כל המאמרים במדור זווית אישית

בשיאן של המכות במצרים, לאחר מכות ברד, ארבה וחושך, ורגע לפני מכת הנוק-אאוט – מכת בכורות – מבקש ה' ממשה ומאהרון שידברו אל העם את

אות ומופת אחד שנעשה לנגד עיניו, פלוס שבע מכות חוטף פרעה בפרשה- ועם זאת עדיין מסרב לשלח את עם ישראל לחופשי מארצו. לאורך כל הפרשה

המרחק בשנים בין פסוק י' – "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", לפסוק י"א –

שיעור גדול בחינוך לדורו ולדורות עולם, נותן יעקב אבינו לבניו ולכולנו. לא בדיבורו הנוקב, אלא דווקא בשתיקתו הרועמת. לא היה רגע דל בחייו של יעקב

לאחר עשרים ושתיים שנים קשות מתרחש המפגש הדרמטי בין יוסף לאחיו. האירוע המכונן והטראומטי שהחל בשכם, כאשר האחים השונאים מתנכלים לאחיהם הקטן, משליכים אותו לבור,

בממשלתו של הקב"ה אין שרים מיותרים, ואין משרדים ללא תכלית. לכל שר יש תיק, ולכל תיק יש ייעוד. אחד השרים החשובים ביותר בממשלה הזו הוא

תוך כדי ימי הקנאה של האחים את יוסף, "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו", ולאחר שהם יצאו מביתם בעמק חברון והלכו לשכם – "וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן

בליל ה-13-14 במאי 1948 התקיימה ישיבה של מנהיגי היישוב היהודי כדי לדון בנוסח מגילת העצמאות. אחד הסעיפים המשמעותיים באותה ישיבה היה: מה יהיה שמה של

יש רגע מסויים מכונן ומשמעותי בחיי האדם שבו הוא אומר לעצמו- עד כאן. אי אפשר להמשיך כך יותר. חייב לבוא שינוי. רגע כזה מגיע ומופיע

כאשר דוד המלך רוצה לתאר את התהליך העתידי של שיבת ציון, "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן", הוא משתמש בשני תיאורים מכוננים ומשמעותיים: תיאור