גיור ככינון זיהוי יהודי – חלק ב'

בדיון הקודם הבחנתי בין זיהוי לזהות. עתה עולה השאלה: האם טקסט הגיור  יוצר זיהוי של הנוכרי כיהודי, או שמא הוא מקנה לנוכרי זהות יהודית? התשובה לשאלה זו ברורה: גיור מזהה את הנוכרי כיהודי, אבל הוא אינו יכול להקנות לו זהות יהודית. כפי שראינו, זהות היא סיפור חיים ממשי של האדם; כל אדם מעצב את חייו במסע חייו המתמשך. איש לא יכול לעשות זאת במקומו. המערכת ההלכתית יכולה לזהות אדם כיהודי, שהרי כללי הזיהוי הם כללים הלכתיים. אבל, זהות אינה פעולה שיחיד או מוסד כלשהו עושה במקומו של האני הפועל, עליו לכונן את זהותו. מושג האחריות האישית העומד ביסוד החובה ההלכתית וביסוד התשובה והתיקון העצמיים מבטא היטב תודעה זו.  במושגים הלכתיים, נוכל לנסח עקרון זה בקביעה הבאה: אין שליחות לכינון  זהותו של האדם כיהודי.

הגיון יסודי זה נוסח בספרות ההלכה בקביעה הבאה: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כב, ע"א). גירות מדומה ללידת תינוק. אכן, לתינוק אין זהות, שהרי הוא טרם עיצב את חייו, אבל יש לו זיהוי – הוא יהודי, מפני שנולד לאם יהודייה. הגר משווה לתינוק, אבל הוא תינוק ייחודיי – ללא ייחוס הורי. לתפישה זו יש השלכות הלכתיות ומוסריות רבות: ראשית, כל קשרי הדם שהיו לגר קודם גיורו, בטלים. לפיכך, מדין תורה מותר למי שהתגייר להינשא לבני משפחתו – אביו, אימו, אחיו או אחותו. אבל חכמים אסרו זאת (ראו רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יד, הלכה יא ואילך). שנית, אב ובנו שהתגיירו ונפטר האב, הבן לא יורש אותו (ראו רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה, א, הלכה ו). שלישית, מי שהיו קרובים לפני הגיור והתגיירו רשאים להעיד זה על זה בבית דין (ראו רמב"ם, הלכות עדות יג, הלכה ב). מכלול זה מלמד כי הגיור מבוסס על הפקעת הזיהוי הביולוגי המולד לטובת זיהוי חדש, הפותח את הדלת לעיצובה של זהות חדשה.

גם ממקורות בתר-תלמודיים עולה התפישה שהגיור הוא מעין אירוע ביולוגי. בשו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן אנו מוצאים:

"ואם מת [=משומד], ודאי לעניין טומאת אוהל מטמא הוא, ודאי. שהרי קידושו קידושין וגטו גט ואשתו אסורה עד שיגרשנה בגט. ואפילו בגר שנתגייר וחזר לסורו, דינא הכי כמי שנזרע בישראל" (סימן רכד).

ביטוי זה שהשגיר הרמב"ן, חוזר ועולה בספרות ההלכתית. הרב בנימין זאב מדגיש כי דינו של גר מומר כישראל ו"דיינינין ליה כאילו נזרע מזרע ישראל" (שו"ת בנימין זאב, סימן שסח). רבי ישראל איסרליין, טען כי הגר אינו רק כמי שנזרע מישראל אלא גופו הוא גוף אחר: "דכשמתגייר, גופא אחרינא הוא" (תרומות הדשן, חלק ב, פסקים וכתבים, סימן כט).

המטפורה הגופנית של הגיור היא מכרעת. מנקודת מבט הלכתית גיור הוא לידה. כמובן, בהקשר הלכתי המונח "לידה" מכונן עובדה הלכתית אבל לא  עובדה טבעית. למרות זאת, הלידה ההלכתית מכילה חלק מהאפיונים של לידה טבעית. אחד הביטויים הברורים לדמיון בין שני סוגי הלידות עולה בשאלה: מה מעמדו של גר שמל ולא טבל? גר זה מצוי במצב ביניים – בין יהודי לגוי. מצב זה חייב את חכמי ההלכה להתייחס לשאלה: האם חל עליו דין פיקוח נפש? שאלה זו נדונה לא אחת, לענייננו חשובה עמדת הרב אליעזר וולדנברג: "אפשר להגדיר את זה שמל ולא טבל שהוא בדומה לעובר העומד להיוולד דמחללין עליו את השבת" (שו"ת  ציץ אליעזר, חלק י, סימן כה. פרק ב, עמ' קח).

אם הגיור הוא לידה, אזי הגר לאחר גיורו דומה לתינוק יהודי – שניהם מזוהים כיהודים. אבל זיהוי זה אינו ביטוי לזהות יהודית שהיא משימת חיים. הזיהוי היהודי מבוטא בזיקה העקרונית לאתנוס היהודי, לכלל ישראל; לעומת זאת, הזהות קשורה לחיים הלכתיים נורמטיביים. רס"ג הצביע על כך כי זיהוי יהודי נקבע על בסיס על בסיס איסורי עריות. לעומת זאת הזהות היהודית נקבעת על בסיס מימוש ההלכה, ובמרכזה שמירת השבת – אות הברית בין ה' לעמו. בלשונו: "כללו של דבר: במצוות הלך אחר שמירת השבת, בעריות הלך אחר הריון ולידה" (שו"ת שערי צדק, חלק ג, שער א, סימן נד. בשו"ת מהר"י בירב, סימן לט, מיוחסת תשובה זו לרב עמרם גאון). המתח שבין זיהוי הגר כיהודי לבין העובדה שזיהוי זה לא מבטיח מימוש זהות יהודית הלכתית, הוא אחת הסוגיות המרכזיות בשיח ההלכתי על אודות הגיור.

(פנחס תשפ"ב)