הימים שהיו ממשכנים בהם אנשים – חלפו

רבים מחכמי המשפט העברי, ראשונים כאחרונים, שוללים מכל וכל שעבוד גופו של אדם תמורת חוב

רבים מהמעיינים בפרשת ויגש ממקדים את עיונם בראש הפרשה, במפגש הטעון בין שני האחים, יוסף ויהודה. שיאו, בהתגלותו המחודשת של "הבן-האח האובד" התוודותו והתוודעותו אל אחיו, ובהגעת יעקב למצרים. הסיפור מלווה בפרצי בכי חוזרים ונשנים, המגבירים את עוצמתו.

אכן, גם סוף הפרשה טעון עיון מדוקדק. על פני כחמישה עשר פסוקים, מתוארת בהרחבה המהפכה שעברו הכלכלה והחברה, המצרית והכנענית, בשנות הרעב. האימפריה מחַשֶבֶת להתמוטט. "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד, וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב".

מימוש חלומו של פרעה מביא גם לקריסת המערכת הפיננסית: "וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, כִּי אָפֵס כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף: הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף".

אכן, גם סחר החליפין לא החזיק מעמד יותר משנה: "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא. וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי. לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ".

בלית ברירה, כשגבם אל הקיר, בעודם כ"גויות מהלכות", מציע העם המצרי ליוסף, אולי כמוצא אחרון, הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ, קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וְתֶן זֶרַע, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם".

העם המצרי מציע ליוסף לקנות "אותו ואת אדמתו", אבל יוסף מממש רק את מחצית ההצעה.

למרות הכרזתו, "הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה", דקדוק בלשון הכתוב מלמד שלכאורה קונה יוסף רק את האדמות, אבל לא את גוף האנשים: "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ".

כפי שעולה גם מפרשה זו, שעבוד גופו של חייב כערובה לתשלום חובו היה נוהג רווח מאד בשדה המשפטי. גם בעולם העתיק, גם בימי הביניים והעת החדשה, ועד לפני כמאה שנה.

בעניין זה בולטת עמדתם השונה של רבים מחכמי המשפט העברי, ראשונים כאחרונים, השוללים מכל וכל שעבוד גופו של אדם תמורת חוב [מו"ר מנחם אֵלון ע"ה עמד על כך בהרחבה בחיבורו על "חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי"].

הלווה, כמו העובד, ואפילו העבד העברי, עשויים לחוּב חוב גדול לאדוניהם או למלווה. אבל גם במצב זה חירותם לא נשללת מהם לחלוטין. עבד עברי יכול לפדות עצמו או להשתחרר בשנה השביעית, ועובד-"פועל", בלשון חכמים, יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. בלשון חכמים נקבע, בעקבות הפסוק בתורה (ויקרא כה, מט) עקרון יסוד גדול בעניין זה: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. כי עבדי הם – ולא עבדים לעבדים!".

ביטויו של עקרון יסוד זה בא בספרות ההלכה בפנים שונות. כדוגמא בעלמא, נביא תקנה שנכללה בקובץ תקנות פאס (במהדורתו המופתית של ד"ר מורי עמאר), כבר לפני למעלה מ-500(!) שנה: "כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיוֹ, לא יכניסנו תחת מנעול. ואף אם יהיה כתוב בשטר [=שטר ההלוואה] שיכנס במאסר שירצה [=כאשר ירצה המלווה] – מוציאו".

תקנה נוספת, "מעניין לעניין באותו עניין", משנת שכ"ח (1568), אסרה על אדם להעמיד את אשתו כערֵבה לחוב כספי, מחשש שלא יפרע את חובו, והיא תיאסר. וחתימתם של לא פחות משנים-עשר(!) מחכמי העיר, תופעה נדירה יחסית, מלמדת על חשיבותה.

אך מן הראוי כי נשוב ונשנן פרק גדול וחשוב זה בתורת ישראל, וכך מקל וחומר בשנת השמיטה, שבמוקדה ניצב עקרון החירות: חירות לאדם (ע"ע שמיטת כספים) וחירות לאדמה (ע"ע שמיטת קרקעות).

(ויגש תשפ"ב)