בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)המדינה סוערת, מן הסתם. פוליטיקאים עסוקים בחיבורים ובחלוקת תיקים, והקואליציה הבאה עוד מנסה להתגבש. אבל הרחק ממסדרונות הכנסת, ביהודה ושומרון, המציאות אינה ממתינה לתוצאות הבחירות. היא משתנה במהירות, נעשית אגרסיבית יותר, ומציבה בפני מדינת ישראל שאלות שאי אפשר עוד לדחות.
מי שיבקש להבין את גודל השינוי צריך להסתכל על סוף השבוע האחרון. לאחר פיגוע רצחני באזור חברון, שבו נפלו שני לוחמי צה"ל ונפצעו לוחמים נוספים, יצאו כוחות הביטחון למבצע נרחב בעיר ובסביבתה. הפעילות כללה סריקות, מעצרים, תחקורים, כיתור מרחבים ופעולות לסיכול תשתיות טרור. במקביל, כוחות צה"ל, מג"ב והשב"כ פעלו בכ־40 כפרים ובכ־400 איתורים ברחבי יהודה ושומרון. כ־40 חשודים נעצרו, בהם פעילים המזוהים עם חמאס והג'יהאד האיסלאמי. אלה מספרים שמלמדים על היקף הפעילות, אבל גם על עומק האתגר.
כוחות הביטחון נדרשים לפעול בעשרות מוקדים במקביל, לעבור במהירות מהגנה להתקפה, לאסוף מודיעין ולסכל איומים לפני שיתורגמו לפיגועים. לצד זאת, צה"ל מקיים תרגילים רחבי היקף, שבהם משתתפות גם אוגדות נוספות וחיל האוויר. התמונה המצטיירת היא של מערכת ביטחונית שנדרשת לשמור על מוכנות גבוהה לאורך זמן, במרחב שבו האיומים אינם נעלמים בתום מבצע נקודתי.
רצף האירועים, השינויים הדרמטיים, הגידול המטורף בשטח הפנים והיקף הפעילות מחייבים בחינה מחודשת של האופן שבו ישראל מנהלת את השטח. הבעיה אינה רק השאלה כמה גדודים נדרשים בכל גזרה או כמה מעצרים אפשר לבצע בלילה אחד. היא נוגעת גם למסגרת המשפטית, לסמכויות המנהליות, למדיניות האכיפה וליכולת של המדינה לקבל החלטות במהירות. כבר טענתי בעבר כי ישראל הגיעה לנקודה שבה קשה לנהל את המציאות ביהודה ושומרון בלי להכריע בשאלת הריבונות. לא אחזור כאן על מלוא הנימוקים. אבל גם מי שחולק על המסקנה הזאת אינו יכול להתעלם מהשאלה הבסיסית. האם הכלים שנבנו למציאות של לפני עשרות שנים מתאימים למציאות הנוכחית? התשובה ברורה. והיא שאי אפשר שהכלים כבר לא מתאימים כשהשטח מציג מציאות אחרת.
אם הממשלה הבאה, שהרכבה לא ברור, אינה מתכוונת להחיל ריבונות ישראלית על שטחי יו"ש, היא חייבת להציע חלופה שלטונית רצינית. לא עוד תיקונים נקודתיים ופלסטרים, לא עוד העברת סמכויות משפטיות לגוף בלי שיניים עם סמכות חלקית ולא עוד מנגנון מצומצם שיתקשה להתמודד עם מכלול אתגרי ההתיישבות הביטחון וניהול השטח. יש פה חצי מיליון תושבים אזרחי ישראל שזכאים (כבר מזמן) לחיות בתנאים ראויים.
נדרש גוף מדיני וממשלי רחב, בעל סמכויות מוגדרות, שירכז את הטיפול בענייני יהודה ושומרון, יפקח על עבודת המנהל האזרחי וייתן מענה גם לשאלות המשפטיות והאזרחיות שנופלות כיום בין הכיסאות. הגוף הזה צריך להיות יותר ממנהלת נוספת. עליו לרכז נציגים ממשרדי הממשלה הרלוונטיים, ובהם השיכון, המשפטים, החינוך והרווחה, ולחבר בין צורכי התושבים, המדיניות הממשלתית והמציאות הביטחונית. ימי המנהל האזרחי תמו. בהיעדר ריבונות, אפשר לייצר תיאום ממשלתי באמצעות הצבת נציגים של המשרדים בתוך הגוף המרכזי שהיה כפוף לדרג המדיני ותחת משרד הביטחון, במקום לצפות מכל משרד לפעול בנפרד במרחב שבו הסמכויות מפוצלות. נדרשת כאן מסגרת גדולה בהרבה ממנגנון מצומצם כמו מנהלת ההסדרה של סמוטריץ', עם אחריות וסמכויות שיאפשרו לה לקבל החלטות וליישם אותן.
