זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)האם מטבענו אנחנו טובים או רעים? זו מחלוקת ארוכת שנים, שגדולי ההוגים עומדים בה משני צדי המתרס. תומס הוֹבְּס גרס כי לאדם מטבע ברייתו "תשוקה מתמדת וחסרת מנוח אל כוח אחר כוח, תשוקה שאינה פוסקת אלא עם המוות". אנחנו רעים, אבל משטרים ומשטרות יכולים לצמצם את נזקנו. ז'אן ז'אק רוסו האמין בהיפוכו של דבר: נבראנו טובים. החברה ומוסדותיה הם המשחיתים אותנו.
הוויכוח נמשך היום בין ההוגים הניאו-דרוויניסטים. יש מהם הסבורים שהברירה הטבעית ומאבק ההישרדות הפכו אותנו, באופן תורשתי, להיות דורסי טרף ולא יונים הומיות. כדברי מייקל גיזלין: "גָרֵד אלטרואיסט ותקבל צָבוּע מדמם". לעומתו הראה חוקר הטבע פראנס דה-ואל, בסדרת ספרים על קופי-אדם, כי הם יכולים להיות אמפתיים, אכפתיים ואפילו אלטרואיסטים. כאלה גם אנו, מטבענו.
המשורר הבריטי תומס ארנסט יוּם ראה במחלוקת זו את שורש המחלוקת בין הרומנטיקה לקלאסיציזם לאורך ההיסטוריה. הרומנטיציסטים האמינו כי "האדם טוב מטבעו", ו"הדברים היחידים שמדכאים אותו הם חוקים ומנהגים רעים" הסירו אותם, וקראו דרור לאינסוף האפשרויות הטמונות באדם". הקלאסיציסטים סברו להפך: "האדם הוא חיה, קבוע ומוגבל בצורה יוצאת דופן, וטבעו אינו נתון לשינויים. אך ורק הודות למסורת ולסדר אפשר להפיק ממנו משהו הגון".
חז"ל תיארו ויכוח כזה ממש בין המלאכים, כאשר הקב"ה נועץ בהם אם לברוא את האדם. המלאכים הם ה"אנחנו" בלשון הרבים המפורסמת שבפי א-לוהים, "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כ"ו). על פי מדרש חז"ל, מלאכי החסד והצדק צידדו בבריאת האדם, שכן הוא "גומל חסדים" ו"עושה צדקות". ואילו מלאכי השלום והאמת התנגדו, כי האדם כולו שקרים וכולו קטטה. הקב"ה החליט לברוא את האדם, מתוך תקווה שעם הזמן יתפתחו בו גם מידות השלום והאמת. זהו, בעצם, מה שטוען במונחים חילוניים מדען המוח איש הרווארד סטיבן פינקר בספרו 'המלאכים הטובים של טבע האדם'. לדבריו, במבט כוללני על ההיסטוריה, שהיו בה כמובן גם חריגות איומות, לאורך הדורות האדם נעשה פחות אַלים.
התורה גורסת שאנחנו טובים ורעים גם יחד, והפסיכולוגיה האבולוציונית מסבירה מדוע. נולדנו לתחרות ולשיתוף פעולה. החיים הם מאבק תחרותי על משאבים מוגבלים. לכן עלינו להילחם ולהרוג. אבל אנחנו יכולים לשרוד רק בתוך קבוצות. בלי הרגלים של שיתוף פעולה ואמון, לא יהיו לנו קבוצות ולא נשרוד. זה חלק מכוונתה של התורה באומרה "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, י"ט). משום כך אנחנו תוקפנים ואלטרואיסטים גם יחד: תוקפנים כלפי זרים, אלטרואיסטים כלפי בני הקבוצה שלנו.
לסיפור המתחיל בבריאת העולם ונחתם בנוח יש מבנה ספירלי. א-לוהים ברא תחילה יקום של סדר. ואז ברא את האדם, אשר בתורו ברא עולם של תוהו ובוהו: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו, יא). על כן החליט א-לוהים למחות את הבריאה במבול. מבחינה מסוימת, הוא מחזיר אל העולם אל ראשיתו, ועכשיו, אחרי המבול, האנושות מתחילה מחדש, כשנוח ומשפחתו בתפקיד אדם וחוה ובניהם.
פרקים ח-ט בבראשית הם אם כן מעין סיבוב שני לפרקים א-ג – אבל בשנֵי הבדלים חשובים. ההבדל הראשון: בשני הסיפורים יש מילת מפתח המופיעה שבע פעמים, אך המילים שונות . בפרק א' המילה היא "טוב". בפרק ט' זוהי "ברית". ההבדל השני הוא שבשני הסיפורים יש התייחסות לעובדה שהאדם נברא בצלם א-לוהים – אך ההשלכות שונות. בפרק א' נאמר "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א', כ"ז) ואילו בפרק ט' נאמר "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ט', ו').
