שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ארבעת המינים הם תעלומה. אין אנו מוצאים סיבה גלויה בתנ״ך לבחירה דווקא בארבע מינים אלה. אנו מכירים קבוצות אחרות של יבול חקלאי. בראש ובראשונה, שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, המופיעים במפורש בפסוק; אנו מכירים את הפירות המיוחדים של הארץ, שנשלחו על ידי יעקב אבינו לפרעה בספר בראשית; אנו מכירים את הדגן התירוש והיער. אולם הצירוף של ארבעה מינים אלה לא נתבאר בפשוטו של מקרא. זו כמובן הסיבה שהוצעו פרשנויות עמוקות ומקוריות מאוד כדי לבאר את טיבם. דווקא מקומות שלא נתבררו מהווים מקור ליצירתיות רוחנית ולחיפוש אחר נקודות אחיזה שעשויות לפתוח שערים למחשבות ולדבקות. מובן כי בראש ובראשונה אנו מקיימים מצווה זו כמצוות ה׳, ושזהו הבסיס לכל דבר: ״אשר קידשנו במצוותיו וציוונו״, אולם לעולם אנו מבקשים לפתוח שערים גם לעולם הכוונה הממוקדת והמתבארת במצווה עצמה, כדי שעולם הקיום יתרחב על ידי כך, ויכלול גם את התודעה, הרגש וההתכווננות.
בין הפרשנויות אנו מוצאים את ארבעת המינים כמבטאים יחס מיוחד לתפילות על המים, שכן הם מופיעים בהקשרים שונים של סוגיות מים (הלולב כצמח המים במדבר, ההדסים במצולה בנבואת זכריה, הערבה בוודאי, האתרוג שדיניו מיוחדים בשל משטר המים (תחילת מסכת קידושין)); טענת הרמב״ם שאלו מינים בעלי מראה יפה וריח טוב שמתארים שמחה על המעבר מהמדבר לארץ; ביטוי למרכיבים החברתיים של עם ישראל, שיש בהם אלה עם טעם וריח, ויש אחרים, והם כולם נעשים אגודה אחת ומכפרים אלו על אלו (כמה שאנו זקוקים לכך בעת הזו !); מדרשים המתארים את ארבעת המינים בהקשר של גוף האדם: ״רבי מני פתח: 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך', לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב, השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי 'כל עצמותי תאמרנה', והקריאה לנו דרכם לקדש את כל אברינו לעבודת ה׳"; ראיית ארבעת המינים ככלי מלחמה, כדרכים להשפעת שפע וכדו׳; וכמובן תורת הסוד, שראתה בארבעת המינים את שם ההוי״ה, ועוד ועוד.
כאמור, מדובר בתעלומה גדולה, והעובדה שניתנו ביאורים רבים לה מעידים דווקא על היותה סוד שלא פוענח. אולם, דבר אחד ברור, והוא כתוב בתורה במפורש: מצוות נטילת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל מכוונים ליסוד גדול: השמחה. שכן בסיומו של הפסוק נאמר ״ושמחתם לפני ה׳ א-לוהיכם שבעת ימים״.
כמה אנו זקוקים למצווה זו. המבקש לבחון את השיח האישי והציבורי כאחד ימצא שרובו המוחלט מתאר את הבעיות ואת הכשלונות (כמובן שבדרך כלל הם של הצד השני, ולא שלנו). אמירת דברים טובים ומאירי עיניים, שמחה על ההישגים הגדולים ועל האסיף שאנו יכולים לראות מול עינינו, ועולם שבו אנו מפנים את תשומת לבנו לשפע שבו אנו חיים – נחשבת כיום כנאיביות, כעמדה לא בוגרת, כעצימת עיניים בפני המציאות, וכחסרת כושר ניתוח והבנה. ואילו התורה מלמדת אותנו כי דווקא התייצבות אמיתית מול המציאות כוללת בתוכה את שני הצדדים: את מה שעשינו, לאומית ואישית, באחד לחודש השביעי ובעשור לו, שהוא חשבון נפש, ותחינה, והכרה כי אנו נכתבים ונחתמים, ווידוי וי״ג מידות, בקשת מחילה ותיקון מעשים, והטמעת העובדה שעל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום; ובד בבד, את היכולת לאסוף ולראות את כל הדברים הטובים בחיינו – האישיים והלאומיים, ולא רק שלא להתעלם מהם אלא להפוך אותם לסיבה עמוקה מאוד לחגיגה. הבה אפוא נדע את עולמה של השמחה ונשקיע לשבוע את השיח השלילי, ועל ידי כך נקיים את מצוות ה׳ בארבעת המינים ובחג הסוכות כולו.
