הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מבול הוא אסון. הרס מוחלט. כאוס. גיא הריגה. בוקה ומבוקה ומבולקה.
כבר חז"ל (סנהדרין קח) ובעקבותיהם רש"י (ו, יז) עמדו על שורשה הלשוני של מילה זו, וראו בה ביטוי למהות נוראית: "למה נקרא שמו מבול. מבול – שִׁבִּלָּה את הכול, שִׁבִּלְבֵּל את הכול, שהוביל את הכול מן הגבוה לנמוך".
דומה ששלוש הדעות אינן בהכרח חולקות זו על זו אלא משקפות שלוש מהויות שונות.
הראשונה מבטאת את האובדן הפיזי. הכול בלה, נגמר. הרס מוחלט. עולם ללא בני אדם, אילנות או בתים. כל העולם כולו מדבר שממה.
הדעה השנייה מבטאת בלבול נפשי, מבוכה. תימהון.
הניצול, שורד המבול, יוצא ממחבואו, מתבונן מסביב, ותוהה. "על מה עשה ה' ככה לארץ הזו? מה חרי האף הגדול הזה?".
הדעה השלישית מבטאת ליקוי מאורות ערכי. עליונים נעשו תחתונים. ערכים שהיו אך אתמול בראש הפירמידה נתגלו בקלונם, עמוק באדמה, נמוך נמוך, בתחתית של התחתית.
דור דור ומבוליו. קטן כגדול. אבל תמיד, לאחר המבול מגיע גם "היום שאחרי". שש אחרי המבול.
הניצול, שורד המבול, צריך לחַשֵב את דרכיו. מה יעשה מכאן ואילך.
יש שורדים המבקשים להישאר בתוך התיבה. ממאנים לצאת מן המסתור. ממשיכים להתחבא ביער. מיואשים, נרפים. חיים בהכחשה גורפת. מדחיקים ומרחיקים. מסרבים להישיר מבט אל המציאות החדשה שנגלתה אליהם ביום שאחרי. מעדיפים להפטיר כדאשתקד. להישאר ב"אזור הנוחות", נסתרים עמוק במעמקי הקונכייה.
ויש הרוצים לצאת מן התיבה, אך אינם מסוגלים. למראה החורבן הנורא הם נמלאים ייאוש. כיצד אוכל לשקם את חיי? מה טעם בשיקום, בחידוש הישן, בקימום ההרס, ובהבאת חיים חדשים לעולם, כשרואים את החורבן הגדול והנורא?
לפי המדרש נח היה אחד מהם. על הפסוק "צא מן התיבה" (בראשית ח, טז), אמרו חז"ל: "לא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרֵה ורָבֵה למאֵרָה? עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: "כי מי נח זאת לי".
ויש כאלה האוזרים עוז, יוצאים מן התיבה, משנסים מותניים ומתחילים במלאכת השיקום. בונים, זורעים, נוטעים.
לפי פשוטו, הפסוק "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" עשוי להידרש לשבח. למרות שמו המזכיר מנוחה, נח שאחרי המבול לא נשאר באזור הנוחות שלו, יושב בטל, אלא החל-התחיל בנטיעה.
ואכן, תרגום אונקלוס מפרש בדרך זו: "וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצַב כַּרְמָא", ובתרגום: נח החל לעבוד את הארץ והקים כרם. הגדיל לעשות המיוחס ליונתן, שהוסיף, כדרכו, על פי מסורת חז"ל, שנח גם ראה מיד ברכה בעמלו: "שְׁרֵי נחַ לְמֶהֱוֵי גְבַר פְּלַח בְּאַרְעָא וְאַשְׁכַּח גוּפְנָא דְמוֹשְׁכֵיהּ נַהֲרָא מִן גִינוּנִיתָא דְעֵדֶן וְנַצְבֵיהּ לְכַרְמָא וּבֵיהּ בְּיוֹמָא אֲנֵיצַת וּבְשִׁילַת עִנְבִין וְעַצְרִינוּן". תרגום- נח מצא גפן שנהר נמשך אליה מגן עדן(!), ונטע את הכרם ובו ביום(!) הבשילו הענבים וסחט אותם ליין.
ברם, יש שדרשו אותו לגנאי ובעקבותיהם הלך רש"י: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת". לפי דעה זו, נח אכן ביקש לשקם את החורבן, אך סדרי העדיפויות שלו היו שגויים.
יתר על כן: במדרש תנחומא מוסיפים ומפרטים את "כל ההתחלות" של נח, ולאו דווקא לשבח: "וַיִּטַּע כָּרֶם – זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה שֶׁהִתְחִילוּ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים. נֹחַ הִתְחִיל בִּנְטִיעָה, דִּכְתִיב: "וַיִּטַּע כָּרֶם". וּבַאֲרִירָה [=קללה], אָרוּר כְּנָעַן. וּבְעַבְדוּת, "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו". וּבְשִׁכְרוּת, "וַיֵשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר". לפי מדרש זה, נח נע ונד, תוהה ותועה בנתיבות עקלקלות: נטיעת כרם שסופה רע, קללה, עבדות ושכרות.
אכן, "שש אחרי המבול" הוא זמן קשה.
התבוננות בתולדות ישראל בדורות אחרונים מלמדים כמה עוז ותעצומות נדרשים לשיקום.
די לנו אם נתבונן במראה הגדול שנגלה לעינינו לאחר מבול השואה: הניצולים, שרידי החרב, קמו מעפרם. רבים מהם, ואולי רובם-ככולם, הקימו משפחות, עלו לארץ ישראל, סייעו לבניין הארץ ולהקמת המדינה. הטראומה והכאב לא נעלמו. כמו המספר מאושוויץ, הם נותרו צרובים עמוק בבשר החי ובנפש הקרועה. ועדיין, לא אחת העיניים משתאות והלב מסרב להאמין למראה הגדול והנורא הזה, של אנשים שאיבדו את כל בני משפחתם, בני זוג, הורים וילדים, אחים ואחיות, אך לא אמרו נואש וקמו לתחייה.
כך בימים ההם, כך גם בזמן הזה. לאחר מבול השבעה באוקטובר, נראה העולם שמם. עצוב. מיואש. אלפי הרוגים ופצועי גוף ונפש, בתים הרוסים. יישובים חרֵבים. ביטחון מעורער. קושי נפשי. והסוף טרם נראה.
האתגר הגדול שניצב לפתחנו, לפתחם של כל אחת ואחד מאתנו, הוא "לצאת מן התיבה" שלאחר המבול. לא לשכוח, לא להדחיק, אבל בד בבד לעשות. לבנות ולנטוע. להקים ולכונן. לחרוג מאזור הנוחות, לשנס מותניים, ולנסות לסייע בתיקון.
תיקון עולם, חברה, ארץ ומדינה, תיקון הרבים ותיקון היחיד.
