גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)איתן ודביר צעדו בשולי התהלוכה. רגליהם כבר לא יכלו לרקוד בדבקות את ריקודגלים כפי שפיזזו בנערותם. הרחובות מלאו בדגלי כחול ולבן, וקולות שירה התערבבו בין הרוקדים והצופים מהמרפסות. איתן סטה לשולי השכונה, ליד ספסל שחיכה שם עוד מהימים שהעיר חוברה לה יחדיו, מחזיק דגל קטן בידו, ודביר חיכך כוס קפה חד פעמית בין כפות ידיו, ושניהם נראו כאילו שהשמחה לא החליטה אם היא שייכת להם או רק לזיכרון.
איתן הזיז את הדגל הקטן כאילו הוא מעמיד מסדר. "תגיד לי, למה התורה ניתנה במדבר, למה לא בירושלים? למה לא במקום של בניין, של הדר מלכותי, של אבן ירושלמית שמאירה בשמש? למה דווקא בשממה?" דביר חייך חיוך קטן. "כי ירושלים", הוא המשיך כממתיק סוד, "כבר בנויה. כבר מלאה. ובמדבר אין כלום, אין יומרה".
הם שתקו רגע. הרוח עברה ביניהם, מזכירה להם ימים אחרים של אימון מחלקתי מתקדם בחולות המדבר. זיכרונם נדד אל ימי האימון במדבר הלוהט. החול והאבק שנכנס לכל מקום, וקול מפקד שנשבר בצעקה באוויר היבש. ובעיקר את הפעם ההיא כשעמדו מול הרכס הרחוק, וההרים הנישאים הטילו צל ארוך שכיסה אותם כמעט לגמרי, והמחלקה כאילו התכווצה ונמחקה בתוך המרחב. נדמה היה שאין חיילים ואין תנועה, רק מדבר שמביט בהם מלמעלה.
"באמת מדבר זה ריק", החזיר לו איתן. “זה חום, זה אבק, זה מקום שאף אחד לא רוצה להיות בו". דביר הביט ברחוב הרועש בחוץ, כאילו חיפש בו ריק, ולא מצא. "במדבר אין במה להיאחז", אמר בשקט. "שם האדם מגלה כמה הוא קטן", והוסיף בידענות, "בנקודה שבה מתבטל לגמרי העצמי, כשהגבורה מתבטאת בצמצום, והנצח בנחישות ובהתמדה, מגיע ההוד, שהוא כניעה והתבטלות לגמרי. מול איתני הטבע הדוממים מגיעים למדרגות הענווה, והאדם מגלה כמה הוא קטן. שם מתחיל מקום שמאפשר לתורה להיכנס.”
הם הביטו לרגע על ירושלים המוארת והבנויה, על ההר שנראה שלם מדי .מלכות שבמלכות!
ואז הוסיף איתן, כמעט בלחישה: “אז אולי במדבר זה לא רק מקום, אלא מצב. מצב של מי שמוכן להתרוקן. כדי להגיע לירושלים, לספירת המלכות, צריך קודם לדעת להיות במדבר.”
"מדבר", הרהר דביר, “זה גם מי שמדבר. מי שלא משאיר את התורה בשקט, אלא הוגה אותה החוצה, בקול, בחיים".
"כי ניחם ה' ציון ניחם כל חורבותיה ישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה. תודה וקול זמרה"
