הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)בעוד כמה ימים ניכנס לחג השבועות, ואני זוכר איך לפני שנתיים ישבתי בסוף הכיתה והתבוננתי בהם: הנער שעטוף באוזניות, הנערה שמבטה אבוד בתוך האור הכחול של המסך, והגמרא? הייתה מונחת שם, פתוחה במסכת סוכה דף לג, נראית לעיתים כמו מוצג מוזיאוני במקרה הטוב, או כמו קיר בטון במקרה הפחות טוב.
חשבתי לעצמי שהמרחק בין ה'כאן ועכשיו' הסוער של גיל ההתבגרות לבין השפה הארמית והמפותלת של חכמינו, נראה לי לעיתים כמרחק שבין שמיים לארץ. אחת מהסוגיות הלוהטות ביותר בשדה החינוכי הדתי היא: איך אנחנו מצליחים לגרום לנוער המתוק והמקסים שלנו לאהוב את הגמרא? עד כמה באמת התורה חשובה לנוער שלנו? מה הם חושבים עליה? מה לא עובד כאן?
האמת היא שהנוער שלנו לא בורח מהתורה, הוא בורח משעמום. הוא בורח מהתחושה שהתורה היא 'מוקד שירות' של חוקים יבשים, ולא מנוע לחיים של משמעות.
לפני כמה ימים העברתי פעילות מול 70 בני נוער מתוקים מדבש, ואז שאלתי אותם שאלה פשוטה: "תסבירו לי בבקשה: מהי דעת תורה?" הם הסתכלו עליי, ואני עליהם. למעט אחד, אף אחד לא ידע לענות לי מה המשמעות של דעת תורה.
ואז שאלתי אותם: כמה פעמים בחיים שלכם יצא לכם להכניס את התורה לתוך הצמתים המכריעים של שיקול הדעת שלכם? להכניס את ה'שכל' של התורה? הם עדיין לא הבינו על מה אני מדבר.
אז סיפרתי להם על ההתלבטות שהייתה לי כשהייתי בן 25 והייתי אמור לעשות שליחות בהונג קונג. והלכתי לרבי שלי, האדמו"ר מ'סערט ויז'ניץ' זצ"ל, שכל כך אהבתי אותו והוא היה הכל בשבילי ושאלתי אותו בפשטות: "רעבע, לנסוע או לא?"
הוא הסתכל עליי בעיני המלאך החודרות שלו ואמר לי שכדאי לי לוותר על הרעיון. וויתרתי. ככה. פשוט. בלי פסטיבל אכילת ראש מפואר או חפירות עיר דוד. הרעבע אמר, ואני עושה. וזה הכול.
אני לא אתחיל לפתוח כאן את הדיונים הפילוסופיים על דעת תורה, למה כן ולמה לא. ובכל זאת, נראה לי שכדאי שלקראת שבועות, טוב יעשו המחנכים אם יעצרו רגע ויציבו מראה לתלמידים שלהם. מראה שתשאג את השאלה: עם מי תעדיף לשבת על כוס קפה – דני אבדיה או דמות תורנית כלשהי?
סביר להניח שהתלמיד לא יידע אפילו להציב מול הבחירה בדני, איזו דמות תורנית ראויה לציון. נכון, לא כולם. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנוער המתוק שלנו שקוע נכון לעכשיו בתרבות המערב הרבה יותר מאשר הוא מונח בתורה.
אז הראיתי לכיתה שלי איך נראה טיש חסידי, ואמרתי להם שגם אני הייתי הולך למשחקים של מכבי תל אביב ביד אליהו ושל מכבי חיפה (אז עוד לא היה סמי עופר, והייתי הולך לקריית אליעזר).
אבל היה לי גם את צד של קדושה מפותח מאוד: בראש השנה וביום כיפור הייתי הולך לרמת ויז'ניץ בחיפה ורואה איך הרבי שלי נדמה עליי כמלאך ה' צבאות כאשר הוא קורא בתפילת יום כיפור: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ועד עכשיו כל הגוף שלי צמרמורת כאשר אני נזכר בקול שלו.
והיום? כמה בני נוער אתם מכירים שיודעים ויכולים לשיר את 'י-ה אכסוף' ולהרגיש שבא להם לעוף?
מה זה אומר? אני לא יודע. תגידו אתם.
