גאולת שלושת הימים

הרב משה פינצ'וק, רב הקמפוס וראש המרכז למורשת ישראל, המכללה האקדמית נתניה.

בהתגלות בסנה הקב"ה מנחה את משה לקראת פגישתו הראשונה עם פרעה ומציג את דרישתו מפרעה: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג, יח). משה אכן מציג דרישה זו בפגישתו הראשונה עם פרעה ושוב כתנאי להסרת מכת הערוב. דרישה זו תמוהה, התכנון הוא לגאול את בני ישראל מעבדות מצרים לגמרי, ומדוע אין הקב"ה מצווה את משה לדרוש מפרעה את דרישתו האמיתית: "שלח את עמי"? מה הצורך להציג דרישה שאינה אמת?
הרב יעקב קמנצקי, בפירושו "אמת ליעקב" (שמות ג, יח), סובר שהתכנית המקורית הייתה באמת לצאת ממצרים רק לשלושה ימים. הלוא בברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם כי העבדות והעינוי יארכו "ארבע מאות שנה". רש"י (שמות יב, מ) חישב והראה שבפועל ישבו בני ישראל במצרים רק מאתיים ועשר שנים. חז"ל במדרשים רומזים לכך שהיה כאן שינוי מן התכנית המקורית:
בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלין, אמרו לו: משה רבינו! היאך אנו נגאלין, והלא אמר הקב"ה לאברהם "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא "מדלג על ההרים" – אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועיבורין. מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין, ובחדש הזה אתם נגאלין. (שיר השירים רבה ב, א)
את הסיבה לדילוג כבר תלו הקדמונים במצבם הרוחני של בני ישראל. הקב"ה ראה שבני ישראל שקעו במ"ט שערי טומאה, ואם ימתין עד סוף הזמן הקצוב – כבר לא יהיה את מי לגאול. על כן, אחרי מאתיים ועשר שנים רצה הקב"ה להוציא את בני ישראל לשלושה ימים בלבד, לתת להם את התורה, לעורר ולחזק בהם את יהדותם ומיד אחר כך להחזיר אותם למצרים, כדי שישלימו עוד מאה ותשעים שנות עבדות. כשהקב"ה מדבר עם משה על יציאה לשלושה ימים בלבד, הוא אכן מדבר עמו על תכנית אמיתית, ואין כאן כל ניסיון הטעיה או רמייה. ברם, פרעה לא ניאות לבקשה זו. לקב"ה לא נותרה בררה, כביכול, והוא "נאלץ" להוציא את בני ישראל ממצרים בכוח ומיד, שאם לא כן היו שוקעים לחלוטין בטומאת מצרים. ומכיוון שנגאלו – נגאלו, ושוב לא חזרו למצרים להשלים את מאה ותשעים השנים החסרות.
בהמשך להצעת בעל ה"אמת ליעקב" ניתן להוסיף כי אילו ניאות פרעה לשחרר את בני ישראל שיחוגו לה' שלושה ימים במדבר וישובו למצרים מיד לאחד מכן, הייתה הגאולה לסוף ארבע מאות שנה יכולה להיות בדרך הטבע, דוגמת הגאולה בימי פורים על ידי אסתר: אחרי הכאת המצרי, כבר לא יכול משה רבנו לחזור ולהשתלב בהנהגה המצרית, ולפעול גאולה בדרך הטבע. אולם בניו, גרשום ואליעזר, כן יכלו לחזור ולהתקרב למלך. הן בסופו של דבר הם היו נכדיו של יתרו, מיועציו ואנשי סודו של פרעה, ובעצם הנינים של פרעה עצמו, דרך בנה המאומץ של בתו. במשך מאה ותשעים השנים הנותרות היו בנים אלה עולים לגדולה בבית פרעה. הם או בניהם היו יכולים להיות המוציאים והגואלים את בני ישראל ממצרים בדרך הטבע. גרשום ואליעזר נועדו בעצם למלא את תפקידם של משה ואהרן.
פרעה, כידוע, לא הסכים לשלושת הימים, והגאולה נאלצה לבוא מיד ובחטף, באותות ובמופתים. משה ואהרן נאלצים פתאום לקחת עליהם בעל כורחם את התפקיד שייעד הקב"ה לבני משה, והופכים לשליחים המבצעים אותות ומופתים. גרשום ואליעזר מוצאים עצמם לפתע מנושלים מתפקידם, ובטל ייעודם ההיסטורי. במסגרת הגאולה הנסית לא יוחד להם מקום, והם יורדים מעל במת ההיסטוריה של עם ישראל לבלי שוב.
הסברנו נותן גם טעם למעמדה המוזר של משפחת משה. התורה טורחת לספר לנו על נישואי משה לציפורה, על לידת בניו, על הנימוקים לשמות שניתנו להם ועל הברית במלון בדרך חזרה מצרימה. כאילו היא מכינה את הבמה לפעילותם של אילו. ברם, תיכף לאחר מכן הם נעלמים בתהום הנשייה וכמעט אין שומעים עליהם שוב בכל התורה כולה. מדוע אפוא טרחה התורה לספר לנו עליהם מלכתחילה? מה הייתה חשיבותם ותרומתם לתולדות עם ישראל? התשובה היא טרגית – פרעה בסירובו להיעתר לגאולת שלושת הימים שינה והיפך את מהלך הגאולה, ומשפחת משה נושלה מתפקידה. כל שנותר מהם בתורה הוא גזע גדוע.
אם כן, עם ישראל נולד כפג, מאה ותשעים שנה קודם זמנו. אילו היה העם נולד בעִתו, מאה ותשעים שנה מאוחר יותר, הרי שהשנים הנוספות הללו היו מאפשרות לבני ישראל תקופת הבשלה והכנה לפני גיבושם כעם; התורה, שכבר הייתה בידם לאחר שקיבלוה במסגרת היציאה של שלושה ימים, הייתה מפעפעת בתוכם ומחנכת אותם; צאצאיו של משה רבנו היו ממשיכים את תהליך הגאולה ההדרגתי והאטי שמשה אביהם החל בו; בני ישראל היו משתקמים מעבדותם ומהתרבות הסובבת והאופפת אותם, והיו יוצאים ממצרים כעם גאה ומלא ביטחון עצמי; רבות מן הבעיות שהתעוררו במדבר כתוצאה מהמנטליות שלהם, שהייתה מנטליות של עבדים, היו נחסכות.
(וארא תשסט)