ההבדל מהדהד. פרק א' אומר לי ש"אני" עשוי בצלם א-לוהים. פרק ט' אומר לי ש"אתה", הקורבן הפוטנציאלי שלי, עשוי בצלם א-לוהים. פרק א' מספר לנו על הכוח האנושי. פרק ט' מספר לנו על גבולותיו המוסריים של הכוח. אנחנו יכולים להרוג, אבל איננו רשאים. יש לנו הכוח, אבל לא הרשות.
בקריאה קפדנית של הסיפור נראה כי אלוהים ברא את בני האדם מתוך אמונה שהם יבחרו באופן טבעי בישר ובטוב. הם לא יצטרכו לאכול מפרי "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב', ט') מפני שהדחף הטבעי יוביל אותם להתנהג כראוי. שיקול, התבוננות, הכרעה – כל הדברים שאנו מקשרים עם הדעת – לא יהיו נחוצים. בני האדם יפעלו כפי שא-לוהים רוצה שיפעלו, שהרי נבראו בצלמו.
אבל לא כך קרה. אדם וחוה חטאו, קין רצח, ובתוך כמה דורות הידרדר העולם לתוהו. עכשיו, מספרת התורה, ה' ראה "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (ו, ה'-ו'). כל שאר העולם היה, כזכור מסיפור הבריאה, "טוב". אך לא כן בני האדם. מתברר שאין הם טובים מטבעם. רבה רעתם. רק רע כל היום. זאת הבעיה. והפתרון, על פי התורה, הוא ברית.
הברית מביאה לעולם רעיון חדש: החוק המוסרי. חוק מוסרי איננו דומה לחוק מדעי. החוק המדעי, חוק הטבע, הוא סדירות שנצפתה בטבע: שִמטו חפץ והוא ייפול. חוק מוסרי הוא כלל התנהגות: אל תגזלו, אל תגנבו, אל תרמו. חוקי טבע מחַווים; חוקי מוסר מצַווים. חוקי טבע מתארים; חוקי מוסר מטהרים.
כשמאורע בטבע איננו עולה בקנה אחד עם תמונת העולם הנוכחית של המדע, כשהוא "מפר" את חוק הטבע, זהו סימן שמשהו אינו כשורה בחוק. כך הוחלפו חוקי ניוטון באלו של איינשטיין. אבל כאשר אדם מפר את החוק, כשאנשים גוזלים או גונבים או מרמים, הליקוי איננו בחוק אלא במעשה. על כן חובתנו היא לשמור את החוק ולגנות את המעשה, ולעתים אף להעניש את עושהו. חוקי הטבע מאפשרים לנו לחזות; חוקי המוסר עוזרים לנו להחליט. חוקי הטבע חלים על ישויות חסרות רצון חופשי; חוקי המוסר מניחים את קיומו של רצון כזה. כאן טמון השוני האיכותי בין בני אדם לצורות חיים אחרות.
כאשר באה הברית אל העולם, החלה תקופה חדשה. הדגש עבר מרעיון הטוב הטבעי אל מושג הברית, כלומר החוק המוסרי. התרבות האנושית החלה במעבר ממה שהיוונים כינו "פיזיס", הטבע, אל מה שנקרא בפיהם "נומוס", החוק. זה גם המעבר המכריע מ"צלם א-לוהים" של פרק א' לזה של פרק ט'. פרק א' עוסק בטבע ובביולוגיה. אנחנו ברואים בצלם אלוהים במובן זה שאנחנו יכולים לחשוב, לדבר, לתכנן, לבחור ולשלוט. ואילו פרק ט' עניינוֹ חוק. גם אנשים אחרים עשויים בצלם אלוהים, ועל כן אנחנו צריכים לכבדם, באמצעות איסור רצח וכינון צדק. במעבָר פשוט זה נולד המוסר. מה מספרת לנו התורה על המוסר?
ראשית, שהוא אוניברסלי. התורה מציבה את בריתו של א-לוהים עם נוח, ודרכו עם כל האנושות, לפני הברית עם אברהם שהתגלגלה לימים לברית עם צאצאיו בהר סיני. אנושיותנו האוניברסלית קודמת להבדלי הדת שבינינו. אמיתה זו נחוצה לנו מאוד במאה ה-21, כאשר כה רבים הם מעשי האלימות המקבלים צידוק דתי. ספר בראשית מלמדנו שגם האויבים שלנו הם בני אדם. אפשר שזו התרומה החשובה ביותר של המונותיאיזם לתרבות האנושית.
