אכן שינתה את הנהלים הפנימיים שלה.
עו"ד זר-כבוד: "ניסינו להרכיב פאזל שמבטא את מה שמשפחה שקורה לה האסון הזה מתמודדת איתו וזקוקה לו. יש את ההתמודדות הראשונה – לחפש את הנעדר עם מקסימום משאבים ובמינימום לוחות זמנים, ויש את הסוגיות המשפטיות המורכבות – מה עושים עם חשבון הבנק של הנעדר? האם ממשיכים לשלם ביטוח לאומי עבורו? מה עושים עם בית שרשום חצי על שמו וחצי על שם האישה? מה עושה משפחה שהנעדר הוא המפרנס העיקרי שלה? ומה עושים, למשל, במקרה של אישה שלא יכולה להשתמש בשטח שלה ושל בעלה, שנעדר המון שנים, ואין לה מה לאכול?", היא תוהה.
המסקנה הייתה שחייבים ליצור סטטוס של נעדר אזרחי, שהצעת החוק – אותה הגיש לראשונה הח"כ לשעבר אייל בן ראובן ("התנועה"), ולאחרונה, בהצלחה יתרה, ח"כ נירה שפק (יש עתיד)- מגדירה כמי שלא שב לביתו או למסגרת אחרת שהוא לן בה לפחות 60 ימים, שמקום הימצאו אינו ידוע, שלא ניתן ליצור עימו קשר, שכל המאמצים לעלות על עקבותיו לא צלחו, שאינו נעדר משירותו הצבאי או משירות בכוחות הביטחון, שאין ראיה לכך שאינו בין החיים ושמשטרת ישראל הכריזה עליו כנעדר.
לאחר שיהיה מובן מי נכללים תחת ההגדרה הזו, הם מציעים להקים ועדה שתורכב ממשרדי הממשלה הרלוונטיים, שייצרו דפוס פעולה, נורמות של כללי התנהגות למשפחות נעדרים, וגוף שיהווה כתובת עבורן. בני המשפחה שיהיו זכאים לסיוע שיינתן לפי ההסדר המוצע הם בן או בת זוגו של הנעדר, הוריו, בן או בת זוגו של הוריו, אחיו, אחיותיו וילדיו.
"המשפחות במצב כל כך שברירי שהן לא יודעות למי לפנות ומה הזכויות שלהן", עו"ד זר-כבוד מתארת בצער. "כל משפחה תמיד מדווחת למשטרה, והמטרה שלנו היא שהמשטרה תדע להפנות אותם ישר לגורמים שמטפלים בהם, שהמשפחה לא תהיה 'תלויה באוויר' כמו היום".
הדבר היחיד שמשפחה של נעדר יכולה לעשות כיום כדי להקל על הבירוקרטיה ולקבל גישה לנכסיו, לדוגמא, זה להגיש הצהרת מוות, אבל זה אפשרי רק אחרי 7 שנים של היעדרות, וגם מבחינה נפשית – זה קשה מאוד, והרבה משפחות נמנעות מלעשות את זה.
עו"ד זר-כבוד: "כשבעז"ה הצעת החוק תעבור ותכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, כבר לא יהיו למשפחות הללו סימני שאלה. אני לא מאחלת לאף משפחה להיכנס למשפחות הנעדרים, אבל למרבה הצער, הסטטיסטיקה הוכיחה שזה קורה, ולמשפחה הבאה שתכנס לזה כבר יהיה מענה מאוד ברור מצד המדינה בתוך כל חוסר הודאות הזה".
(מטות תשפ"ב)
