הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בעקבות שלושת הטורים האחרונים שפרסמתי בנושא "איסור נגיעה", קיבלתי תגובה מרב יקר, שחזרה על עצמה גם בשיחות נוספות. ההערה נגעה לביטוי הרווח "שומר נגיעה", וההצעה הייתה להעדיף ניסוח "עברית נכונה יותר", כגון "שמירת מגע" או "שמירת מגע אנושי".
הפניתי את הדברים לידידי ד״ר אבשלום קור, שהשיב בפשטות: בפי העם מקובל הביטוי "שומר נגיעה". מבחינה לוגית, אכן ראוי היה לומר "הימנעות ממגע", שכן מי ששומר שבת "עושה את השבת", ואילו מי ש"שומר נגיעה" אינו עושה את מעשה הנגיעה אלא נמנע ממנו. דבריו של קור מצביעים על פער מוכר: יש הבדל בין מה שנשמע נכון, תקני ומדויק – לבין מה שחי, פועל ומקובל במציאות.
אלא שהפער הזה איננו רק לשוני. בעיניי, הוא חושף שורש עמוק יותר, שורש של פחד. פחד שמוביל אותנו, כחברה וכיחידים, לייצר שני מישורים של קיום: מישור אחד של שפה מתוקנת, מהוגנת, כזו שנעים להשמיע באוזניים ציבוריות; ומישור אחר, פנימי וסמוי, שבו מתקיימים רגשות, מחשבות ועמדות שאינם תמיד עולים בקנה אחד עם השיח הרשמי.
ככל שעובר הזמן נדמה לי שהעולם המערבי, ובתוכו גם החברה הישראלית, מאבד בהדרגה את העוגנים שלו, את נקודות האחיזה הערכיות והקיומיות. אובדן זה מוליד חוסר ביטחון, ערעור האמון העצמי, ולבסוף פחד עמוק: פחד לאבד את מה שכבר הושג, ופחד לא להשיג את מה שעוד נכסף לו.
מצב זה מטשטש את היכולת לדעת מהן כוונותינו האמיתיות. אנו עלולים לחיות בשתי צורות חיים מקבילות: האחת זו שאנו מציגים כלפי חוץ, והשנייה זו שמתקיימת בפנים, מתחת לפני השטח. הפסיכולוגיה מכנה זאת בשם "פרסונה". מקור המילה ביוונית, ומשמעותה המקורית איננה "אישיות", אלא "מסכה". לפי גישה זו, לכל אדם יש תכונות, רגשות ודחפים שהוא מתקשה לקבל, ולכן הוא דוחק אותם לשוליים ומאמץ תדמית חברתית מתוקנת יותר. כאשר קיים מתח בין אישיותו של היחיד לבין דרישות החברה, האדם עלול לפעול כפי שמצופה ממנו ולא כפי שהוא באמת. הפרסונה, אם כן, איננה האישיות האותנטית, אלא מסכה הנלבשת מתוך פחד: פחד מדחייה, פחד מביקורת, פחד מאובדן שייכות.
בהקשר זה ברצוני לשתף במקרה כואב במיוחד. השבוע פנתה אליי אם נסערת, כואבת אך נחושה, בעקבות חוויה שעברה בתה בבית הספר. במסגרת שיעור נלמד הביטוי המקראי "היהפוך כושי עורו", והתקיים דיון במשמעות המילה "כושי". השיח עורר תגובות קשות: הילדים החלו לשאול מי “הכי דומה לכושי”, מי קרוב יותר ומי רחוק יותר. בתוך כיתה המדברת לכאורה על גיוון והכלה, נוצרה היררכיה סמויה של צבעי עור. הילדה נפגעה עמוקות. האם שאלה אותי: כיצד להגיב? כיצד לפעול? כיצד להמשיך מכאן?
לצערי, אין זה מקרה יחיד. לא אחת אני שומע על מקרים דומים, ולעיתים הדברים אף גולשים לאלימות ממש, לחלוקה בין "שחורים" ל"לבנים", למלחמות זהות קטנות אך הרסניות. בעיניי, כל זה יושב על פחד יסודי. אך השאלה החשובה באמת היא: של מי הפחד? האם זה פחדם של הילדים? של המורים? של ההורים? או אולי של החברה כולה, שמתקשה להביט בכנות בהיררכיות שהיא עצמה משמרת?
השבוע פורסם סרטון ברשתות החברתיות, שבו הוצגו ברק ומישל אובמה כצמד קופים. הסרטון עורר סערה ציבורית רחבה, גרר גינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ולבסוף הוסר. נטען כי “עובד זוטר” הוא שהעלה אותו. ההסבר הזה נוח אך הוא מחטיא את העיקר. כפי שלימדה אותנו פרשת בר־קמצא, שתיקת האליטה משמעה הסכמה. קל להאשים את הזוטרים; קשה הרבה יותר לשאול כמה מן ה"בכירים" הזדהו בלבם עם המסר, גם אם לא אמרו אותו בקול.
מעניין לשאול: האם התגובה הציבורית הייתה דומה אילו הוצג טראמפ כקוף לבן? מניסיוני, ספק רב. ההבדל בעוצמת התגובות מלמד על תפיסות עומק ביחס לצבע עור, אנושיות והיררכיה. מי שבטוח במעמדו האנושי אינו נבהל מדימויים כאלה; מי שנבהל אולי חש שהדימוי נוגע באמת כואבת.
השאלה החוזרת בכל הדוגמאות הללו היא אותה שאלה: מי מפחד ממי? מי מבטל את זהותו של האחר, ומדוע? האם אנו נבהלים מהמילים עצמן או מן האמת שהן חושפות עלינו? כאן חוזר סיפורה של אותה אם. שאלתה איננה רק חינוכית, אלא קיומית: כיצד מגדלים ילדה בעולם שמדבר בשם שוויון וכבוד האדם, אך בפועל ממשיך לייצר מדרגי ערך בין בני אדם? איני מבקש לספק תשובה סגורה. להפך, אני מזמין את הקוראים לעצור רגע ולשאול בכנות: מה אתם הייתם עונים לה? מזמין אתכם לכתוב לי.
