הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)משה רבינו, המנהיג הדגול, מתאר את עצמו כערל שפתים, כמי שאיננו מסוגל לבטא את עצמו כראוי. העולם מכיר כראוי את המדרשים שמתארים את הגורם לגמגומו של משה, אך בצד זאת יש לבחון את הבעיה שהיתה למשה רבינו באור אובייקטיבי. ראשית, קשה להכריע האם משה רבינו אכן היה ערל שפתיים במובן הפשוט של המילה, כלומר סבל מחוסר יכולת ורבלית, או שמא הוא מתאר את עצמו ככזה, מכח מידת הענווה שאפיינה אותו יותר מכל. דומה שהתרגומים אכן ראו כאן תיאור פיסי ('יקיר ממלל' – כבד דיבור, או 'קשי ממלל' – קשה דיבור). פרשנות זו עולה גם מהכתוב בפרשה הקודמת, שם מתאר עצמו משה כ"כבד פה וכבד לשון אנכי" (ביחס לכבד פה מפליג התרגום הירושלמי ומתאר אותו כ'חגר פום', כלומר חיגר פה, בעל מום ממש).
מנגד, יש שנתנו הסבר אחר לגמרי לכבדות הפה של משה (חזקוני), והוא שלאחר ארבעים שנות גלות במדין משה חשש שהשפה המצרית אינה שגורה על פיו, וממילא לא יוכל לייצג את עם ישראל כראוי. גם ספורנו דורך בדרך דומה, ומסביר שמשה רבינו התכוון שאין לו את הידע הדרוש בשפה 'דיפלומטית'.
מי שנותן פירוט מרתק של מומו של משה על בסיס המדרשים הוא רבנו בחיי, שמביא כמה הסברים יקרים למום זה. ראשית, הוא קובע, שזקנותו של משה החמירה את מום נעוריו. העובדה שהבעיה שלו לא טופלה בילדות הובילה לכך שגם בבגרות אין למשה את הכלים להתמודד עם בעייתו. אולם, מחדש לנו רבנו בחיי שהקב"ה לא ריפא את משה כי משה לא התפלל על רפואתו. המניע לכך שמשה לא התפלל מפתיע – הוא לא רצה להיות ראוי למשימת הישועה של ישראל (ראוי לציין שהנצי"ב מוולוז'ין ביאר בדיוק ההיפך, וטען שמשה אמר את הדברים בלשון תפילה, בתחינה לקב"ה שירפא אותו בדרך נס).
הסבר הנוסף של רבנו בחיי, שמקורו בשיטת רבנו חננאל, חכם קדמון מקירואן שבצפון אפריקה, הוא שלמשה היתה בעיה בהגיית האותיות השיניות (לפי רבנו בחיי: זשרס"ץ), וזו משמעות "כבד פה", ובעיה נוסף בהגיית האותיות הלשוניות דטלנ"ת). בספר תולדות יצחק לר' יצחק קארו (דודו של מרן הבית יוסף) הרחיב את המום גם לאותיות השפתיות: בומ"ף.
ישאל השואל, האם בכוונתי לאגוד את כל האפשרויות הפרשניות למומיו של משה רבינו? התשובה פשוטה – לא ולא. אולם, דומני שהגלריה הפרשנית המתוארת כאן חושפת בפנינו אמת מרה, על העולם הנוצץ ומלא הגירויים שבו אנו חיים. הקב"ה מבכר את התוכן על פני המעטפת, את מה שעומד במהות האדם על פני כלי הביטוי שלו. גם אם משה רבינו לא יצליח להגות את כל רעיונותיו הנשגבים – הקב"ה איננו מוטרד מכך, ובוודאי שאיננו מוצא בבעיות אלה מניע מספק לעכב את שליחותו. אם יהיה צורך, מגלים לנו הפרשנים, הקב"ה ימצא דרך להתמודד עם בעיית הגמגום והמום בדיבור של משה. אולם, האם טיפול כזה אכן נחוץ?
מצאנו אצל כמה וכמה פוסקים תביעה שלא לייחס למומים בדיבור שום ערך הלכתי, כל זמן שיש דעת באדם (אם אין בו דעת אזי הוא פטור מהתורה והמצוות, אך כמובן שצריך להתייחס אליו במלוא הכבוד האנושי הראוי, לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו הגופניים, הרגשיים והשכליים). כך הגיב מהרי"ט (ר' יוסף טראני, בנו של בעל המבי"ט, בר הפלוגתא המפורסם של ר' יוסף קארו. מהרי"ט היה הרב הכולל של תורכיה), בשו"ת שלו, חלק ב, אבן העזר סימן טז, על אודות "אחד שבא לחלוץ והיה ערל שפתים כי לא יכול לדבר ונוטה אל הטפשות אבל מבחין הוא בעניני העולם כגון לקנות דברים מן השוק, ולעשות מה שאומר לו, על הן הן, ועל לאו לאו, ולא היו נראין בו אחד מסימני שטות". על אף שמדובר ללא ספק באדם מוגבל, בעל יכולת חלשה, ובעיקר בעל חזות חיצונית מרתיעה, תובע מהרי"ט לראות בו בר הכי, ולאפשר לו ליטול חלק בעשייה ההלכתית. טענתו היא שיש לדון את האדם לפי עצמו ויכולותיו, ולא לפי מדד כלל-אנושי מוחלט: "ועל דבר היות היבם הזה נלעג לשון וערל שפתים, ולא יבין לדבר מבטא האותיות כתקנם ובחתוכם – נראה דמאחר שיודעים אנו שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש, זה היא אמירתו!". אולם חשובה עוד יותר היא אמירתו המטילה אחריות חינוכית על הציבור שסביבו: "עוד נראה שטורחים עמו לומר התיבות, ואומר אפילו מתוך הדוחק". יש להכיל גם את בעלי המוגבלות, ולא לשפוט אותם כמוקצים וירודים ביכולת ובדעת באופן גורף וחסר התחשבות. אפילו משה רבינו, בחיר הנבראים, היה בעל מום. יתכן שמום זה לא רק שלא פגע בו, אלא איפשר לנו לראות את האור האמיתי שקרן מעצמיותו.
(וארא תשסט)
