אבל אשמים אנחנו

"כי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ  הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה".

פרשת עגלה ערופה נאמרה אמנם לגבי רצח שאין יודעים מי הרוצח, ולפיכך מוטלת האחריות על כתפיה של הנהגת העיר שלידה בוצע הרצח, ואולם פרשה זו נועדה להעביר לנו מסר חד משמעי: כל רצח הוא כתם מוסרי על מצחה של החברה שבקרבה או בקרבתה התחולל הרצח. כל רצח מחייב את החברה להבין שהיא נושאת באחריות לכך שבקרבה צמח הרוצח, ועליה לערוך חשבון נפש ולברר לעצמה: איך זה קרה? היכן נכשלה?

תושביה של שכונת כפר גנים בפתח תקווה, השכונה שהיא ביתו של כותב השורות הללו יותר מ-40 שנה, נמנים עם שלושת העשירונים העליונים של החברה הישראלית. לו הייתה תעסוקתה של מחלקת הרווחה בעיריית פתח תקווה תלויה בכפר גנים, היא הייתה מובטלת. בשכונה הזו התחולל בליל יום העצמאות רצח נורא של נער חייל שעבד בפיצרייה, על ידי 15 נערים שהפליאו בו את מכותיהם וסיימו בדקירת המוות.

לו היה הרצח מתבצע על ידי רוצח אכזרי אחד, היה ניתן להסתפק בעגלה ערופה אחת, אבל כש-15 נערים משולהבים נוטלים חלק ברציחתו, גם 15 עגלות ערופות לא יספיקו. תושבי כפר גנים חייבים להכריז על יום צום, ובעיקר לערוך חשבון נפש נוקב איך התרחש הרצח הנתעב הזה ברחובות השכונה. אבל בשבוע הזה אירעו שישה מקרי רצח על ידי יהודים ברחבי הארץ, אחד נתעב ממשנהו. על החברה הישראלית כולה רובצת האחריות למקבץ הרציחות הללו, והיא נתבעת לחשבון נפש עמוק.

הגמרא במסכת סוטה אומרת כי "משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה". מאחורי הדברים הללו מסתתרת ההבנה שחברה שרבים הנרצחים בה היא חברה בעלת נורמות מוסריות נמוכות, שעגלה ערופה כבר אינה משפיעה עליה, וחשבונות נפש ממנה והלאה. האם אפשר לומר שבמדינת ישראל בטלה עגלה ערופה?

בפרשת השבוע שעבר קראנו פסוק בן שלוש מילים: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אומר המדרש: "אמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". למעשה, אומר רבי עקיבא: כל המצוות החברתיות גלומות בשלוש המילים הללו. מי שמבין ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא הצו המוסרי העליון וכל המצוות החברתיות נובעות ממנו, הוא לא ישקר ולא יגנוב ולא ייקום ולא ייטור ולא ישנא ולא יענה ברעהו עד שקר ולא יעמוד על דם רעו, וכמובן לא ירצח. מי שהוריד את הפסוק השמיימי הזה אל הארץ היה הלל הזקן, שאמר לגוי שביקש לשמוע את כל התורה על רגל אחת: "דעלך סני לא תעביד לחברך".

הפסוק הזה אינו עניין לדרשנים בלבד. הוא צריך להיות מגדלור מוסרי של החברה הישראלי. ששת מקרי הרצח השבוע מנמיכים בעליל את קומתנו המוסרית ומחייבים חשבון נפש נוקב.

קיימת בקרב החברה הישראלית נטייה לחפש את האשם במוסדות השלטון. אין זו אלא בריחה מאחריות. מוסדות השלטון, הכנסת, הממשלה, החוק, המשפט, המשטרה, משקפים את ערכיה של החברה, ואם רבו בחברה הזו מקרי הרצח, אות היא שנפל רבב בערכיה.

הנער הוא בראש ובראשונה תבנית נוף הוריו. הליכותיהם של ההורים הם מופת יומיומי לילד ולנער, והוא יונק אותן לתוך נפשו. מה הייתה תבנית נוף הוריהם של הפורעים שרצחו את ימנו זלקה ז"ל? הנער הוא גם תבנית נוף החברה שבה הוא חי. הנוער הישראלי צופה אל פני מלחמת האחים המתחוללת מול עיניו, וכנוער המצוי היטב ברזי הרשתות החברתיות, הוא מגלה עולם של בריונות, גסות רוח ואלימות מילולית שלא נודעו כמותן בעבר, ואלה נספגות היישר אל תוך נפשו. האם יכולה החברה הישראלית להתכחש לאחריותה? לאשמתה?

"אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת", אמרו אחי יוסף. הנשכיל גם אנחנו להגיע להבנה הזו?