אז והיום, משילות היא שם המשחק

חוסר המשילות, ההססנות, אי העמידה על הדעה ההלכתית המתקבלת בסמכות, מתחילה כבר קודם לחורבן

כולנו מכירים את אגדת 'קמצא ובר קמצא' הפותחת את סדרת 'אגדות החורבן' בסוף מסכת גיטין. פחות מוכרים האלמנטים הבאים שבלעדיהם לא ניתן להבין אגדה זו; ראשית, הפתיח לכל אגדות החורבן הוא שאלתו של רבי יוחנן – (גיטין נה, ב) "מאי דכתיב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? רוצה לומר- 'אם אינך מבין את הקושי בפסוק זה הלקוח מספר משלי, עיין היטב באגדות החורבן ושם תמצא את התשובה". זוהי אגדה פרשנית שמטרתה המוצהרת לבאר את הקושי הנסתר באגדה. אבל… כבר לימדנו פרופסור יונה פרנקל ז"ל כי בסוף התהליך ניווכח כי הלמד מלמד והמלמד למד, לאמור- אינטראקציה בין הפסוק לאגדה.

מהו הקושי בפסוק? התשובה היא- אות אחת, האות וו של המילה ומקשה. פחד בפני עצמו הוא חיובי בדרך כלל, עדיף לבדוק שיש מים בבריכה לפני ש'קופצים ראש'. הקשיית הלב היא אכן תכונה שלילית ופשיטא. ברם, מה הקשר בין השניים המבוטא באמצעות האות וו? אלו אינן תכונות הופכיות. אומץ הוא ההיפך מפחד ורכות הלב היא ההיפך מקשיות הלב! כיצד מתחברים הפחד וקשיות הלב?

החידוש לדעתי, והוא אשר מסביר את הרקע ההיסטוריוסופי לחורבן הבית השני, הוא התהליך המתחיל בפחד בריא ומתבקש, הופך להיות פחד משתק, ולבסוף גולש במדרון חלקלק לקשיות הלב. במקרה דנן: חכמים כבר קיבלו החלטה, בצדק ובסמכות, להקריב את הקרבן ששלחו הרומאים "משום שלום מלכות". רבי זכריה בן אבקולס, המבטא את רעיון הפחד הגולש לקשיות לב, סוגר בפניהם את שתי האופציות היחידות – לא להקריב ולא להרוג את בר קמצא. מגודל 'ענוותנותו' הוא אינו מציע פתרונות אלא מצביע רק על הקשיים.

רבי יוחנן אינו המקור לאמירה הקשה על רבי זכריה. קדם לו רבי יוסה מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, ובעניין אחר לחלוטין: "בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. בית שמיי אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המיטה. אמר ר' יוסה, ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס היא שרפה את ההיכל" (תוספתא שבת (ליברמן) טז, ז).

האטמוספרה של חוסר המשילות, ההססנות, אי העמידה על הדעה ההלכתית המתקבלת בסמכות, מתחילה כבר קודם לחורבן כאשר רבי זכריה מוצא 'דרכים חדשות' וייחודיות בענייני הלכה כאשר ההלכה כבית הלל מוכרת, ידועה ומחייבת.

שנית, יוצרי האגדה מצביעים תחילה על קמצא ובר קמצא כגורמים לחורבן אך לבסוף מסכמים כי דווקא 'ענוותנותו' של  זכריה בן אבקולס החריבה את ההיכל.. וכו'. למעשה, ניתן להצביע על כל הגיבורים באגדה זו כעל 'אחראים' לחורבן- בעל הסעודה, השליח, בר קמצא, חכמים ורבי זכריה. גם קמצא, שאינו בתמונה בכלל, 'אשם' ספרותית בשל שמו הדומה לבר קמצא. רק שני גורמים נהגו באפן חיובי על פי הפסוק מתוך שיקולי פחד בריא, חכמים ורבי זכריה. בכל זאת האצבע מופנית דווקא כלפי חכמים באופן סמוי וכרעיון רדיקלי.

אפשר שהם אינם הטריגר המיידי, אפשר שהתנהלותם יש לה על מה לסמוך מן ההיבט ההלכתי אבל האשמה העיקרית מוטלת על כתפיהם. הם האחראים ליצירת האטמוספרה שאיפשרה את יצירת האגדה הזו. הם ויתרו לרבי זכריה שנים קודם לחורבן. הם ויתרו לבריונים שבתוך העיר. הם חדלו 'למשול' הנהגתית, רוחנית, מוסרית והלכתית. הם נגררו ולא גררו. הם הגיבו ולא יזמו. הם גלשו מפחד משתק לקשיות הלב.

(דברים תשפ"ב)