פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
הגיור הוא טקס הלכתי, שבאמצעותו הופך הנוכרי ליהודי. העיון מלמד שהשיח ההלכתי בנושא מתמודד עם שאלה יסודית אחת, שעניינה תכלית הגיור. לפי אפשרות אחת, הגיור הוא המרת הזיהוי של הנוכרי בזיהוי יהודי. לפי אפשרות שניה, תכלית הטקס עיצוב זהות יהודית הבנת מתיחות זו מחייבת דיון בהבחנה בין זיהוי (identification) לבין זהות (identity). להערכתי, הבחנה זו יוצרת מסגרת הולמת להבנת טקס הגיור, משמעותו והמחלקות שכרוכות בטקס זה, במיוחד בעת החדשה.
זיהוי היא פעולה הנעשית על ידי גורם אחד, יחיד, חברה, ממסד או מדינה על גורם אחר: יחיד או חברה. זיהויו של פלוני כאזרח נעשה על ידי המדינה ואינה פעולה של האזרח עצמו. באופן דומה, זיהויו של פלוני כיהודי נעשה על ידי ממסד מדיני, משפטי או הלכתי. פעולה זו היא ההיררכית וחד כיוונית: רק הפועל המזהה פעיל, הזולת המזוהה סביל, ובדרך כלל עמדתו של המזוהה אינה רלוונטית לפעולת הזיהוי. לרוב נעשה הזיהוי לצרכים פרגמטיים והאינטרס העליון של הזיהוי הוא האינטרס של המערכת המזהה ולא של המזוהה.
המסורת ההלכתית מפעילה את פעולת הזיהוי באופן שגרתי. אדם יזוהה כיהודי אם נולד לאם יהודייה. פעולת זיהוי זו אינה תלויה כלל ברצונו של המזוהה. אדרבה, גם אם יתנגד לזיהויו כיהודי הוא יוותר כזה. אחד הביטויים לפעולת הזיהוי ההלכתי מצויה בעיקרון ההלכתי: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, ע"א). יהודי אינו יכול להסתלק מיהדותו, זאת גם אם ימיר דתו או גם אם יסתלק ממחויבותו ההלכתית. לעקרון הלכתי רווח זה יש השלכות הלכתיות רבות. רבי שמעון דוראן מתמודד עם שאלתה של אישה אנוסה שהייתה נשואה לאנוס שנותר בגויותו, השבה ליהדות ומבקשת להינשא לאנוס אחר ששב ליהדותו. הרב דוראן מספר את סיפורם: "קצת יודעי ספר אמרו לה שיכולה להינשא, לפי שאנוס מאחר שהוא ערל אין קידושיו קידושין, ואחרים אמרו להם כי קידושיו קידושין כי אף על פי שחטא ישראל הוא". הרב דוראן קובע נחרצות: "בודאי שקידושי מומר קידושין גמורים הם ואין בינו ובין ישראל בעניין זה כלום דהא קיימא לן בפ' נגמר הדין אע"פ שחט ישראל הוא" (שו"ת יכון ובועז, חלק ב' סימן יט).
מסורת זו מצויה גם אצל רבי אליהו מזרחי שהתמודד עם מציאות מורכבת של צאצאי אנוסים השבים ליהדותם באימפריה העות'מנית, וכך כתב: "[צאצאי המשומדים] הם ובניהם הבאים אחריהם שוים מן המשומד בר ישראל; לא שנה אנוס, לא שנה ברצונו. אם חזר בו אינו צריך טבילה. משום דקדושת לידתו והורתו דמעיקרא לא פקע מיניה ועדיין בקדושתו הוא עומד, אף על פי שעבר על כל עבירות שבתורה. כדכתיב: 'העולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהייה כגויים וכו'" [יחזקאל כ, לב] (שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן מח). מסורת זו נקבעה כהלכה בשולחן ערוך (אבן העזר, מד, ט). ועל דברים אלה הוסיף הרמ"א: "אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם הכותי, שקידש [הבן הנולד לאשה היהודיה] – קידושיו קידושין". זיהוי של אדם כיהודי היא תשתית היסוד של הקיום היהודי, לפיכך גם יהודי שחטא חלה חובה להביאו לקבר ישראל. זאת גם אם חטא בחומרה שבעבירות, שכן זיהויו כיהודי אינו בר פקיעה. מכך לא נובעת המסקנה שזהותו הממשית היא יהודית. שכן זהות אינה זיהוי.
זהות אינה מוטלת על האדם מבחוץ; היא אינה פעולה היררכית של גורם חיצוני פעיל. זהות היא פרויקט של כל אדם. סיפור חיי אדם נרקם כציר חיתוך בין שני צירים: ציר העבר, הכולל את ההיסטוריה ואת העבר המסוים שלתוכו נולד, ושעליהם אין לו שליטה. שכן, אדם אינו בוחר את המשפחה בה ייוולד, ולא את מורשת אבותיו, הוא בן העבר. הציר השני הוא ההווה הכולל את הערכים, הנורמות, התרבות והקהילות בהן אדם חבר בהווה. ציר החיתוך בין העבר לבין ההווה והעתיד משקף את חירות האדם ותודעתו השופטים, מאשרים, שוללים או משנים את סיפור חייהם. הזהות היא פעולה של הסובייקט המסרב לזיהוי, ונוטל את האחריות על העבר שלתוכו נולד ועל ההווה והעתיד שבהם יחיה. היות יהודי היא משימת זהות מתמשכת מלידה ועד מיתה, משך כל חיי אדם. לנוכרי אין מסורת ומורשת יהודית, הוא אינו בן העבר היהודי כיצד אפוא ייעשה ליהודי? מציאות ייחודית זו מכוונת אותנו אל השאלה היסודית: האם טקס הגיור נועד לקבוע את זיהויו של הנוכרי כיהודי או להוביל את הנוכרי לרכישת זהות יהודית? בכך נעסוק בהמשך.
(בלק תשפ"ב)
