שגב יובל (סמנכ"ל הגנת סייבר Aidoc)מעטים האנשים שזכו לתואר שבו נפתחת הפרשה: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ״. עשרה דורות חלפו מאז בריאת האדם, דורות שעליהם נכתב במסכת אבות ״כולם היו מכעיסין ובאין״. האנושות מידרדרת, הארץ מלאה חמס, ומתוך החושך הגדול הזה מפציע אדם אחד, צדיק תמים, שבזכותו תינתן לאנושות הזדמנות נוספת.
נח אינו נסחף אחר החברה שסביבו, ועומד במשך שנים מול עולם שלם שהשחית את דרכו. הוא בונה תיבה, מציל את משפחתו ואת בעלי החיים, ונושא על כתפיו את האחריות להמשכיות החיים על פני האדמה. קשה לחשוב על שליחות גדולה מזו.
אלא שאז, כמעט בבת אחת, התמונה משתנה.
המבול מסתיים. נח יוצא מן התיבה, והתורה מספרת : ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה״ (בראשית ט, כ–כא).
לא עוד ״איש צדיק תמים״, אלא ״איש האדמה״. לא עוד אדם העומד זקוף מול האנושות כולה, אלא אדם שיכור, מוטל עירום באוהלו. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מה קרה לנח? לאן נעלם האיש הגדול שהכרנו? אפשר, כמובן, לדבר על חולשת האדם ועל סכנות היין. אבל יש כאן סיפור אחר, עצוב ועמוק הרבה יותר.
נח אמנם הציל את העולם, אבל מי הציל את נח?
דמיינו את הרגע שבו נפתחת דלת התיבה. נח יוצא אל העולם שכיר, ומגלה שאיננו. האנשים שראה ברחובות, הבתים, השדות, העצים, החיים שהכיר במשך מאות שנים – הכול נמחה. עולם שלם של זיכרונות וקשרים הפך לשממה. הוא הצליח להציל את משפחתו ואת עתיד האנושות, אבל איבד את עולמו שלו. אולי אותו צדיק תמים, שגילה גבורה גדולה כל כך בשעת הסכנה, נשבר דווקא כשהסכנה חלפה. הוא שרד את המבול, אבל משהו בתוכו נותר בתוך המים.
וכאן מגיע אחד הפסוקים המרגשים בפרשה.
חם רואה את ערוות אביו ומספר על כך לאחיו. שם ויפת, לעומתו, נוטלים שמלה, ומכסים את אביהם. התורה מדגישה: ״וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם, וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ״.
מדוע חוזרת התורה ומדגישה שפניהם היו לאחור ושאת ערוות אביהם לא ראו? בפשט, מעשה נפלא של צניעות וכיבוד אב. אציע קריאה נוספת, אישית.
״ופניהם אחורנית״ – אולי לא רק כיוון ההליכה שלהם היה לאחור, אלא כרונולוגית.
שם ויפת אינם מוכנים לראות את אביהם רק כפי שהוא נראה עכשיו. הם מביטים לאחור, אל השנים שלפני המבול. הם זוכרים את האב שהיה איש צדיק תמים, את האיש שהעז לעמוד מול עולם שלם, את מי שבנה תיבה והציל חיים. הם רואים את גדולתו, את גבורתו ואת דמותו שלפני החורבן.
״וערוות אביהם לא ראו״. לא מפני שלא הייתה שם ערווה, אלא מפני שסירבו לתת לרגע של שבר להגדיר את האדם כולו.
כבר שלוש שנים שאנו חיים במדינה שבה מסתובבים בינינו לא מעט אנשים כמו נח.
אנשים שהיו מלאי חיים, חזקים, מצחיקים, מוכשרים, מנהיגים, אבות ואימהות, בנים ובנות. אנשים שיצאו בבוקר שמחת תורה אל עולם שהכירו, ופגשו מראות שאדם אינו אמור לראות. מי שהיה בקו האש, מי שראה את שיירות המכוניות המפוחמות, מי שנכנס לבתים החרבים, מי שפינה גופות, מי שאיבד חברים לנגד עיניו, מי שלחם במשך חודשים ארוכים ומי שחזר הביתה, אבל חלק מנפשו נשאר שם.
בראש השנה אמרנו בתפילה: ״רחם למען הרוגים ושרופים על ייחוד קדושת שמך״. המילים העתיקות הללו קיבלו בדורנו משמעות מצמררת.
חלק מהאנשים הללו חזרו אלינו שונים. יש שהסתגרו, יש שהתרחקו, יש שמתקשים לישון, לעבוד או לשמוח. יש שהכאב שלהם גלוי לעין, ויש שמסתירים אותו היטב. לא כולם נשברו, ורבים גם מוצאים בתוכם כוחות מופלאים לצמוח מחדש. אבל עבור חלקם, המבול עדיין לא הסתיים.
אינני יודע אם אנו, כחברה, מסוגלים להבין באמת את מה שעבר עליהם. ודאי שאין די במילים טובות, בכיסוי סמלי או במבט חומל. הם ראויים לטיפול, לליווי, לסיוע ולמחויבות ארוכת שנים, גם כאשר המלחמה כבר לא תהיה בכותרות.
אבל יש דבר אחד שאנו חייבים ללמוד משם ויפת.
להביט אחורנית.
לזהות את נח שגר בשכונה שלנו, שעובד איתנו, שיושב בבית הכנסת, שאולי כבר אינו מגיע אליו, או שחי בדירה הסמוכה. לזכור מי היה לפני המבול. לראות את האדם השלם שמאחורי השבר, את הגבורה שמאחורי השתיקה, את החיים שהיו לפני המראות הקשים.
לא לשפוט אדם רק על פי חולשתו הנוכחית. לא להפוך את רגעי השבר שלו לזהותו. לא לאפשר למה שעבר עליו למחוק את מי שהיה ואת מי שעוד יוכל להיות.
שלוש שנים אחרי המבול שלנו, זו אולי אחת החובות המוסריות הגדולות המוטלות עלינו.
כי לפעמים, כדי לראות באמת את האדם שעומד מולנו היום, צריך לזכור את האדם שהיה לפני המבול.
יובל שגב, מנכ"ל
https://www.bsmartcompute.co.il/
