כל המאמרים במדור הגיגים

הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו ממצרים הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן: וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". בית טמא

'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') טוען רבי יהודה הלוי כי מציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות אל המוות.

כך מבאר הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) את חטאם של בני אהרון: "רק הרהרו בלבם אחר רצון ד' מסרו עצמם למסירת נפש ולמות על

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלות בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן". פרשתנו מציגה, לראשונה בתורה, את המילה תודה ואת האפשרות

"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (ל"ה) המחזה שבו עומד משה מבחוץ מעורר תהייה ומעט

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת

המציאות המכוערת אותה אנו חווים מידי יום מבטאת ריב ומדון א.ד גורדון הבחין בכתביו בין שני סוגים של אמיתות – אמת של ידיעה ואמת של

"ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת. …וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל,… וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט; זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה