כל המאמרים במדור זווית אישית

המשפט המכונן הזה אותו אומר יוסף לפני קרוב ל 4000 שנה, מהדהד בימים אלו של מלחמה ושל ערב חג החנוכה בחלל האוויר הישראלי ברלוונטיות עכשווית

במרחק של 20 שנה האחד מהשני, עוברים על יעקב אבינו שני לילות של בדידות קשה. הלילה הראשון היה בבורחו מפני עשיו אחיו, שהתנכל לו לרודפו

תפילה ובקשה אחת מרכזית ומשמעותית נושא יעקב אבינו בשעות הקשות לחייו, בלילה החשוך, כאשר הוא נאלץ לברוח לביתו מפני אחיו הרוצה להורגו. יעקב לא יודע

יצחק אבינו – בנו וממשיך דרכו של אבי האומה אברהם אבינו – מגיע לנגב הצחיח ומנסה להפריח את השממה. הוא זורע ונוטע, משקה ומשקיע, ורואה

שני משאים ומתנים מתנהלים במזרח התיכון בפרשת השבוע, חיי שרה. הם המשאים המתנים הראשונים המתנהלים במרחב הים-תיכוני הזה, ויש בהם כדי ללמד על העתיד ועל

אברהם אבינו, אבי האומה, מקבל בתורה את התואר – הָעִבְרִי. חז"ל מפרשים שהמילה היא מלשון מעֵבֶר: כל העולם ניצב בעבר אחד, ולעומתם אברהם ניצב בעבר

אלו שבמשך חודשים ארוכים קראו אחד לשני משני צידי המתרס קריאות גנאי ונאצות, מסתערים עכשיו כתף אל כתף אל מול פני האויב. אלו שהיו שחשבו

בשפה ציורית אפשר אולי לומר שהמעבר בין יום כיפור לסוכות הוא מעבר מעיסוק באיכות החיים לעיסוק באיכות הסביבה. שניהם חגים של התבוננות- פנימה והחוצה. בעוד

למילים האחרונות שאומר האדם בחייו יש פעמים רבות משמעות גדולה יותר מאשר דיבורים אחרים שאמר במהלך החיים. המילים האחרונות באות לסכם, להורות דרך וכיוון, ומהוות

דווקא הניסיונות ורגעי המשבר, שבזמן אמת נראו קשים מנשוא, מתגלים לאחר זמן כצמתים מכוננים בחיינו חיינו מלאים בניסיונות. כל אחד וניסיונותיו, כל אחד והתמודדויותיו. השאלה