כל המאמרים במדור זווית אישית

כל פרק חדש בחיים צופן בתוכו סיכונים וסיכויים. ביציאה מאזור הנוחות המוכר אל הבלתי נודע, יש לפעמים כדי להרתיע. כך לאדם הפרטי, כך לאומה. לאחר

בשתי מילים ממוקדות ומדויקות מיטיב דווקא בלעם, זה שנקרא לקלל את ישראל, להגדיר את מהות אופיו של העם היהודי, ואת החומרים המרכיבים את הדנ"א שלו.

עם ההגעה לארץ ישראל, אנו נתקלים פעמיים במבחן מוסרי וערכי גדול, בניסיון קשה המצריך כוחות נפש וגבורה – מבחן פדיון שבויים. בפעם הראשונה נבחן בכך

תיאורה של ארץ ישראל כאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ חוזר על עצמו שוב ושוב בתורה ובדברי הנביאים. כבר בתחילת ההיסטוריה היהודית, כאשר ה' נגלה אל משה

רוח נכאים דכאונית קשה שררה בעם שזה עתה יצא לחירות מבית העבדים במצרים. המרגלים ששבו ממסע הריגול בארץ המובטחת מנבאים שחורות לגבי העתיד, מדכאים ומנמיכים

מקורו של משבר המנהיגות הפוקד את העולם נעוץ במילה אחת עוצמתית – ענווה. זו מילה שכבר כמעט אין עושים בה שימוש. להיפך, היא נחשבת למילה

  בעיצומה של פרשת נשא, מטיל ה' על הכוהנים משימה לדורות עולם – לברך את עם ישראל: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ

בעת הזו של תחילת חודש סיון, לפני 80 שנה בדיוק, 11 שנים לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933, ולאחר קרוב לאלף שנות היסטוריה יהודית מפוארת במקום,

שמות רבים יש לה למלחמה ב-1948 – מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות, מלחמת 1948, מלחמת תש"ח ומלחמת הקוממיות. המילה קוֹמְמִיוּת היא מילה מעניינת. על פי האקדמיה

כבר במעמד הר סיני, עם מתן התורה, מניח ה' לפני העם את ערכי היסוד שאמורים להיות צרובים בדנ"א של העם הזה לדורות עולם, ובמיוחד עם