אחת המשימות הראשונות של גוף כזה צריכה להיות בניית תמונת עתיד מסודרת של ההתיישבות והצגתה לצה"ל ולפיקוד המרכז. הרחבות מתוכננות של יישובים, הקמת חוות חקלאיות ותוכניות פיתוח לטווחים של שלוש וחמש שנים קדימה. תוכניות אלו לא יכולות להישאר רק על שולחנם של גורמים אזרחיים. הצבא צריך להכיר את התוכניות מראש, להיערך לשינויים במרחב, להתאים את פריסת הכוחות ולהכין מענה ביטחוני לתמורות בשטח. אי אפשר לצפות מצה"ל להיערך באופן מיטבי למציאות שמשתנה בלי לקבל תמונה ברורה של מה שהממשלה מבקשת לקדם.
הסדרה נדרשת גם בכל הנוגע לחוות החקלאיות ולתושביהן. צריך לקבוע כללים ברורים. מהן סמכויות הגורמים האזרחיים והביטחוניים, כיצד מתבצעים סיורי רעייה, אילו אמצעי ביטחון מותרים ונדרשים, ומהן ההנחיות המשפטיות החלות על התושבים ועל הכוחות. יש להבהיר גם את גבולות הסמכות של הצבא והמשטרה, את אופן הטיפול באירועי חיכוך ואת האחריות בכל שלב. כיום, במקרים מסוימים, האירועים נופלים בין המערכות, והיעדר חלוקת אחריות ברורה מובילה לכאוס, לחוסר אחידות ולפגיעה ביכולת האכיפה.
לצד ההסדרה האזרחית והמשפטית, נדרש גם מענה מבצעי ייעודי. יש לבחון הקמת כוח משמר קבוע, שיופקד על החוק והסדר בשטחים הפתוחים. לתת מענה וטיפול באירועי חיכוך ומניעת הידרדרותם לאירועי פשיעה לאומנית. כוח כזה צריך להימצא בשטח, לפעול תחת פיקוד המרכז, ולהחזיק בסמכויות אכיפה ברורות ומתואמות עם המשטרה ועם יתר גופי הביטחון. המטרה אינה לייצר עוד כוח לשמו, אלא למנוע מצב שבו אירוע מתחיל בחיכוך מקומי, מתגלגל לאלימות, ובסופו של דבר מערער את היציבות הביטחונית באזור שלם.
במקביל, הממשלה תצטרך למנות שר שיהיה אחראי באופן מרוכז לענייני יהודה ושומרון. אפשר שהשר יפעל תחת משרד הביטחון, אם זו המסגרת המתאימה מבחינה מדינית ומשפטית. אבל חייבת להיות כתובת ממשלתית ברורה, כזו שתוכל לחבר בין הצבא, המנהל האזרחי ומשרדי הממשלה. בתוך המערך הזה צריכים להשתלב גם נציגים של משרד החוץ ושל המחלקה המשפטית הבינלאומית, כדי שהחלטות ופעולות בשטח ייבחנו מראש גם בהיבט המדיני והמשפטי הבינלאומי, ולא רק בדיעבד, כשמשבר כבר פרץ.
אלה רק חלק מהצעדים האפשריים. הם אינם מבטיחים שקט מוחלט, וגם לא כל פיגוע ניתן למנוע. אבל הם יכולים לייצר מערכת מסודרת יותר, שבה הסמכויות ברורות, האחריות אינה מתפזרת בין גופים, והצבא אינו נדרש לפתור לבדו כל בעיה אזרחית או משפטית. כאן תיבחן הממשלה הבאה. לא רק בהרכב שלה ולא רק בהצהרות שתשמיע, אלא ביכולתה להניח על השולחן תוכנית סדורה ליהודה ושומרון. המציאות שנבנתה מעבר לקו הירוק מורכבת יותר, והאחריות של הממשלה הבאה היא להביט בה נכוחה, לא להיאחז בסיסמאות ולא להסתפק בניהול שוטף של המשבר.
הבחירות הסתיימו, ממשלה תושבע, שרים ייכנסו למשרדיהם והכותרות יתחלפו. ביהודה ושומרון, לעומת זאת, המבחן יימשך מדי יום. אם הממשלה החדשה תסתפק בהמשך המדיניות הקיימת, או תנסה להחזיר את הגלגל לאחור בלי להציע חלופה, היא עלולה לגלות שהשטח מתקדם מהר יותר ממנה. המחיר כבר אינו תיאורטי. שני הלוחמים שנפלו בסוף השבוע שעבר הם תזכורת כואבת לכך. ההתעלמות מהמציאות מעבר לקו הירוק לא תעלים אותה. היא רק תדחה את ההכרעה, עד שהמשבר הבא יכפה אותה על ישראל בתנאים קשים יותר. ובמרחב הזה, שבו אירוע מקומי עלול להצית שרשרת של תגובות, חוסר היציבות אינו נשאר בהכרח מעבר לקו הירוק. הוא עלול להגיע גם אל לב ערי ישראל.
הממשלה הבאה חייבת להבין. יהודה ושומרון אינם יכולים להמשיך להתנהל על אוטומט. צריך להכריע, לבנות מסגרת שלטונית מתאימה ולהתאים את הכלים למציאות החדשה. ככל שההחלטות יידחו, כך עלול להיות קשה יותר למנוע את המחיר הבא.
