אלמקייס עוזיאל (טוען רבני, מגשר ובורר על פי ההלכה)חג הסוכות, "זמן שמחתנו", הוא חג שמחבר אותנו אל המהות הרוחנית העמוקה ביותר של הקיום. אנו עוזבים את דירת הקבע, את הבית המוגן והיציב, ויוצאים אל דירת עראי – אל צילא דמהימנותא (צל האמונה). בסוכה זו אנו זוכים לארח בכל יום את שבעת הרועים העליונים, האושפיזין הקדושים, המביאים עמם אורות ותיקונים לכלל ישראל. שילוב מיוחד מתרחש כאשר חג הסוכות נפגש עם יום השבת – יום שכולו מעין עולם הבא, שבו הסוכה הגשמית מתעלה ומקבלת קדושה יתרה.
התורה מצווה אותנו בפרשת אמור: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, מב-מג).
רבנו חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, מבאר יסוד עצום על מהות הישיבה בסוכה. הוא שואל: מדוע התורה מדגישה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"? ומסביר, שהסוכה באה לרמוז על ההשגחה הפרטית שמקיפה את האדם. כאשר עם ישראל יצא ממצרים אל המדבר, הגן עליהם הקדוש ברוך הוא בענני כבוד. עננים אלו לא רק הגנו מפני השמש, אלא הבדילו בינם לבין אומות העולם והגנו עליהם מכל פגע. הישיבה בסוכה מזכירה לאדם, דווקא כשהוא נמצא במקום הארעי והפגיע ביותר, שחייו אינם תלויים בקירות הבטון שלו, אלא באמונה ובהשגחה האלוקית המקיפה אותו, השכינה היא הבית האמיתי.
בכל יום מימי החג אנו מזמינים את האושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.גדולי וחכמי מרוקו לדורותיהם העמיקו רבות ברובד המעשי והרוחני של האורחים הקדושים הללו.
הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ"ל (ה"מלאך רפאל", ראב"ד מרוקו) הדגיש בספריו כי האושפיזין אינם מגיעים לבית שאין בו חסד מוחשי. הזמנת האורחים הרוחניים מחייבת את בעל הבית לפתוח את לבו וכיסו לאורחים גשמיים – לעניים, לגלמודים ולנצרכים. האושפיזין האמיתיים הם אותם עניים היושבים איתנו לשולחן.
במסורת יהדות מרוקו נהגו להשאיר כיסא מפואר וריק בסוכה המיועד ל"אושפיזא עילאה" (לאורח של אותו היום), ובמקביל, לדאוג שאיש לא יישאר רעב בחג. חכמי מרוקו לימדו שמידת החסד של אברהם אבינו, האושפיז הראשון, היא השער לכל שאר המידות, ובמיוחד בשבת חול המועד או שבת החג, שבה החסד מתעלה למדרגה של עונג רוחני עילאי.
משל הסוחר והארמון הנודד- מעשה באדם עשיר ומכובד, בעל נכסים רבים, שהיה רגיל לחיות בארמון מפואר שכולו שיש וזהב. יום אחד גזר עליו המלך לצאת למסע ארוך וממושך במדבר לצורך משימה מלכותית. העשיר, שהיה מפונק, פחד מאוד מהתנאים במדבר, הוא שכר עגלות רבות והעמיס עליהן אוהלים יקרים, מיטות משי ומאכלים משובחים, כדי לנסות ולשחזר את תחושת הביטחון של ארמונו.
באחד הלילות, פרצה סופת חול עזה במדבר, הרוחות העיפו את האוהלים המפוארים, והחול כיסה את המאכלים. העשיר מצא את עצמו רועד מקור ופחד, מבין שכל עושרו לא יכול להגן עליו במדבר הפתוח.
באותו רגע, עבר במקום רועה צאן זקן וחכם שגר במדבר כל חייו. לרועה היה אוהל קטן ופשוט שעשוי מיריעות עזים פשוטות, אך הוא ידע בדיוק כיצד להציב אותו כנגד הרוח. הרועה הכניס את העשיר אל האוהל הפשוט, הגיש לו כוס תה מהביל והציל את חייו. הביט העשיר סביבו ואמר בפליאה: "איך האוהל הדק והפשוט הזה מחזיק מעמד בסופה כזו, בזמן שכל מבני הפאר שלי קרסו?", ענה לו הרועה החכם: "הסוד אינו בחוזק היריעות, אלא בחיבור שלהן לאדמה ובידיעה שהמדבר הוא הבית שלי. אתה בנית ארמון זמני וחשבת שהוא קבוע, אני בניתי מבנה זמני, אבל האמונה שלי בבורא עולם שמנהיג את המדבר – היא קבועה".
העולם הזה דומה למדבר, והבתים שלנו הם בסך הכל דירות ארעי. הביטחון האמיתי של היהודי אינו מגיע מהמחיצות הפיזיות או מהכסף שצבר, אלא מהידיעה שהוא נמצא תחת צילא דמהימנותא – תחת חסותו והשגחתו של הקדוש ברוך הוא. כאשר השבת והסוכה נפגשות, אנו מקבלים תזכורת כפולה:
השבת מזכירה לנו את תכלית הבריאה ומנתקת אותנו מהיצירה החומרית.
הסוכה מנתקת אותנו מהיציבות המדומה של הקירות ומכניסה אותנו אל תחת כנפי השכינה.
שהשמחה האמיתית של חג הסוכות מושגת דווקא כאשר האדם מפנה מקום בליבו, כשאנו מורידים את המחיצות של האנוכיות, פותחים את הסוכה לאורחים (הן לאושפיזין הרוחניים והן לעניים ולנזקקים כפי שהורו חכמי מרוקו), או אז אנו זוכים שהקדוש ברוך הוא יפרוש עלינו את "סוכת שלומך", זוהי ההגנה האמיתית, הנצחית, שמלווה את עם ישראל מאז היציאה ממצרים ועד לימינו אנו.
